אתיקה של גירוש

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 856

 

אתיקה של גירוש

על תנאיו של מעשה מוסרי

בישראל מתלהט הויכוח בשאלת גירושם של ילדי עובדים זרים; המצדדים בגירושם ממוינים לאגף הימני של המפה הפוליטית ואלה המתנגדים לכך משוייכים בתודעת הציבור לשמאל. מנקודת מבט רגשית – או, אם תרצו, רגשנית – מוצגת הסוגיה לציבור כמפרידה בין מדיניותם של רחמנים לזו של אכזריים ובמקרה זה מי שמוצא את עצמו מוגדר כאכזרי (שלא במקרה, כמובן) הוא דווקא מי שנאמן לעם ישראל, המגדיר את עצמו כעם של "רחמנים בני רחמנים".

מנקודת מבט מסוימת אכן נראה שיש סתירה עקרונית בגישת אנשי שלומנו אשר מחד תומכים בגירושם של משפחות עובדים זרים מישראל אך מאידך מתנגדים לגירושים שמבוצעים בידי המדינה נגד מתיישבים יהודיים, החל מגירושים דוגמת ימית וגוש קטיף וכלה בגירושים המתבצעים כמעט על בסיס יומי בשטחי יהודה ושומרון. בהקשר זה יש המוצאים לנכון להזכיר את העובדה שהרבה אי צדק של "איפה ואיפה" מעורב בגישת הציבור השמאלני, אשר עם כל החמלה שהוא חש כלפי ילדי עובדים זרים מקשה הוא את ליבו כלפי ילדי מתיישבים המגורשים מבתיהם.

אך מבחינת הצדק המוחלט טועים אלה וגם אלה אם וכאשר הם מתייחסים לנושא הגירוש באופן דוגמטי וכוללני, כאילו מדובר בפעולה שהיא טובה או רעה לגמרי בלי קשר להקשר שבו היא מבוצעת. כמו כל פעולה, גם הגירוש מוצדק בתנאים מסוימים ובתנאים אחרים הוא מהווה פשע חמור. המפתח לבירור והחלטה לגבי גירוש צודק תלוי בנושא זכויות האדם ובמיוחד בזכות הקנין; כדי להצדיק גירוש יש לבססו על זכות הקנין מתוך הסתמכות על הרעיון שלאדם שמורה הזכות לגרש מתחום קנינו כל מי שנמצא בו, באותה מידה ועל פי אותו הגיון שיש לו זכות להפריד בין קנינו לבין כל מי שמנסה לתבוע עליו חזקה. לפיכך גירוש יהיה מוסרי כאשר ייעשה על ידי אדם – או קבוצת בני אדם – במטרה להוציא בני אדם ממקום השייך לו.

תנאי לכך, בהקשר זה, הוא קביעה, לפני החלטה על פעולת גירוש, באם זכות הקנין של הטוען להחזיק במקום שממנו הוא חפץ לגרש זרים היא תקפה. מבחינה זו יש במקרה של מדינת מדינת ישראל בנושא זה סימן שאלה, שכן על אף פעולות הגירוש הרבות שביצעה ממשלת ישראל (הטוענת לייצוג העם) על כלל ארץ ישראל רחוקה זכות הבעלות שלה על ארץ ישראל מלהיות תקפה. בזמן שבו זכות הקנין הפרטי של האזרחים מקנים להם מבחינת הצדק (וגם מבחינת ההלכה היהודית) את האפשרות לגרש כל מי שנכנס לרשותם בכלל לא בטוח שברשות מדינת ישראל קיימת זכות דומה. בנושא זה סומך הממשל על גישתם האינטואיטיבית של אזרחי ישראל, המניחים כי יש לו זכות כזו יותר מתוקף של התמד והרגל מאשר בשל זכות אמיתית.

אם היו זכויות הקנין של אזרחי ישראל מוגנות כהלכה, היה די בכך כדי לפתור את כל נושא השוהים הזרים, אך בישראל של היום, אין בעלי הקנין האמיתיים מחזיקים ביכולת החוקית לגרש משטחם פולשים והממשל הוא היחידי שמחזיק בכוח לעשות זאת. אזרחי ישראל אינם מודעים לכך שבשל נטיית המדינה לפעול על יסוד פוליטי הרי שבמקרה ה"טוב" היא מתבססת על חוקי הכנסת, הנקבעים על פי הרוחות המנשבות בציבור ולפיכך אין להחלטותיה בתחום העובדים הזרים תוקף של צדק אמיתי. דבר זה מסביר גם את צוי הגירוש שמבוצעים על ידי המדינה נגד אזרחים יהודיים מנכסיהם.

בנוסף לכך שישראלים רבים השייכים לצד הימני של המפה הפוליטית אינם רואים את המתיישב היהודי כבעל זכויות קנין הם מאמינים שכל תפיסת זכויות האדם איננה אלא חלק מקנוניה שמאלנית נגד שלמות הארץ ובשל חששם מכך שגורמים כמו "עובדים זרים" ו"פלסטינים" יכבשו את ישראל מביעים הם התנגדות לכל חוק שתומך בזכויות הקנין בשל הפחד שמא יאפשר חוק כזה לזרים לבסס זכויות בישראל. בהקשר זה בולט עוורונם של הישראלים הנאמנים לארץ ישראל להשלכות המעשיות של ביסוס זכויות הקנין של אזרחי ישראל; בשל אי הבנתם שתוך כדי התנגדות זו מבססים הם הן את זכותו של כוח הזרוע של הממשל לנהוג בהם כבחסרי זכויות ולעשות ברכושם כבתוך שלו, והן לבסס את מגמת ההשתלטות הקיימת של אזרחים ערביים מקומיים על עוד ועוד שטחי אדמה נוספים בישראל באמצעות ממון שמקורו שייך, כנראה לאויביה של ישראל.

על אף שיש הרואים בעובדים הזרים איום על עניני אזרחי ישראל בגלל שמקומות העבודה שבהם הם מחזיקים יכולים להיות לכאורה בידי ישראלים, לא ברור באיזו מידה ההתנגדות להימצאם בישראל של עובדים זרים באמת עולה בקנה אחד עם הענין הישראלי; בחינה אובייקטיבית של נושא העובדים הזרים, הפליטים מאפריקה ושאר השוהים הלא-חוקיים שנמצאים בישראל מצביעה על מעורבותן ההכרחית בדבר של שתי עובדות, המהוות שני תנאים למצב זה: א. היותה של מדינת ישראל נקודת אור של חירות ושפע יחסיים באיזור הגיאוגרפי שבו היא נמצאת. ב. חיוניותם של העובדים הזרים לצרכיהם של אזרחי ישראל, המספקים את פרנסתם. שתי עובדות אלה, שהראשונה בהם יכולה לשמש מקור של גאווה לישראל והשניה מהווה עדות לתועלת שמביאים העובדים הזרים לישראל, מנוגדות לגישה הדוחה על הסף את שהותם של זרים בישראל. בנוסף לכך נושאת עימה עובדת היותם של חלק מן השוהים הזרים פליטים ממקומות שבהם נשקפת להם סכנת קיום מחוייבות מוסרית כלל-אנושית. מחוייבות זו, גם אם איננה חוקית ומשפטית, איננה ניתנת לניתוק מהזכרון ההסטורי של היות העם היהודי נזקק פעמים רבות לעזרה מעמים זרים בתקופות קשות לקיומו. ערך זה היה כנראה הגורם להחלטתו של ראש ממשלת ישראל מנחם בגין לתת מקלט ישראלי לפליטים שהגיעו מויאטנם. אך על אף שניתן להבין את סבלם של פליטים על יסוד הזדהות רגשית, הרגש איננו מהווה תחליף לצדק.

ומה אומרת בנושא ההלכה היהודית? מנקודת מבטה של המסורת היהודית אין מדינת ישראל תואמת במערכת החוקית שלה את היהדות ולפיכך לא ניתן לראותה כמייצגת את היהדות. וגם אם היתה מדינת ישראל נוהגת על פי ההלכה לא היה מלך בישראל מחזיק בזכות להחליט באם יישבו בארץ ישראל לא-יהודים כי אין זה מתפקידו ומסמכותו של מלך בישראל. ההנחיה שקיבלו בני ישראל בתורה שלפיה ארץ ישראל שייכת ליהודים איננה מקנה זכות אוטומטית לכל יהודי לקום ולגרש כל מי שאינו יהודי. כדי להוציא אל מחוץ לשטח ארץ ישראל אדם לא יהודי יש צורך בהליך שיפוטי המבוסס על ההלכה ועל גוף שיפוטי מוסמך על ידה. למעשה, סביר שפעולה נמרצת וחפוזה כגון זו, גם אם תיעשה על ידי ממשל תומך-יהדות שמעוניין לפעול כדי להגשים את הבעלות היהודית על הארץ, לא ינקוט בפעולות דוגמטיות וכוללניות נגד זכות הקנין. משמעותן המעשית של פעולות כאלה היא גזל, שלא יפגע במגורשים עצמם באזרחי ישראל היהודיים, העלולים להינזק קשות בשל גירושם של עובדים זרים אם הללו מסייעים להם בחייהם. אצל אזרחים אלה, שזכויותיהם אינן פחותות משל אלה הדוגלים בגירוש זרים, לא תיווצר "בעיית עובדים זרים" ולפיכך לא תהיה הצדקה לגירושם. וגם אם יהיו מי שימצאו לנכון לעשות זאת, יצטרכו להביא את סוגיית שהותם של לא-יהודים לפני בית דין הלכתי שיבדוק את פרטי כל מקרה לגופו ויפסוק פתרון בדרך שלא תערב פגיעה כלשהי בזכות הקנין.