עזרה מוסרית

 

עזרה מוסרית

הדתי המוסרי אינו מניח לספקן לבלום אותו מלהמשיך ולעשות למען גדילתו העצמית. בכך הוא גם משלב פעולות של עזרה לחלשים ממנו – אך בצורה הנקבעת על פי כללים ברורים; הוא יודע שמעבר לגבול מסויים אסור לו, מוסרית, לפעול למען אדם אחר, אם זה אינו עוזר לעצמו, והוא מקפיד לבצע את פעולותיו במסגרת התנאי הזה.

שני כללי יסוד קיימים בתורת העזרה המוסרית לחלש: האחד הוא שלעולם אין לבצע הקרבה, כלומר לדאוג לקיומם של אחרים בצורה שבאה על חשבון קיומך שלך. עליך לתרום קודם כל לעצמך, לבני משפחתך וגם אחר כך, כשרוצה אתה לסייע לאנשים נוספים, קיים הכלל ש"בני עירך קרובים" – שעליך להעדיף את הקרובים אליך. העדפה זו מגדירה סולם ערכים מדורג שלא כל הנמצאים עליו שווים ב"זכאותם" לתרומתך.

בצד האחריות העצמית קיים הכלל השני החשוב, שהוא שעל כל עזרה להיעשות בצורה שיש בה משום עידוד כוחו העצמי של הנעזר ולא, בשום צורה, עזרה לו בניגוד לכך.

ניתן להציג את הכלל בצורה זו: אתה יכול לפתוח למישהו את דלת כלאו ולהראות לו את הדרך המשתרעת מחוץ לו ומובילה לעולם טוב יותר, יפה יותר – אך לעולם אסור לך לדחוף אותו החוצה או לשאתו על גבך את הדרך. עליך להישמר ביותר מעזרה מוגזמת. הסיבה לכך היא שהעולם החיצון הוא מקום החיים, אך החיים אינם נהר זורם וסוחף של תענוגות ותו לא: יש בהם גם סכנות, סבל ואסונות – ואלה שמורים למי שמבצע בחירות מוטעות ובמיוחד כאלה שעושה אדם כאשר הוא מנסה לחיות עבור אדם אחר או כאשר הוא מרשה לאדם אחר שיחיה עבורו.

סקירת טבע האדם מראה שקיים בנפשו מנגנון שמתנגד לכל צורה של סיוע גדול מן הנחוץ; זה בא לידי ביטוי בכך שאם תביא אל העולם אדם בכפיה או בהבטחה שתדאג למחסורו ותוביל אותו בדרך החיים, הוא לא יזכור לך את התענוגות שעימם הפגשת אותו אלא דווקא את האסונות שנגרמו לו על ידי כך.

הביטוי "אסיר תודה" מכוון אותנו לקיומו של עקרון זה; הוא מכיל בתוכו את הרעיון שאדם שזכה לקבל טובות הנאה חש, בהכרח, מחוייב בהכרה ובצורה מסויימת של תשלום למי שעשה עבורו. דבר זה עלול לגרום לו לחוש מחוייב במידה שתהיה משא מטריד, עד כדי שיהיה אסיר בכבלי תחושתו זו.

לא מן הנמנע, על כן, שרבות מן התגובות השליליות שמקבל דווקא מי שמסייע בצורה גורפת וללא בחינה ראויה ממי שלו הוא מסייע, הן תוצר של חשדו של הנעזר בכך שהנדבן חפץ לכבול אותו למחוייבות מוסרית.

במסורת היהודית נקבעה מזה דורות רבים ההנחייה לסייע לאדם נחשל להגיע לעצמאות כלכלית באופן המהיר ביותר שניתן. ה"העמדה על הרגליים" של החלש נחשבת על ידי היהדות לצורה הנכונה ביותר של עזרה – והיא זו שצריכה להנחות את המעוניין לעזור. מבחינה טבעית, מדובר בדרך למימוש כוחותיו הגלומים של הנעזר והוצאתם לפועל.