ניצוץ אלוה

 

ניצוץ אלוה

והיית אך שמח

לאחרונה מוקרן בישראל הסרט "להעתיק את בטהובן". סרט זה דן, בין היתר, בנושא בעל חשיבות רבה, שיש לו השלכות רבות: הקשר בין האמנות לתמונת העולם של האדם.

במונחים פילוסופיים, מדובר בקשר בין האסתטיקה למטפיסיקה, כי האסתטיקה היא ענף הפילוסופיה העוסק באמנות והמטפיסיקה היא ענף הפילוסופיה העוסק במהות המציאות.

מבחינה אמנותית, בחרו יוצרי הסרט להעמיד את נושאו זה על קרקע פחות פילוסופית, מסויימת יותר וברורה יותר לאדם חווה האמנות, ולצורך זה קבעו את עלילת היצירה בתקופה קצרה ידועה של חיי בטהובן, זמן קצר לפני מותו, כאשר עסק, בין היתר, בכתיבת הסימפוניה התשיעית הנודעת שלו וכבר היה, למעשה, חירש לגמרי.

את הדיון המטפיסי סיפקה ליצירה שאלת מהות האל, אשר בטהובן ביטא באישיותו היוצרת את אחת התשובות לה, אל מול השקפות נפוצות אחרות בנושא, שהבולטת בהן היא ההשקפה הנוצרית. בניגוד לתפישה הנוצרית, אשר בוחרת להתמקד בסבל, מבטא בטהובן ביצירתו את התגברותו של האדם על תלאות חייו; את הסימפוניה התשיעית, האחרונה שכתב בטהובן, מסיימת שירה גדולה, "השיר לשמחה" מאת המשורר שילר, וזו פותחת במלים "את שמחה ניצוץ אלוה".

בחירתו של בטהובן למוד הסבל דווקא בשירה זו, הקושרת בין השמחה לאל, מבטאת בצורה חזקה במיוחד את תפישתו הדתית; בעיני בטהובן, האלוהות מתבטאת במציאות באמצעות רגש השמחה האנושי. כיוצר אמנותי גדול הוא תופש את השמחה כבעלת מקום רם במיוחד – בעולמו, בחייו וביצירתו כאמן – ובהזדהותו עם ה"אודה לשמחה" הוא מבטא, למעשה, את אמונתו.

לפני ימים מספר נפל בחלקי הכבוד להשתתף בשמחת הנישואין של משפחה יהודית, שאבי המשפחה עוסק בחיי היום-יום שלו בעניני מדיניות. ענינים אלה, בישראל של היום, כאובים למדי, בלשון המעטה – ואף אדם זה ומשפחתו זכו לטעום בשנים האחרונות מקשיי חייו של אדם יהודי בישראל של ההווה. אך לבעיות המדיניות והמצב הרוחני הישראלי לא היה מקום באירוע הנישואין; מה שתפש את מלוא תשומת הלב והמשאבים של ציבור המשתתפים באירוע היה השמחה הגדולה, אשר נחגגה, כמקובל במסורת היהודית, בשירה ומחול מפוארים של ה"רעים האהובים" הרבים שנתאספו ובאו לאירוע מכל קצות הארץ.

למתבונן המנתח מן הצד בביטויי השמחה – מה שבאירוע סוחף כזה הוא כמעט בלתי-אפשרי – אשר הציפו את כל המשתתפים, היה ברור כי הדתיות שבאה לידי ביטוי באירוע זה מבטאת השקפה אמונתית מסויימת ביותר, אשר מקנה בפעילותה מקום של כבוד לשמחה; היהדות היא זו, אשר מבטאת, באמצעות סיסמאותיה הידועות כמו "ושמחת בחגך והיית אך שמח" את ההשקפה שביטא שילר ברעיונו על השמחה כניצוץ אלוה. אין כשמחה אדירה כזו, המתרחשת דווקא בזמנים קשים, לבטא טוב יותר את רוח היהדות – כי מי בעולם, יותר מן היהודי, יודע להתנער ממשקלו של כל סבל או דיכוי ולהשליכו הצידה לטובת העיסוק בשמחה.

כי במונחים של השקפה – דתית או פילוסופית – רואה היהדות את השמחה כמרכיב חיוני לנפש האנושית. למול היהדות, ובניגוד לה, נמצא על נקל השקפות דתיות אחרות, אשר צבעו את תפישת עולמן בעצב, קדרות ודכאון – וברוח זו הן מרגילות את מאמיניהן.

כי במציאות מתנהל מאבק בין שתי השקפות יסוד, הממקמות, כל אחת, את השמחה במיקומים אחרים במסכת חיי אנוש; מול ההשקפה אשר אינה נותנת מקום של חשיבות לשמחה או רואה אותה כגורם דל-משקל בחיי האדם, ניצב כל מה שמביא את האדם להתעלות מעל טרדות החיים, אשר אינם חסרים סיבות לעצב.

גורם התעלות זה, השמחה, הוא המונצח ביצירתם של אלה אשר ידעו לזהות את הניצוץ האלוהי הזה. בין אם הצליחו לבטא אותו בשירות וסימפוניות ובין אם במחולות ונעימות חתונה, תרמו כל אלה לייצוב השמחה לא רק כמהות קיימת, אלא גם כמהות שמבטאת את הערכים הגבוהים ביותר בתפישת העולם של האדם.

מול ההשקפה שהשמחה והאלוהות אינם נוגעים לחייו של היחיד האנושי, מציג הרעיון של "השמחה ניצוץ אלוה" את הערכים האלה כגורמים חיוניים להוייה האנושית, אשר בלעדיהם לא ניתן לראות את חיי האדם בשפע האור האפשרי להם. יש קשר הדוק בין האל – סיבת קיומם של הדברים – והשמחה על קיומם, והקשר בא לידי ביטוי בדמותו של האמן כי היוצר, כפועל בצלמו של הבורא, מכיר את שמחת היצירה. ואין כמו השמחה להזכיר לכל אדם כי יש על מה לשמוח – וכי החיים במיטבם הם חגיגת שמחת הקיום.