עצמתה הפוטנציאלית של החילוניות היהודית

 

עצמתה הפוטנציאלית של החילוניות היהודית

בעולם המערבי אין אתיאיסטים גמורים - וקל וחומר במזרח הרחוק או הקרוב. בכדי להיות אתיאיסט גמור על אדם להשיג את רעיון האלוהים בצורה רציונלית, כזו שאיננה מערבת אותו רגשית - ואז לדחות רעיון זה על יסוד רעיוני.

דבר זה התאפשר באופן מיוחד ביהדות דוקא. המושג הברור של האל והדת ביהדות - כלומר של מה שהוא דתי ומה שהוא מנוגד לדת באופן מסויים ביותר - הוא הכרחי לצורך דחייה מוחלטת שלו.

אינך יכול לדחות משהו אם אינך מכיר אותו. העיקרון הפילוסופי-לוגי המעורב במקרה זה הוא שלא ניתן לשלול משהו ללא ידיעה עליו. במלים אחרות, כל הצהרה אודות משהו, כולל שלילתו, נזקקת לתפישתו של משהו זה - אפילו הוא דמיוני ואיננו קיים - בכדי שתהיה ברת-משמעות.

מכיוון שמהות האלוהים והאמונה ביהדות ברורים ביותר, הן מבחינת המשמעות והן מבחינת הרעיון, האתיאיזם החילוני היהודי חזק הרבה יותר מהאתיאיזם בנצרות, למשל. הנוצרי ה"חילוני" איננו מכיר כל כך את האל כמושג מכיוון שהצורה בה הוא תופש את מושג האל כחבר דתי בנצרות איננה נהירה לו גם כשהוא רואה את עצמו כמאמין. ביחס ליהדות מושג האל אינו מוגדר במדוייק והמאמין הנוצרי רחוק מלהיות דומה לשומר מצוות יהודי; ביהדות יש סייגים ברורים למדי המפרידים בין פעולות הדתיים לפעולותיהם של אלה שאינם דתיים (אם כי בדורות האחרונים נעשו נסיונות ניכרים לטשטש אותם). כך, זה שאיננו רואה את עצמו דתי, איננו מחזיק ברגש או בבלבול כלפי הדת וכשאין לו ענין מחשבתי בדת הוא מנותק ממנה לחלוטין.

האתיאיסט הנוצרי איננו רואה הבדל או קו גבול מדוייקים בין להיות דתי ולהאמין לבין לא להיות דתי ולא להאמין - ובמיוחד כשהנצרות הממוסדת עושה הרבה בכדי לשכנע את בניה שהאמונה אין בה טכסיות ו"מלאכותיות" אלא היא כחיים עצמם וחיי המאמין אינם כפופים לכנסייה. לפיכך, משפיעה הנצרות מבחינה פילוסופית באופן מסוכן, כי קשה להגדיר את השפעתה: לצורך הגדרה כזו יש להפריד בין הערכים הישומיים לערכים הפילוסופיים.

הנצרות, אשר איננה דורשת מהמאמין בה פעולות מסויימות הנוגעות לחיי היום-יום, ו"מסתפקת" בארגון דרשות יום ראשון, טכסי נישואין וקבורה, ביססה את עצמה על שידור רעיונות פילוסופיים הרסניים באמצעות פניה אל החלק הפחות חושב באדם, אל מה שנקרא בפי ההמון "הרגש"; את זאת עושה הנצרות באמצעות חוסר דיוק פילוסופי, היוצר חללים ידיעתיים, המתמלאים בערפילים מיסטיים. דוגמאות לכך ניתן לראות במיסטיקה החודרת להבדל שבין צדק לרחמים, שבין אהבה לחובת אהבה ובין שכל ורגשות.

כל זה משמעו שהעולם הנוצרי חילוני איננו מאמין במלוא עצמת האמונה האפשרית, כמו ביהדות, וגם, למעשה, אינו אתיאיסטי. בפועל, גם אלה המצהירים על כך שאינם מאמינים באלוהים, למעשה, נוצרים טובים, כי הם מחזיקים בערכי הדת ללא מעטפת פולחן כלשהי. לעומת זאת, החילוניות היהודית - עם האתיאיזם המוצהר שננקט בידה - היא טהורה יותר בעמדתה, וככזו גם מסוגלת לבקר בצורה טובה יותר את ההיבטים השליליים של החיים היהודיים.

אם יש בידי היהדות אמיתות, מגלם החילוני של העולם היהודי את האפשרות הפתוחה לפני היהודי הלא-מאמין לבחינת נושא האלוהים והדת בצורה רציונלית, מתוך הפרדה בין אמת לשקר. הדבר יוצר מצב שבו, אם וכאשר האתאיסט היהודי מחליט להתקרב לדת, הוא עושה זאת על יסוד של בחינה רציונלית ומתוך הסכמה אינטלקטואלית על מושגי היסוד של הדת, שלא לדבר על הכורח של ה"חוזר בתשובה" להסכים עם כל תכנית המתאר הכללית של היהדות, אשר המצוות המעשיות אמורות לבטא חלק פעיל ממנה.

משמעות הדבר היא שדווקא האתאיסט היהודי מחזיק, מבחינה פוטנציאלית, בכוח להיות דתי רציונלי, כזה שמצוות הדת שבהן הוא מחזיק מבוססות על טעמים שכלתניים, כשלכל העקרונות הכללים שבהם דוגלת הדת יש יסוד הגיוני. דבר זה מעניק עוצמה פוטנציאלית גדולה גם לחילוניות היהודית. זו, גם כאשר היא מצהירה על עצמה כאתאיסטית, באה לידי ביטוי בעולם בצורה של אנושיות תרבותית גבוהה מבחינה תבונית.

בכך יש להסביר מדוע, דווקא בהשוואה לעמים אחרים, שבהם אין הדת באה לידי ביטוי בדרישות כה רבות, ניחן העם היהודי בתכונות שכלתניות המציגות הישגים אובייקטיביים אנושיים גדולים בכל קנה מידה, גם כזה שלמעשה אינו קרוב בשום צורה למה שמקובל כאמונה דתית. בעקיפין, ניתן לראות דווקא בצורה בה מגדירה הדת היהודית את מושגי היסוד שלה, את המפתח לראות באתאיסט היהודי פוטנציאל של קידמה אנושית.

נתונים נוספים