תורת האמונה היהודית

תורת האמונה היהודית

תפיסת האמונה כתבוניות (*)

אחת הבעיות הראשיות שחובשי הכיפות נתקלים בהם בנסיונותיהם לגשר בינם לבין אלה שאינם שומרי מצוות (יהודים ולא-יהודים כאחד), היא שה"חילוניים" – אפילו אוהדיה העקרוניים של היהדות – נרתעים, פעמים רבות, מן ה"דתיים" בשל מה שנראה להם אצלם כאמון עיוור (שלעתים הוא אכן כזה). אמון עיוור הוא ביטוי לחוסר-תבוניות (אי-רציונליות) וכל מי שמעריך את השכל האנושי כראוי, כלומר כגורם ראשון במעלה אצל המין האנושי, נרתע – ובצדק – מכל גילוי של אי-רציונליות.

הפתרון, במיוחד במקרה של היהדות, הוא הצגת היהדות בכלל והאמונה היהודית בפרט כרציונלית (תבונית), כלומר כנסמכת על השכל וכביטוי של רציונליות, כלומר כמהות המבוססת על תבוניות.

ומה עם בעיית האמונה? התשובה היא: אמונה תבונית, המנוגדת לאמון עיוור.

את מושג האמונה יש להציג כעולה בקנה אחד עם השכל ובהתאמה לכך, יש להציג את האמונה היהודית ככזו שלא רק שאיננה מנוגדת לשכל הישר אלא מתיישבת עמו ויתרה מזו: צומחת עימו. כמאמר הרמבן, שגרס כי ככל שהידיעה רבה יותר כך חזקה יותר האמונה, ובניגוד לנצרות, המיסטית, הגורסת שאמונה וידיעה מהופכים זה לזה, יש לעסוק בחיזוק הרעיון שהאמונה גדלה ביחס ישר לידיעה ושככל שרב יותר המשא העובדתי והשכלתני המעורב בסוגיה מסויימת כך רבה יותר האמונה הקשורה בו.

לפיכך יש לעסוק כמה שיותר בהצגת הרציונל של האמונה היהודית כמנוגד לאמונה המיסטית.

דבר זה יהיה כלול גם בניתוח המושג "אמונת חכמים" על שתי משמעויותיו (לפחות): א. אמונה של היחיד בחכמי הדור (ברעיונותיהם ושיפוטם) ב. האמונה שיש ברשות חכמים. (סעיף זה במיוחד מציג את החכם כאדם מאמין, אשר אמונתו היא ביטוי לידיעתו ולתבוניותו).

לאור זה ניתן להציג גם את שרשרת הסמיכה בעם ישראל כהיררכיה של אמונות רציונליות, שבה כל אדם מאמין, ביחס ישר ליכולת הידיעה שלו, בחכם גדול ממנו. שרשרת סמיכה זו, המוצגת היום על ידי מתנגדי הדת, כשרשרת של שוטים ופתאים ההולכים בעוורון זה בעקבות רעהו, צריכה להיות מוצגת כדגם אידיאלי לקידמה האנושית הכללית, שבה כל חכם מוביל את החכמים פחות, אשר מכירים בחכמתו בצורה תבונית על יסוד שרשרת היקשים והוכחות, המבוססת על עובדות המציאות.

אין גם שום בעיה עקרונית להראות, באמצעות דוגמאות פשוטות, מדוע בכל גוף ידע אנושי במציאות מתקיימת, בהכרח, היררכיה כזו, גם אם היא איננה קשורה כלל לדיון תיאולוגי. הנושא הוא אפיסטמולוגי-פוליטי, כלומר דן ביחס שבין רמות ידיעה שונות לבין תקשורת ידיעתית.

(*) תבוניות = רציונליות

למשל, מספר האנשים הנוהגים במכוניות גדול בהרבה ממספרם של אלה היכולים לבנות אותם, אך כדי שהאחרונים ימומנו על ידי הראשונים, יש צורך באמונתם של הנוהגים ביכולתם של הבונים. הבונים מקבלים את אמונם של הנוהגים באמצעות שכנועם, בדרכים שונות, ביכולתם המיוחדת. אם לא היה אמון ביניהם, לא היו אלה יכולים לבנות מכוניות ולאלה לא היה מה לנהוג. הקשר בין שני אלה הוא אמונתי במובהק באשר אין הבונה יכול להסביר את מעשיו לפרטי פרטים והמשקיע חייב להאמין בו.

בעולם שבו מתנהל ויכוח בין קטני אמונה וגדוליה, ורבים מהראשונים מסתמכים על הנחות מעוותות, שחלק מהן משבח מוסרית את האמון העיוור והאמונה הלא-רציונלית, מעודדת היהדות גדלות אמונה, המתבססת על רצף לוגי הגיוני ושכלתני בן אלפי שנים, אשר, לפחות כשמדובר בעם היהודי, הצליח לא רק לנווט בין משברי ההסטוריה, אלא להביא עד הלום אוצר של ערכים ששומה עלינו להעריך, לשמור ולהנחילו לדורות הבאים.

מנקודת המבט של האמונה התבונית אין תועלת רבה בנסיון לאשש את המסורת הקדומה, כמו לברר את מיקומו המדוייק של הר סיני ולנסות לבדוק אם נמצאים שם שברי לוחות הברית; יותר רלוונטי לעולם וליהדות גם יחד יהיה לבדוק באם מושג האמונה התבונית מתיישב עם השכל, עם האדם ועם יעילות החיים עלי אדמות, מה שיקדם את הקצב שבו תתגלה אמיתותה של היהדות כגוף ידע היכול לקדם את האנושות כולה.

ואז, כשהמיקוד האנושי יהיה בקרקע המציאות היישומית, יהיה ברור יותר, הגיוני ומציאותי יותר, לכל אלה העוסקים במלאכה, מדוע ולמה ירדה התורה מן השמיים.

נתונים נוספים