הפילוסופיה והפסיכולוגיה של האתאיזם

הפילוסופיה והפסיכולוגיה של האתאיזם

קיימים בעולמנו רבים המחזיקים באתאיזם, אשר במדיניות פעולתם הם מראים כי הם אינם מסתפקים באי הסכמה לקיום האל אלא דורשים לקבל אישור על קיומם של ערכים בעולמם, אשר בעקיפין חושפים את קיומם של חששות ברשותם.

בעולם האידיאלי של הנצרות הכל מקבלים את מה שהם זקוקים לו ואין בנמצא כסף ש"ילכלך" את טוהר היחסים בין בני אדם. במלים אחרות: זהו עולם של גנבים וותרנים שבו לא מכירים בזכות היצרן. אי הכרה זו היא הצורה היסודית ביותר של אתיקה אתאיסטית, כזו שמיישמת את הרעיון של אני ואפסי עוד או אני לא חייב שום דבר לאיש.

האיש הנכון למצב מוסרי של ביזה הוא בדיוק זה ש"לא מעניין אותו" מה שייך למי ולמה. הוא אינו שואל שאלות לגבי מקורות הערכים שבידיו ואינו מברר לגבי מה שהוא מחזיק מי יצר אותו ואיך הגיע אליו. במצב תודעתי כזה נמצאים כל הלחוצים שהמצב מקשה עליהם.

במצב חירום של רעב, למשל, אין איש חלש שואל לגבי מקורות המזון שבידו וזו טעותו כי למעשה הוא הגיע למצבו של רעב בגלל שלקחו ממנו את מה ששלו בזכות וכאשר הוא איננו עוסק בבירור מקורות הרכוש הוא תומך במי שגזל ממנו את רכושו הוא.

זהו, למעשה, מצבו של היחיד בחברה שמחזיקה בעקרונות הסוציאליזם, המכחישים, למעשה, את מקורו היצרני של הרכוש: האדם היוצר.

חלק גדול מהכחשה זו מקורה פסיכולוגי: החשש שמא יתבקש היחיד להשיב את מה שבידו (ואשר מקיים אותו) לזה שיצר אותו. וכמה מדהימה ההתאמה הפסיכולוגית של מצב זה ליסודותיו הפסיכולוגיים של האתאיזם המודרני, שבו היחיד דוחה את מושג האל מטעמים פרגמטיסטיים (להבדיל מפרגמטיים!) לא מכיוון שהוא איננו רואה בסיס לאמונה אלא מכיוון שהוא חושש מההשלכות המעשיות של הסכמה לרעיון האל, שהיסודית בהן היא הצורך להכיר במי שהעניק לו את מה שממנו הוא נהנה בחייו.

בהקשר זה, ברור כי חשיפת מקורו של השפע תביא למסקנות מעשיות, כמו מה שיוטל עליו לעשות בהקשר זה: לקיים מצוות וכיו"ב.

רעיונ/ות אלה, אם הם תופשים את היחיד כשכבר ביצע דברים נגד המוסר ו/או האל, קשים עוד יותר להכרה רצינית, כי האדם חש שמוטלת עליו חובה לכפר עליהם ושמבחינה חשבונאית הוא נמצא בחסר (במינוס) שעליו להשלים.

זהו הקשר שבו קל לראות כי האדם הוא בעל-חיים בעל מנגנוני הגנה אוטומטיים המובנים במערכת הפסיכולוגית שלו כדי להגן על יציבותה של עצמיותו, וכי בעייתו איננה רק לוגית (כלומר כזו המהווה אתגר למחשבה המופשטת בלבד) אלא גם פסיכולוגית (כלומר כזו המתעמתת רגשית עם דרישות העומדות בפני האורגניזם כשהוא מתמודד עם רעיון חדש, במונחים של "בעד" או "נגד" מערכת החיים).

עובדה זו קוראת לאיחוד מערכות. לצורך זה הרעיון האובייקטיביסטי הוא אידיאלי, כי הוא משווה בין מערכות המוסר הפילוסופיות הרעיוניות לבין הפסיכולוגיה של מנגנוני ההגנה בקבעו ששתיהן פועלות באופן משלים למען האינטרס היחידאי ואין ניגוד ביניהן.