היהדות כהסכם

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 867

 

היהדות כהסכם

מימושו הלאומי של רעיון הבחירה

אפשרות הבחירה האנושית של היחיד הופכת, במסגרת היהדות, למהות לאומית. מה שמהווה את מימוש רעיון הבחירה במימד הלאומי הוא הפיכת עם לכזה שמתקיים במסגרת הסכם, שבו בחר: העם היהודי הוא, קודם כל, ביטוי לתכליתיות, כלומר לנשיאת מטרה. בכך מבטא העם את העובדה שהאדם הוא יצור תכליתי. העם היהודי מרחיב את ייעודיותו התכליתית של האדם במסגרת בחירתו להיכנס להסכם, אשר יגדיר את מטרותיו.

היהדות היא הסכמית במהותה, כלומר: שלא כמו תפישות שונות ממנה, המסורת היהודית איננה מתארת את תכלית היהדות כמטרת-על אלוהית שנכפתה עליה, אלא כערכים שאבות האומה הסכימו לקבל עליהם – ואף ערכו הסכם (חוזה) כדי לממש ערכים אלה בעתיד ; הסכמת הכלולים בהסכם תכליתי זה למה שכלול בו היא העקרון, התנאי והעובדה המציאותית שעליהם היא מבוססת. יהדות כפייתית היא סתירה במונחים (*).

בנוסף לכך שהיא הסכמית באפיה, היהדות מהווה, כשלעצמה, הסכם; ראשית, מכיוון שהיא מיוסדת על הסכם בין מייסדיה לבין האל – ושנית מכיוון שהיא כוללת רק את מי שמסכים עמה ואינה כופה עצמה על מי שלא.

ערך ההסכמה הוא בו בזמן השלכה נגזרת של ערך החירות וגם ביטוי של חופש הבחירה.

פילוסופית, החירות הפוליטית וחופש הבחירה המטפיסית משתלבים עם היות החירות והבחירה יסודות עקרוניים ומושגי קבע ביהדות: הבחירה החפשית שיש בידי האדם היא, כשלעצמה, יסוד מוסכם ביהדות לגבי נפש היחיד האנושי ולא פחות חשוב מכך – ולמעשה היסוד לכך - היא עובדת היות האל היהודי מהות בוחרת, אשר בחרה לברוא את העולם, ממשיכה לבחור לקיימו ובמסגרת בחירותיה בחרה בעם היהודי כדי שיהיה שליחה בעולם. מכך הביטוי "עם הבחירה" אשר, גם אם הוא מציין, בד"כ, את עובדת היותו נבחר לצורך שליחותו של הקב"ה, הוא מגלם גם את משמעות היות האדם בכלל והיהודי בפרט צלם אלוהים, כלומר יצור המחזיק בתכונותיו היסוד של האל, אשר בראשם הבחירה החפשית.

חופש הבחירה והחירות הם גם היסוד לצורת החברה המושלמת בכלל והחברה היהודית בפרט: חברה חפשית.

היהדות תומכת בחברה חפשית ומבססת אותה בכל היבט אפשרי: הגישה הפוליטית היהודית נשענת, כמו בכל מסגרת שיטתית, על המטפיסיקה היהודית; התפישה החברתית היהודית מותאמת לתפישת היהדות את טבע האדם וחברה חפשית מתאימה לאדם, החפשי מטבעו.

מבחינה פילוסופית ולוגית קשורים הבחירה החפשית והמוסר אהדדית ולא ניתן לנתק ביניהם: ללא בחירה חפשית אין מוסר או אחריות מוסרית ומכך, לא ניתן לכבד מהות מודעת כמוסרית אלא עפ"י בחירותיה; מכיוון שחברה חפשית היא המסגרת החברתית המתאימה לאדם כיצור מוסרי, החברה החפשית היא גם החברה המוסרית.

(*) ביהדות קיימת, בהקשרים מסויימים, כפיה, אך אין הדבר עומד בסתירה למוצהר לעיל ובהמשך יובהר הדבר.

לפי היהדות, האלוהים, האדם והיהודי מחזיקים בחופש הבחירה ומתבטאים באמצעותו; כל המעשים – החל ממעשי האל וכלה במעשי האדם – רוויים בבחירה חפשית, בהחלטתה של המהות הבוחרת. עובדת היותו של חופש הבחירה טבוע במציאות עולמנו בכלל ובהנחת היסוד של היהדות בפרט, עומדת ביסוד התפישה הפוליטית-חברתית של היהדות, אשר מבטאת את ערכיו של האל בעולם במיוחד באמצעות בחירותיהם, מעשיהם ופעולותיהם של המאמינים בו. לכן מבוססת היהדות פוליטית על חופש פוליטי - על הסכמת הכלולים בה.

זו איננה משאלת לב אידיאלית אלא עובדה, שכן, אין מאמר זה מתייחס לרעיון נשגב ומופשט שאמור להתקיים בעתיד אוטופי, אלא אל מציאות עובדתית, "אנתרופולוגית" והסטורית: היהדות תמיד התבססה על העובדה שבניה פעלו במסגרתה מתוך בחירתם והסכמתם – ומכך גם נובעים עצמתה, כוחה וכושר העמידה האיתן שלה במשך הדורות.

אין סתירה בין שוק חפשי לבין איסור – כמו ביהדות - על פתיחת חנות צמודה לחנות אחרת. בכלל, אין באיסורי היהדות משום פגיעה כלשהי בחופש או בזכויות האדם של איש. הסיבה לכך היא שהיהדות היא הסכם חפשי, אשר נערך בין אנשים שבחרו בכך.

ראויה לציון העובדה שכפיה איננה מהווה פגיעה בחופש בכל הקשר: במסגרת חופש יש מקום לכפיה – כהגנה מפני מי שפוגע בחופש. אך הבה ונסקור את הנושא בצורה מסודרת:

במסגרת שוק חפשי מותר לכל אדם לעשות מה שהוא רוצה – וזה כולל עריכת הסכמים. אם ההסכמים הם באמת כשמם, כלומר אם הם כאלה שהחתומים עליהם עשו זאת מתוך הסכמה, אז אין גבול להיקפם או לפעילותם. הסכם יכול להקיף ארצות ודורות – הכל בהתאם לענינם של המסכימים.

כל פעולה במציאות היא השקעה מול רווח וכל עסקה היא, כמו כל פעולה, השקעת ערכים מסויימים מתוך שאיפה להרוויח ערכים אחרים. הסכם בין בני אדם – או, כמו ביהדות, בין אדם לטבע, למציאות ולקב"ה – הוא עסקה שבה מקווים שני הצדדים להרוויח(*). כל הסכם כולל זכויות וחובות: החובות הן מה שהאדם החתום על ההסכם מתחייב לספק והזכויות הן מה שהאדם החתום מקווה להרוויח.

ההתחייבויות של צד החתום על הסכם מגדירות גם את המצב המוסרי והפוליטי שלו: אם הוא לא עומד בהתחייבויותיו, אז הצד השני רשאי, בזכות, לכפות עליו את התחייבויותיו. זהו המצב שבו מתבלבלים רבים מ"כוחותינו" כשהם סוברים כי איסורי היהדות והיתריה לכפיה מנוגדים לעקרונות השוק החפשי ולא היא: מדובר במצבים שבהם יש הכרח לשמור על השוק החפשי מפני מי שהחליט לפגוע בו, כפי ששוטר שומר על חנויות מפני גנבים ולא פועל כנגדן.

אם אדם שחתם על הסכם לא מילא את התחייבויות הצד שלו בהסכם, דינו כדין מי שהוציא ערך מעמיתו בחוזק יד; באמצעות הפרתו את ההסכם הופעלה כפיה ו/או פגיעה בזכויות, מה שפגע בחופש של צד מסויים – ובמצב כזה שומה על כל המערכת השומרת על כיבוד ההסכם לכפות אותו על מי שהפר אותו. הרעיון העקרוני הצודק מאחורי כפיה זו היא שזה שלא קיים את ההסכם כמוהו כמי שקיבל ערך ולא שילם עבורו – כמוהו כגנב או רמאי שהוציא מאחר דבר במרמה ויש להשיב את הגניבה ממנו.

במקרה מסויים זה מעמדו של מי שכופה את עמיתו הוא מוסרי שכן הוא מגן על זכויותיו של הנפגע. כמוהו כזה שמתקיף כדי להגן על זכויות הבעלות של היצרן. יש ביהדות שמדגישים את האמירה "כופין על הצדקה"; במקרה כזה הכוונה היא לפעולה שמתבצעת בכפיה כלפי מי שהפר התחייבות. במקרה זה, מתייחס הדבר להסכם אחד מני רבים אשר מגדירים את היחס בין בני העם, כשייכים לקבוצה החתומה על הסכם המחייב אותם זה כלפי זה ואשר אי קיום ההסכם מתיר, למעשה, לפעול בכפיה כלפיהם כדי לחייבם לעמוד בהתחייבותם.

בימינו, אחד השקרים המסוכנים ביותר לרוח היהדות הוא מיתוס הכפיה הדתית. סכנתו החמורה באה לידי ביטוי בכך שרבים מחובשי הכיפות מאמינים בו עד כדי כך שהם סוברים שאין ברירה לגבי כפיה ובהקשרים מסויימים יש להטילה. אך בכך נופלים הם לרוב בבור הכרוי להם על ידי אנשי הכפיה האמיתיים. אלה האחרונים מבססים את מלוא הקיום החברתי על כפיה ואין זה מצבה של חברה המבוססת על בחירה חפשית, כמו היהדות.

כך נוצר מצב פוליטי אבסורדי שבו השודדים והגזלנים האמיתיים מוצגים כאנשי חופש הדואגים לזכויות האדם והיהודים המאמינים, המתאימים מבחינה טבעית ורעיונית לחופש, דוקא הם שוגים במחשבה שכפיה היא הכרחית. מאמינים שוגים אלה אינם משיגים את הסכנה הטמונה בכפיה, בשל היותה מנוגדת לטבע האדם, לאנושיות, לרצון האל ולחוקי היהדות מבחינה עקרונית.

באמונתם כי יש הכרח בכפיה, שהיא למעשה תמיכה בכפיה, הם נמצאים משרתים אותה; הם עושים זאת גם במימד העקרוני ובכך משמיטים את הקרקע מתחת להיבט הבחירה המבסס את ההסכמיות היהודית – וגם כמשרתי שיטת העריצות. מבלי לדעת שעריצות כפייתית זו פוגעת בהם ובבני אדם אחרים, חפים מפשע, על ידי שהיא מופעלת כמכשיר ביזה אימתני הפוגע בכל, הם פוגעים בתכליותיה של היהדות ובעתידה.

החשיבות של חופש לאומה היהודית היא כה יסודית, עד שמעורבות של כפיה בבסיסה מטילה איום של ערעור על כל זהותה. כמו היבטים שונים אחרים בזהותה, מהווה גם המצב ההסכמי של היהדות דוגמה כלל-עולמית לדרך שבה צריכה להתנהל אומה; היותה של היהדות מבוססת על הסכם מטפיסי מאפשרת את המעלות הרבות שבהם מתברך העם היהודי ביחס לשאר האומות – ויש בכך משום שיעור כלל-עולמי: כל קבוצה אנושית תתקדם ביעילות גבוהה יותר ביחס ישר להיותה נקיה מבחינה כפייתית. למעשה, די במהלכי הכלכלה האנושית כדי ללמד על חשיבותו של החופש: כל התנועה הכלכלית מבוססת על הסכמים בין סוחרים, אשר בלעדי רצונם ברווח הדדי היא לא תתקיים ולא תקדם את האנושות.

ללא הסכמיות אין קידמה – והיהדות, כחברה המבוססת על הסכם, מדגימה את הקידמה החזקה ביותר ואת ההישגיות הגדולה ביותר מבחינה תרבותית. זו משמעותו המעשית של ההסכם המטפיסי.

אין שום אירוע דומה בעולם האנושי הכללי, כמו זה המתואר בספרי היהדות, שבו נכרתת ברית בין בני אדם לאל – ואף מיושמת בצורה פיזית לאורך דורות. חשיבות איזכורה של ברית כזו איננה רק בהגדרה העקרונית של מערכת יחסים מיוחדת בין עם לבורא העולם, אלא ממש בכך שדבר זה עושה את הכתוב לכתב-חוזה – להסכם מעשי – המשמש כעדות למעמדו המיוחד של העם כצד בחוזה זה. דבר זה מקנה לכל האיזכור התורני של הפרשה הזו מעמד משפטי-מטפיזי, שאין לו דומה בתולדות העולם.

בדיקה עובדתית של הישגי היהדות תסייע לאשש הסכם זה, במיוחד בתחום הערבות ההדדית הפנימית של בני העם, הבאה לידי ביטוי באיכות חיים גבוהה בתחומים רבים וביניהם חיי יחיד, משפחה ולאום עשירים ומלאי ערך, הנובעים מעובדת היות היהודי מותאם מטבעו לכיבוד הסכמים, בשל אימונו של טבע זה והתאמתו למצב של קדמה. העתיד – כמו העבר - יראה עד כמה מעשי הדבר ואולי אף היכן נמצאת היהדות על המסלול למימוש רווחי ההסכם המטפיסי.