הראש היהודי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1167
ה ר א ש ה י ה ו ד י
לפני כשבע מאות שנה מת בשביה רב יהודי גדול שלא היה מוכן להיכנע לעסקת "פדיון שבויים" לא מוסרית. זה היה רבי מאיר ברבי ברוך, המהר"ם מרוטנבורג, שהיה מנהיגם הרוחני של כל יהודי אשכנז. הוא מת במבצר אנזיסהיים, שבו נכלא, שבע שנים לפני כן, על ידי פרידריך, קיסר אשכנז. פרידריך, שסחיטת היהודים שדרו בממלכתו היתה אחד ממקורות הכנסתו העיקריים, שת על המהר"ם דמי פדיון עצומים, שהיו עלולים למוטט כלכלית את הקהילה היהודית באירופה כולה. על אף הסכמתם ונכונותם של יהודי אירופה לשלם למען ישוחרר הרב מכלאו, סירב הרב לפדיונו באמרו: "אם יראו הגויים כי יהודי אשכנז מסוגלים לגייס סכום שכזה לפדיון שבוי – יגרום הדבר לכך שכל שני וחמישי יאסרו הנסיכים את רבני ישראל ויבקשו תמורת פדיונם סכומים אדירים ובכך ירוששו את יהודי הארץ. מוטב איפוא, שלא תפדוני ולא ייפתח פתח לסחיטות".
ואם פדיון שבויים מסוג זה לא היה מקובל על גדול יהדות, קל וחומר שלא היה שום ספק לגבי אי מוסריותו של פדיון שבויים, שבו, זולת התמוטטות כלכלית, מעורבת גם סכנת חיים ברורה, כמו זו שמעורבת ב"עיסקת" פדיון השבויים שערכה, לאחרונה, מדינת ישראל עם נסראללה, המנהיג הרוחני של החיזבאללה.
בנסיון להצדיק את עסקת השבויים הזו (אם ניתן בכלל לקרוא לסחיטה רגשית "עסקה") - בה מכרה מדינת ישראל (ולא בפעם הראשונה) את כבודו של העם היהודי – ניסו אנשי הממשל להיתלות באילן הגבוה של היהדות כדי להצדיק את מעשיהם; פעם אחר פעם ניתן היה לשמוע לאחרונה בתקשורת על הערך הגבוה שמייחסים ביהדות לפדיון השבויים ולעתים אף הפליגו אנשיה באמירה שמדובר ב"ערך יהודי עליון שאין למעלה ממנו" וכי היהדות מצדיקה שחרור שבויים "בכל מחיר".
זוהי, במקרה הטוב, טעות חמורה: היהדות איננה מצווה על שחרור שבויים בכל מחיר – ויתרה מזו: היא קובעת (עפ"י חז"ל) ש"אין פודים שבויים יותר על כדי דמיהן" או, במלים אחרות, שיש להתחשב בהקשר שבו מדובר ולא לפעול בצורה דוגמטית, על יסוד עקרון מנותק כ"בכל מחיר". הסיבה לכך היא שפעולה מסוג זה המתבצעת ללא בחינת הקשר, עלול לבוא שכרה בהפסדה. היהדות מצווה על דרך השכל, כלומר על בחינת כל עסקה לגופה וכל שבוי לפ"י דמיו (ערכו בהקשר המסויים). כך, בניגוד לתפישות לא הגיוניות ולא מציאותיות – פועלת היהדות במציאות באופן שכלתני, השופט כל מקרה לגופו עפ"י כללי ההגיון הצרוף. כל עסקה – אף אם היא עוסקת בעניני נפשות - צריכה להישקל במידות של כדאיות, של רווח והפסד, של ערכים מוחלטים ואובייקטיביים. כפי שבמקרהו הנורא של המהר"ם מרוטנבורג לא ראה הרב הדגול מקום לבצע עיסקה שתסתיים בהפסד – לעשות במטרה מוצהרת להרוויח דבר שבו ההפסד מובטח, למעשה, מראש.
פעולה עפ"י הרגש מנוגדת לשכל ולרוח היהדות, וכמוה גם פעולות עפ"י "לחצים", "תחושות בטן" או אי-נעימויות אחרות. העובדה שראש הממשלה דיבר בנאומו בטכס קבלת גופות חללי צה"ל על "הרגש היהודי" מותאמת לכך שמנהיגינו מרבים לדבר לאחרונה על האיבר החביב על הנצרות – הלב – כאילו הוא קרוב ליהדות, כדי לשכנענו שהיהדות ממליצה על הליכה "בעקבות הלב" (והשמאל הנוצרי) לעסקאות גרועות.
כשמדובר בחיי אדם, משמעותן של עסקאות גרועות היא אבדן חיי אדם – מה שהוא, ללא ספק, תוצאה של עסקה שבה לא רק משחררים רוצחים (ולא רק פוטנציאליים) אלא מכינים את התשתית לרצח הבא. דבר זה איננו מוסרי, יהודי או שכלתני.
מספרים לנו שרגש הרחמים אפייני ליהודי יותר מהאכזריות. זה נכון, אך רגש אינו שכל ואינו יכול להיות מנחה לפעולה. פעולה עפ"י "הלב", כלומר בצורה המוסרת את מושכות הפעולה בידי הרגש, איננה צודקת וגם לא יהודית; שתי דתות, הנצרות והאיסלם, נוהות אחר הלב – ומה שמאפיין אותן, בהתאמה לכך, היא פעולה רגשנית, הבאה לידי ביטוי בתנועה קיצונית בין ויתור והבלגה לא הגיוניות לבין אכזריות, מה שבסופו של דבר אינו אלא שני צדדיה של מטבע אי הצדק – ותוצאתה "המרחם על אכזרים סופו שהוא מתאכזר לרחמנים" (למעוניין, הנוסחה ההסטורית של היווצרות הנצרות והולדת האיסלם).
היהדות איננה צופה בעובדות ממגדל שן מנותק ו/או מנחיתה עקרונות כלליים כדוגמות, אלא קובעת אמות-מידה מציאותיות המאפשרות לשפוט כל מקרה בהתאמה להקשרו. בהתאם לכך, הרעיון של שחרור שבויים בכל מחיר – וקל וחומר כשמדובר במחיר דמים (שלפי הבטחות אויבינו עוד ישולם בעתיד הלא-רחוק) – מנוגד לרוח היהדות.
על רקע עובדת השכלתנות היהודית, הידועה מן הביטוי הנפוץ "הראש היהודי", זה שקר להציג את הרגש היהודי כגורם הראשון במעלה בשיקוליהם של מבצעי העיסקה – אך אין זה מקרה שאנשי הממשל שלנו מציגים אותו ככזה; הם אלה שפועלים על פי הרגש (ובניגוד לשכל) כל הזמן, והם מנסים להצדיק את החלטותיהם הרגשניות ברוח היהדות. אך הרגש הראשי שלו הם מצייתים בשיקוליהם, בשיפוטם ובהחלטותיהם הוא הפחד. אכן, הפחד והחשש הם העומדים ביסוד רבות מההחלטות הפוליטיות שנעשות בידי מדינאי ישראל. בד"כ זהו הפחד הסתום (הלא רציונלי, מחוסר הביסוס העובדתי) מפני הנזק שעלול להיגרם על ידי האוייב, כאשר אתה מסוגל, בעצם, להזיק לו הרבה יותר...
צחוק הגורל הוא שנציגינו, אשר מתעלמים מהיהדות ונוקטים בגרסה מקומית מטופשת של "הפרדת הדת מהמדינה", מתעמתים עם אישים דתיים מהסוג החשוך ביותר בסוג עימותים שכדי להשתתף בהם אין ספק שהיה יעיל ביותר לשתף איש דת יהודי – במיוחד מחכמי המזרח שלנו, צאצאי ארצות-ערב, המחזיקים בנסיון רב-דורות של מו"מים עם שליטים מוסלמים. הויתור מראש אפילו על שיתוף חכמי דת יהודיים במו"מ עם אישיות איסלמית דתית הוא פשע של ממש בכל ההתנהלות של ישראל מול ארצות ערב – וקל וחומר במו"מ עם בני אדם כמו נסראללה והשייך יאסין, אנשי דת שהשיג והשיח עימם עדיף שיהיה ברוח הדת. (ואין לשער את הכבוד – והרווח המעשי - שבו היתה ישראל זוכה אם היתה מביאה אל שולחן הדיונים את הראש היהודי האמיתי: את חכמת הדת החמושה באגרוף הצדק).
ואם, לפחות, היו נציגינו האתאיסטים (מתוקף שמאלנותם) מתנהגים במו"מיהם כלפי האוייב באכזריות קומוניסטית או נאצית, היינו יוצאים נשכרים במשהו, כי לפחות היינו מרוויחים מהשייך נסראללה או מערפאת את הכבוד שיש לאלה אל אנשי הכוח במערב, אך דווקא עובדת היות היהודי "רחמן בן רחמנים" היא העומדת בעוכריו כשעליו להתמודד עם כאלה שהם אכזרים בני אכזרים – ונציגינו אלה, אשר אינם מוכנים לחבוש כיפה מחשש של ביטול "חילוניותם", נשברים עם הלחץ הקל ביותר המופעל עליהם בשל היותם נושאי מחלת נשיאת הרגש היהודי האפייני: הרחמים. כך, מבלי שיכירו במערכת הכללים השכלתנית החמורה המופעלת על ידי היהדות, היא פועלת בעוכריהם, שכן היא גורמת להם לסגת לויתורים מפליגים, מסוכנים ושבסופו של דבר גם גובים חיים נוספים.