עדויות לקיום האל ב

עדויות לקיום האל ב

קל להתבלבל בין המושגים "עדויות" ל"הוכחות"; המבלבלים ביניהם מניחים כי מעצם הנחה של חוסר האמון המוצהר באלוהים, המסתמך על אי קיום עדויות לקיומו, ניתן להסיק כי אם היו עדויות ממין זה היה הדבר מהווה הוכחה לקיומו, אך אין הדבר כך: למעשה, ישנם דברים רבים שיש לגביהם עדות במציאות אך דבר זה איננו מהווה הוכחה לקיומם וגם אין אלה היודעים על עדות כזו איננו מצפה לכך שהכרה בקיומה של עדות תהיה שוות ערך להוכחה כזו.

למעשה, עדויות רבות הקיימות במציאות בדבר קיומן של מהויות רבות – החל ממראה העיניים הקיים בכל הקשר של מהות הנתפסת על ידי חוש הראיה – יכול, מן הסתם, לשרת את הידיעה על קיומה אך לא להוכיח קיום זה. הרי ניתן לתעתע בחושים ולבלבלם עד כדי כך שיטעו ברוח האדם את הסברה לקיומה של מהות, אך מקרה כזה, מבחינה פילוסופית, יכול להיחשב ללא יותר מאשר תדמית חיצונית ויסוד למה שקרוי תיאוריה, אך לא הוכחה.

למעשה, כשמדובר בהוכחת האל יש להטיל ספק בעדות החושים כי דווקא משום שעדות זו אכן מוכיחה את קיומה של מהות מציאותית, אין הדבר שווה ערך להוכחת קיומה של מהות שוות ערך למה שמתואר על ידי הדת כאלוהים. הרי למעשה אין אפילו בעדות לגבי קיומה של מהות מורכבת כמו אדם כדי להוכיח את יכולתו הרוחנית של המין האנושי. בהקשר זה יכולה תצפית חושית על פעולתו של אדם להוכיח רק את אמיתותה של היכולת החושית התופסת את הדבר שאותו היא תופסת, אך יש ספק בדבר היותה הוכחה לגבי יותר מכך.

למעשה, בנקודה שבה יודעים אנו כי גם עדות החושים ניתנת לפקפוק והטלת ספק לא רק שאין די בה לצורך הוכחת קיומו של עצם הדבר הנתפס על ידי החושים כפי שהוא, אין אנו יכולים להסיק מכך לגבי ערכים שאינם נתפסים בחושים, כמו יכולות רוחניות מופשטות. ביסודו של דבר, זוהי גם הסיבה לכך שגם עדויות לגבי קיום העולם, המשולבות בהסכמה עם בריאת העולם על ידי האל לא די בה כדי להוכיח ששני אלה, העולם והבריאה על ידי האל, הם תוצר של האלוהים שעליו מדברת המסורת הדתית.

ממילא מגיעים הדברים לידי כך שהמאמינים שיש רק בעדות החושית כדי לבסס בתודעה את קיומם של דברים – ובכלל זה את קיומו של האל – לא ישתכנעו בקיומו באמצעות עדות החושים מסיבה יסודית ביותר: שסביר שלא יהיה בידם לחשוב על עדות חושים שתוכיח זאת. סביר שלא יתקיים בעולמו של האדם הסומך על עדות חושיו רעיון של עדות מסוג זה אשר תשכנענו בקיום האל.

המסקנה מכך היא שלא ניתן לבסס את הוכחת האל על עדות החושים – ואם בעדות עסקינן תצטרך עדות זו להיות כזו שאיננה מצטמצמת לרמת התצפית החושים. בתורת ישראל, אין סיפור התגלותו של האל לפני משה רבנו במדבר כזה המבוסס על עדות החושים על אף שמשה נמשך אל הסנה הבוער בעיניו. בדבר זה יש כדי למשוך את תשומת לבו ליכולתו של האל – וביחד עם מספר המחשות שבהן מציג לפניו את יכולתו, הוא מוכיח לו חלק ממה שהוא יכול לעשות – אך אין משה יכול להסיק מיכולות אלה את מלוא ההיקף של משמעות קיומו של האל, שכדי להחליט לגביהן עליו להשתמש בשיפוטו התבוני.

כדי להיות בטוח בכך שהאל לא רק קיים אלא מגלם את כל הטוב שבעולם, שהוא זה שבראו, והוא מבטא במהותו את הצדק והאמת המוחלטים, צריך משה לנצל את היכולות הטבעיות שהוענקו לו על ידי האלוהים, ובכלל זה את מכלול רוחו שלו. רק המפגש בין רוחו הוא – שגם היא מורכבת מתבונתו, מיכולותיו, וממודעותו לקיומו של הצדק במשימה שהאל מטיל עליו – עם מציאות קיומו של האל, גורם להיווצרות אמונתו באל, שהיא הדרגה הגבוהה של ידיעתו אותו. ידיעת האדם – ובמקרה זה משה – את האל לוקחת בחשבון את העובדה שהאל מתאים בכל מעשיו לטבעו וזהותו של השליח שהוא בוחר – ואשר מאוחר יותר יבצע את פעולת הבאת תורתו לעמו הנבחר.

בכל המפרט המתואר הזה לא נזכרת אפשרות שבה ירכוש אדם את אמונתו באל על יסוד מה שמקובל בחברה האנושית כ"מדעי". נראה שאולי יש בעובדה זו של חוסר האפשרות להוכיח את קיום האל "מעבדתית" ביטוי של רצון האל להגיע לכך שהמאמין בו יבנה את אמונו באופן ראשוני ומקורי על יסוד יחידאי. היסוד האמיתי של גישה זו טמון בדיוק בכך ששניהם, האדם והאל, הם מהויות יחידאיות בעלות זהות עצמאית – וכך הדבר גם לגבי מערכת יחסיהם.

בדבר זה יש כדי להסביר מדוע נברא העולם על ידי האל כך שמנוע מהחפצים בקרבתו לבנות את אמונתם בו על יסוד העתקה של "יד שניה". דומה הדבר לשאיפתו של היחיד האנושי לשאוף לכך שבן זוגו ירצה בו כמהות יחידאית שאין כמוה בעולם – ולצורך קיומו של רצון מסוג זה חייב האדם לבצע עבודת התקרבות, בחינה וידיעה יחידאית, שתוצאתה תהיה שהידע שלו לגבי מהותו של בן זוגו יהיה מחד וודאי וברור באופן שאינו ניתן לערעור או הכחשה מבחינת ידיעתו, אף על פי שמסקנה ידיעתית זו לא תהיה דבר שניתן יהיה להוכיחו באופן המקובל על הממסד המדעי השולט בחברתו.