מוסר יהודי במלחמה

 

מוסר יהודי במלחמה

אם וכאשר יתרחש הבלתי נמנע ובראש עם ישראל יעמוד מנהיג חובש כיפה – יצטרך מנהיג זה להתמודד עם אתגריה הקיומיים של האומה, שבראשם המלחמה נגד האויב המקיף אותה – ובמסגרת התמודדות זו, יהיה הדבר הראשון שעליו להתמודד עימו האתגר שבהצבת סוג חדש של התמודדות כלפי האויב, המבוסס על המוסר היהודי.

לצורך מעשה כזה, יצטרכו להידחק מעל פני בימת המלחמה כל אותן דרכים שבהם פעלה עד עתה מדינת ישראל בשנות קיומה, אשר היו דרכים לא מוסריות, שהיו שאולות מתרבות מוסר אחרת, לא יהודית.

המוסר היהודי רואה את שיטת המוסר שעל פיה נהגו בישראל עד עתה כלא-מוסרית. לפיכך, מחויבותו המוסרית של המנהיג החדש תהיה להציב, בכל המהירות האפשרית, אלטרנטיבה חדשה של מדיניות בטחון – והפעם כזו המבוססת על מוסר יהודי.

הדבר מחייב, קודם לכל דבר אחר, השתחררות תודעתית מדפוסי מחשבה שגרתיים- מקובלים שבראשם תבנית המלחמה ההסכמית (הקונוונציונלית), המקובלת בעולם, שבגללה, עד היום, הופכים שדות הקרב של המלחמות למישורי השוואה של סד"כים(*), כלומר להתמודדויות של כוחות על יסוד שוויוני כביכול, כאילו היה מדובר בספורט האיגרוף, שבו מודדים את משקל הלוחמים לפני הקרב כדי לקבוע בו "הגינות"...

קודם לכל, המוסר היהודי רואה את יוזמת המלחמה כחטא שיש להעניש עליו; בניגוד לכך, המלחמות הנערכות בעולם של היום נתפשות כפעילות אנושית לגיטימית, במיוחד בהקשר של כללים מסוימים; הן מתחוללות בהקשר של הסכמה בינלאומית, כאשר גופים, המוסכמים על מספר גדול של מדינות, מפקחים על הכללים הנהוגים בהן.

יוזמת המלחמה נתפשת על ידי היהדות, הדוגלת ב"לא תרצח", כלא מוסרית וכמנוגדת לאנושיות. מבחינה זו, השתתפות במילוי הכללים המקובלים היום במלחמה בין אומות משמעותה שותפות לפשע; כללים אלה מבוססים על תפישות מוסר לא-יהודיות, המשרתות, למעשה, את התוקפנים.

המחדל המוסרי הבולט ביותר בגישה המקובלת היום בעולם הוא שחרור של האחראים לפשע המלחמה מאחריותם זו. הדבר בא לידי ביטוי בהענקת חסינות למנהיגי המדינות הלוחמות. במקרים חמורים במיוחד הם מקבלים אף משאבים ואמצעים לתמיכה.

מבחינה מוסרית, אין להסכים לגישה זו ויש לממש בכל מקרה – ולהציב בעדיפות ראשונה - את ענישתו האישית של זה שנושא באחריות לפתיחת המלחמה. בהקשר זה, יש לשאוף לפגיעה ביוזם המלחמה ולהימנע, ככל האפשר, ממלחמה רק נגד שליחיו.

(*) סד"כ = סדר כוחות, כלומר כמויות לוחמים, כלי נשק וכיו"ב

את הגישה המשחררת את יוזם המלחמה ומנהיגי האוייב מאחריות אישית אין המוסר היהודי מקבל. מבחינה מוסרית, על היהודי לראות את עצמו כחף מפשע ואת כל מי שמתכוון להתקיף אותו כפושע, הראוי לעונש.

מבחינה מלחמתית-טקטית, היהודי צריך לנקוט בגישה של "הבא להרגך השכם להרגו" ולהיות מודע לעובדה שפגיעה באוייב, אף לפני שזה התקיף אותו, איננה רק זכותו אלא אף חובתו.

הגנה עצמית היא חובה מוסרית אנושית יסודית; המוסריות מטילה על מנהיג חובה להגנתם של מונהגיו מפני כל תוקפן. המוסר היהודי, כפי שהוא בא לידי ביטוי במסורתה, דוגל בהגנה עצמית ובהשמדתו של התוקפן. מי שמנהיג אומה על פי המוסר היהודי נושא, בתוקף כך, במחויבות להגנתה; בהקשר שכזה, מוטלת עליו החובה למנוע מן המאיים עליה במלחמה את ביצוע זממו.

לכאורה, נראה כי מכיוון שיש מדינות רבות – כמו מדינות ערב – המצהירות כי הן מתנגדות למדינת ישראל – אין פעולה נגדן מעשית. למעשה, יש, במובן זה, מה ללמוד ממדינות ערב והוא את כוחה של פעולת ההצהרה כנכס איסטרטגי חשוב. מדינות ערב מצהירות לפחות מאז הקמת מדינת ישראל על התנגדותן לקיומה. להצהרה זו, שלא מימשוה (על אף נסיונותיהן לעשות זאת) היה תפקיד חשוב במדיניותן: היא ביססה את כוחן הפוליטי, כפי שביססה את כוחם הפוליטי של ארגוני הטירור.

עד היום נקטה מדינת ישראל, לעומת זאת, במדיניות שבמקרה הטוב הצהירה על "עמימות" ובמקרה הגרוע על חוסר מוכנות למלחמה. שתי אפשרויות אלה היוו גורם מכריע להצטמצמות כוחה של ישראל כגורם כעל עמדה צודקת באיזור. הדבר נובע מכך שהאמת והצדק מחייבים הצהרה מפורשת על המתרחש במציאות, שאם לא מתהווה תחושה ברורה שאין ישראל מודעת לצדקתה ומכך עלולה לנבוע המסקנה שהיא אינה צודקת.

לכן, אם תתחיל מדינת ישראל להתנהל על פי מוסר יהודי, הדבר הראשון שעליה לעשות הוא להצהיר על הדרך בה היא רואה את המצב מנקודת המבט של המוסר היהודי.

חשיבותה של הצהרה כזו של מדינה כמו ישראל היא קודם לכל ביידוע כל המעורבים - ולא רק – בעמדתה הצודקת, בסיבות לכך ובהשלכות המוסריות לפגיעה במעמד זה שלה. בנוסף לכך תצהיר בכך ישראל על הסכנה הישירה והאישית הנשקפת מצידה לכל המאיים עליה, הן מפעולות מלחמה ישירות שלה נגד צבאו אבל בעיקר מפעולות אפשריות שלה נגדו על יסוד אישי. דבר זה, כשלעצמו יהווה תקדים מהפכני במוסר הכלל-עולמי.

במסגרת הצהרה מפורטת על השקפתה המוסרית תבהיר ישראל לכל תומך ומשתף פעולה עם מי שמאיים עליה כי אף הוא נחשב על ידה כנושא באחריות מוסרית. מבחינה זו, כל ספק נשק או סייען משאבי מכל סוג מסתכנים אף הם בפעולת ענישה מצידה של ישראל.

אף יתרה מכך, מכוונים הדברים גם כלפי סייענים רעיוניים אשר לא יוכלו עוד להסתתר מאחורי התירוץ של "חופש הביטוי"; מבחינת המוסר היהודי, אשר איננו מחזיק בתפישה הרואה כל עמדה כלגיטימית, צפוי עונש אף למי שמביע עמדה לא מוסרית, כלומר כזו שתתמוך בפשע. פעילות רעיונית שתומכת איום על שלומם של אזרחי ישראל כמוה כשותפות ביוזמת מלחמה. במובן זה גם לא תתקבל על ידי המוסר היהודי טענה כמו "אני רק מילאתי פקודות" בשירות האוייב. בהקשר זה, פעולת המינימום שיתבע האזרח הישראלי ממנהיגיו המוסריים, יהיה להביא את בעליה של עמדה כזו למשפט לפני בית דין יהודי, אשר יקבע אם בפעולתו הרעיונית יש משום אחריות אישית לאיום על עם ישראל.