גזל

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 832

 

גזל

דרך קבע מואשמים היהודים על ידי אויביהם בגזל, וזאת בניגוד לעובדה שהיהודים הם אלה שתרמו לאנושות את התרומה הרוחנית הגדולה ביותר נגד כל צורה של גזל (*).

בראיון שנערך עימו אחרי נצחון החמאס בבחירות לרשות הפלשתינית אמר אבו טיר, בכיר ארגון הרצח, כדלקמן: "אנחנו לא נגד היהודים, אנחנו נגד כיבוש, נגד עושק."

אמירה זו מסכמת את הטענה של שונאי ישראל מאז ומתמיד: הם מתנגדים לעושק, שלטענתם היהודים אחראים לו.

ביסודה של כל טענה מוסרית כנגד מישהו נמצא, בצורה זו או אחרת, גזל. עושק, גניבה, ביזה, שוד, הם כולם צורות שונות של אותו ערך שלילי. לא קיים עלי אדמות אדם אשר לא יסכים עם כך שכל צורה של עושק היא שלילית מבחינה מוסרית – ומתוך כך אין אדם שלא יראה השקפה זו כצודקת.

כמובן שאין בהסכמה עקרונית זו משום הסכמה לפרטי ההאשמה המסוימת; אך ניתן לראות באמצעותה כי הצדק האנושי כולו, מהחל ועד כלה, מיוסד על טענה נגד עושק. כל טענה פוליטית מוסרית – כולל טענה נגד רצח – היא ביסודה טענה נגד צורה זו או אחרת של גזל, טענה נגד פעולתו של אדם אחד נגד ערך של אדם אחר.

היהודים הואשמו בהאשמות רבות לאורך הדורות, אך ההאשמה המשמעותית ביותר נגדם היתה תמיד האשמתם בגזל – וזו גם ההאשמה הראשית המכוונת נגדם לכאורה בסכסוך במזרח התיכון: גניבת הארץ מן הערבים.

כל מעשי המלחמה נגד ישראל ועושיהם, אויבי ישראל, מצדיקים את עצמם שוב ושוב בכך ש"ארצם נגנבה". מכאן, על פי גישה זו של הערבים, שרובם מוסלמים, כל צורה של אלימות כלפי ה"גזלנים" נתפשת כמוצדקת, כולל השוד והרצח השבטיים אשר מופנים, פעמים רבות, נגד יחידים שמעולם לא היו מעורבים בשום פשע. עובדה זו היא פרי התייחסות לחברה האנושית כאל שלם, מתוך נקודת מבט שאיננה רואה את היחיד אלא כאיבר של ישות חיה – ובמקרה זה, היהדות, על כל הפרטים המעורבים בה, נתפשת היום על ידי אויביה הערבים כבעלת אחריות משותפת לפשע גזל.

גזל לא היה תמיד רק ההאשמה המרכזית נגד היהודים על ידי אויביהם אלא גם ההאשמה הקבועה שבה מאשימים השמאלנים היהודים את אחיהם מן הימין.

למעשה, ביטול אשמת הגזל משמעה השמטת הקרקע מתחת לרגלי המאשימים וביטול העילה הראשית למלחמה נגד היהודים.

(*) לפני שגזל סותר את תפיסת הצדק האנושית האוניברסלית, הוא סותר את תפיסת היהדות; היהדות היא, הסטורית ומעשית, הראשונה לבסס בחוקתה את היציאה נגד הגזל על כל צורותיו: "לא תגנוב."

לרבים נראה כי אין דרך שבה יכול העם היהודי להתחמק מטענה זו – במיוחד בארץ ישראל – וזאת מכיוון שרבים באמת מאמינים כי ארץ ישראל, הבסיס הקרקעי של מדינת ישראל, אכן נגזלה על ידי היהודים מן הערבים.

אמונה זו היא היסוד להיחלשותו המתמדת של הטיעון הישראלי של מדינת ישראל נגד אויביה במשך השנים שעברו מאז קום המדינה. אם נוסיף לו את ההיבט האנטישמי, המאשים את היהודי בגזלנות מובנית בתוקף טבעו, המחובר, עפ"י האנטישמיות, לתאוות בצע, מתקבל טיעון חזק מאין כמותו, אשר מכשיל דרך קבע כל צורה רוחנית של הגנה עצמית יהודית.

לכך יש להוסיף שתי צורות מוטעות של טיעוני הגנה קבועים על הזכות על ארץ ישראל: זו המוצגת על ידי היהודי המאמין, הרואה את זכותו על הארץ כפועל יוצא של ההבטחה האלוקית של הארץ לאבות היהדות – וזו המוצגת על ידי החילוני הלאומי, הנתמכת ברעיון של מלחמת הגנה, אשר מקנה לנו את הזכות להחזיק בארץ מטעמי בטחון. לשני אלה ניתן להוסיף גם את מגוון טיעוני ה"אין ברירה", כמו "אין לנו ארץ אחרת" או שהעם היהודי זקוק ל"מקום תחת השמש".

המשותף לכל הטיעונים הללו הוא שניים: א. שבעיני העולם החיצון שכלפיו הם מכוונים אין אלה טיעונים צודקים. ב. שאין בהם צורך, כי זכות המתיישבים היהודים על ארץ ישראל נרכשה על ידם באופן צודק עוד לפני הקמתה של מדינת ישראל. לפיכך הן מבחינת סדר האירועים והן מבחינה עקרונית אין צורך בנימוקים אלה – מה גם שיש בהם רק כדי "לשכנע את המשוכנעים" שבעצם לרוב אינם צריכים נימוקים כלשהם כדי להצדיק את מעמדו של היהודי בארץ ישראל.

היותה של זכות הקנין של היהודי על ארצו היא צודקת בתוקף רכישתו את הארץ. דבר זה איננו עומד בסתירה לשום טענה אחרת – ובמיוחד לא לטענה הדתית, אך אפילו הטענה היהודית הדתית על זכות אבות אין בה כדי לאשר או להרשות גזל. יתרה מזו, דווקא היהדות היא שהביא לעולם את רעיון ההתנגדות לגזל בכל צורותיו; ה"לא תגנוב" היהודי, מאז הופיע בעשרת הדברות של היהדות ועד ימינו, הוא ההצהרה המפורשת הברורה ביותר שניתנה בהסטוריה האנושית אי פעם נגד מעשה הגזל באשר הוא.

זו, אולי, הסיבה למאמץ העצום – ובחלקו המוצלח - שהושקע על ידי אויבי היהדות, כדי לטשטש את עובדת היות היהודי האביר הנלחם נגד הגזל משחר ימי האנושות. הדרך הטובה ביותר להשיג טשטוש כזה היא דחיקת היהודי לעמדת מגננה על ידי האשמתו בגזל – ומה שמתרחש היום במזרח התיכון הוא האפיזודה האחרונה, העדכנית, בנושא זה.

כל עוד היהודים עוסקים בהתנצלות ובהסברים על כך שמה שבידם אינו תוצאה של גזל, יכולים אויבי ישראל, העוסקים בגזל וכל אנשי הגזל בעולם להמשיך בפעולת הביזה שלהם ללא הפרעה משמעותית. אך, כאמור, הרעיון שהיהודי גזלן הוא אמונה טפלה; היהודים, בהגדרה, לא גנבו ואינם מסוגלים לכך מבחינה דתית ומהותית, כי החוטא בגזל אינו יכול להיות יהודי. העובדה שעל אף זה כה קל להביא את היהודי בישראל לעמדת מגננה בתחום זה קשורה לכך שהקמתה של מדינת ישראל היתה מעורבת במעשי גזל רבים; חלק מחבורת מייסדי מדינת ישראל, שעל גבם תלויה קופת שרצים של מצפון לא נקי, עשתה, בסייעה בכך, לא פחות מלסייע לכרות את הענף שעליו היא יושבת.

ערכי מדינת ישראל רחוקים מערכי היהדות ולפיכך גם מערכי המוסר האמיתיים, המציאותיים. ברוח המייסדים השמאלניים – ולפיכך הנוצריים ביסודם – הוקמה מדינת ישראל על מסד של עוול הגזל. הגזל הופעל על ידי הכוחות הפוליטיים מהשמאל הרעיוני כבר מתחילת המאה ה20 נגד הישוב היהודי בארץ ישראל, ואח"כ היה יסוד הפעילות הפוליטית של השמאל במשך השנים שקדמו להקמת המדינה, כולל יסוד המדיניות כלפי העם היהודי בתקופת מלחמת העולם השניה ופעילות המחתרות. אח"כ היה הגזל יסוד הכיבוש השמאלני הלא-לגיטימי של הארץ אשר ביסס את הקמת המדינה ואת ניהול המלחמה, שחלק ממנו היווה גירוש ערבים מאדמותיהם ותפישת אדמות אלה לצרכי שימוש של ההתיישבות השמאלנית.

במשך כל הזמן הזה לא התבססה ההתישבות הדתית על גזל – בין אם מדובר ברכישת נכסים פרטית ובין אם מדובר בהכשרת קרקע למטרות של התיישבות קיבוצית. בכל המקרים הללו הקדים את ההתיישבות בירור מעמיק של אפשרות בעלות קודמת כדי להימנע מאפשרות גזל.

הגזל שהיא מעורב בהקמת מדינת ישראל, חשוב לציין, היה חלקי והופעל רק על ידי השמאל, שהגזל הוא יסוד הקיום שלו מבחינה רעיונית. אך גזל זה הוא כנראה ה"שרץ" הגדול באותה קופת שרצים, שמהווה את הבעיה המצפונית היסודית של מחנה השמאל.

מתוך אי ההבנה לגבי החלק המרכזי שיש למשקלו העצום של הגזל בנקיפת המצפון השמאלני, הביא השמאל את החברה היהודית העולמית כולה – ובתוך זה, קל וחומר, גם את היהודי הלאומי בישראל – לקחת חלק בבעיותיו המצפוניות על אף העובדה שכאמור הגזל רחוק מן היהודי ומנוגד לרעיונות היסוד של היהדות.

אחד מהנזקים העצומים שנגרמו בשל פילוסופיית הגזל הזו של השמאל באה לידי ביטוי ברעיון שהזכות הישראלית על ארץ ישראל נגזלה מן התושב הערבי שהיה כאן לפני היהודים. זהו רעיון שקרי ש"נופל" בכל אחד מהיבטיו, ובמיוחד בעצם העובדה שהיהודים הלא-שמאלניים, שהיוו, לפני קום המדינה, את הרוב המכריע בתושביה היהודיים של הארץ, התיישבו אך ורק במקומות שרכשו ביושר או שהיו בלתי מיושבים.

מבחינה עקרונית זו, לא יכולה להיות שום תביעה קרקעית נגד היהודים שומרי המצוות בישראל. רק אלה מהם שעזבו את היהדות – והשמאל הוא הדוגמה הראשית לכך – יכולים להיות מואשמים בגזל. כך, למעשה, נוצר העוול המתמשך שבגינו מאשימים הערבים – ולמעשה העולם כולו - את כל היהודים בישראל בכך שגזלו את רכושם.

השמאל, שעשה כמיטב יכלתו כדי להכות על חטאיו, הביא גם להכאתם של רבים שלא גזלו על חטאיו שלו – והמשיך בתעמולה של הכאה על חטא, תוך שהוא מצדיק את כיבוש חלק הארץ שגזל. את המחיר העצום שמשלם על כך מאז ועד היום הציבור כולו קשה להעריך נכוחה, אך חלקו העקרוני אינו נופל מן החמרי.

זו עובדה שהגזל, על כל צורותיו, הוא יסוד הבעיה האנושית בעולם. מה שעושה משטרים לפושעים ולעריצים הוא מידת הגזל שהם מפעילים על בני אדם – בין אם מדובר בנתיניהם ובין אם לאו. הכוח הפוליטי-הסטורי העולמי שמסוגל להתמודד עם הבעיה הוא היהדות. היא מהווה את הכוח האובייקטיבי החזק ביותר לצורך עקירת נגע הגזל מן האנושות. עובדה זו איננה מבוססת רק על המקור הדתי של הרעיון, אלא על העבודה הרוחנית העצומה שהושקעה על ידי היהדות, במשך כל קיומה, בתחומים הקשורים לזכות הרכוש, החל מביסוס הצדק במבנה המדינה האידיאלית וכלה ביחסים שבין אדם לחברו. מעת הופעתה של היהדות בעולם ועד ימינו, עוסקים המוני בני העם היהודי בלימודים הנוגעים להלכות הקשורות בנושא, מה שהופך את היהדות לגורם הרוחני הפעיל ביותר באנושות, העוסק דרך קבע בביסוס עדכני של הלכות הרכוש.

משמעות הדבר היא שהיהדות היא אוניברסיטה הסטורית חיה בתחום הקנין; היא מהווה את המוסד הלימודי המעשי, המחזיק בידע הגדול ביותר בתחום הקנין, הקיים בעולם. ידע זה סוקר, בין היתר, את ההתפתחות ההסטורית של המודעות לקנין האנושי, כשהיא מעודכנת, בשל אופיה הלמדני המתמיד, עד סוגיות ימינו.

האשמתה של היהדות בגזל, ביחד עם עיסוקם של היהודים בכלל והישראלים בפרט בהסברים והתנצלות כדי לסתור האשמה זו, מהווים היום גורם פוליטי הבולם את המשך פעולתה של היהדות לעקירת הגזל מן העולם. נוספות על כך השקפות אנטי-דתיות ואנטישמיות, אשר אחראיות לכך שהידע היהודי ייתפס על ידי העולם הלא-דתי והלא-יהודי כאילו הוא אנכרוניסטי ואינו רלוונטי לתרבות המודרנית.

מחוץ להשלכות שיש לדבר על מתן האפשרות להביא לידי יישום את הפוטנציאל האדיר שיש לידע הזה במציאות העולמית, הדבר מגדיל, במקביל, את הבעייתיות הפוליטית של הסכסוך במזרח התיכון. ניתוח מעמיק של סכסוך זה על יסודות אובייקטיביים של זכויות קנין היה מוציא את העוקץ מטיעוניהם של הגזלנים בכל אתר ואתר, החל באויבי ישראל שטוענים כי היהודים גזלנים, תוך כדי אחריות למעשי גזל רבים נגד העם היהודי.

הצדק מחייב התמודדות שיפוטית עם הסוגיה – ושומה על זו להתחיל בדיון המופשט לגבי בעלי הזכויות בכל הקשר נתון. חשוב, עם זאת, להבין כי המהות היסודית של כל סכסוך, שהיא טענה בין בעלי זכויות לכאלה שאינם בעלי זכויות, היא פשוטה בתכלית הפשטות ואיננה נזקקת להפעלה תבונית גדולה יותר מאשר זו של השכל הישר; הוצאתם של המוני רוצחים מוסלמים אל שדות הקרב כדי לטבוח בנוצרים או ביהודים איננה נזקקת ליותר מאשר לקריאה בכותרת "גזלנים!" – וברוח זו, אין להעמיד כקריאה נגדית ניתוח מעמיק של זכויות, אלא להציג התנגדות המבוססת, מעשית, על זכויות קנין שהושגו בצדק.

המשמעות המעשית של הדבר היא הבנה שמדובר במלחמה שבה טענת ההגנה על קנין היא הטענה היסודית. דבר זה מחייב נקיטת יוזמה למען זכויות הקנין, ובמקרה של היהדות, במאמץ יזום להשיב את כל מה שהיהדות איבדה לגזלנים שונים לאורך ההסטוריה; בין גזלנים אלה ניתן למנות את כל הארצות, בעולם כולו, אשר בהן הופקעו מהיהודים נכסים במשך שנים רבות, ולהתחיל בגזילת הארץ אשר נתבצעה על ידי הרומאים.

יש להבחין בין זכויות הסטוריות קיבוציות לבין זכויות קנין פרטיות. יש חשיבות בהגדרה מסוג זה כדי לקבוע את הדרכים למימושן: זכות הסטורית של עם שונה מזכותו של יחיד על קנינו. את הזכות של עם ישראל על ארץ ישראל, למשל, יש להגדיר רעיונית בצורה שתוכל להתקבל באופן תבוני על ידי כל בעל שכל ישר ומעמיק – אך אין לגזור ממנה ישירות את זכויותיהם של בעלי קנין פרטי; זו האחרונה היא זכות המתבררת ומתממשת בהקשר של מערכות משפט מתאימות.

דוגמה מובהקת להבדל זה באה לידי ביטוי ביהדות באחד מסיפורי האבות: זכותם של צאצאי אברהם אבינו לארץ ישראל נתגלתה לו מפי האל, אך התגלות אינה יכולה להוות גורם תקף לצורך הקניית זכות על חלק מארץ זו. לכן, ברצות אברהם לקנות זכות על חלק ממנה הוא משלם עבורה לבעל האדמה במיטב כספו. רכישת מערת המכפלה על ידי אברהם אבינו היא אחת הדרכים שבהן מוגדרת על פי היהדות הזכות הקנינית.

ההתאמה שעורך אברהם בינו לבין עפרון, בעל הקרקע, כמוה כהתאמה שעל העם היהודי לעשות היום בין הידע המופשט שלו לגבי זכויותיו ההסטוריות לבין הידע המסויים שיש לו לגבי זכויות קנין אוניברסליות. הידע האובייקטיבי לגבי קנין הוא הידע שעל היהדות ללמד את העולם כדי לפתור את בעיית הגזל העולמית. תביעה מבוססת פילוסופית להשבת זכויות הקנין שהופקע מקהילותיה, אם תיעשה על ידי היהדות, תוכל להיות הצעד הראשון לביסוס מעמדה של היהדות כמורת העולם, לפחות בתחום זה.