תהליך השלום זכרונו לקללה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 943
תהליך השלום זכרונו לקללה
בימים אלה השמאל מבכה את גסיסתו של "תהליך השלום", יצור-הכלאיים המעוות שמעולם לא חי חיים של ממש. מנהל חממת הגידול, שמעון פרס, אשר עשה כמיטב יכלתו כדי לשכנענו שמדובר בפג של יצור חי אמיתי, מבכה את העובדה ש"נצטרך להתחיל הכל מהתחלה, אוסלו וכו'". אני חושב שההיפך הוא הנכון - עלינו לשמוח על מותו של הדבר המזוויע הזה - ולא רק בשל הקרבנות בגוף שהוא גבה, גובה ועוד עלול לגבות מעימנו, אלא - ואולי בעיקר - בשל הקרבנות ברוח.
מותו של "תהליך השלום" איננו מותו של משהו חי אלא של מפלצת שיש בה חיים רק במידה שדי בה לשנוא, לטרוף ולעכל בני אדם אך לא די חיים כדי לאהוב אותם. "תהליך השלום" שזכרונו לא לברכה הוא אלא לקללה, צריך למות, להימחק ולהיעלם ככל האפשר מוקדם יותר לא בגלל שהוא איננו אפשרי אלא דוקא בגלל האפשרי שבו; משמעות הצלחתו של סוג זה של "שלום" הוא הסכם עם בני-אדם אנטי-מוסריים והסכם עם מהות א-מוסרית איננו מוסרי.
כשמדובר ב"תהליך השלום", ניתן לצפות בחברה הישראלית ולמצוא כי החולמים המנותקים מן המציאות מחולקים לשלושה: א.המתנגדים ה"ימניים" להסכמי אוסלו. אלה מבססים את התנגדותם ל"תהליך השלום" על הטענה שהסכמים אלה אינם בטוחים (זה נסב, כמובן, גם על רעיון השלום עם סוריה תמורת רמת-הגולן). ב.המסכימים עם "תהליך השלום" מתוך התבססות על ערך זהה - הבטחון - כשהם משוכנעים שההסכם עם ערפאת ואח"כ עם אסאד הוא זה שיוביל את ישראל לבטחון. מסכימים אלה אינם מצהירים על אהבה לשלום או על תמיכה ברעיונות השמאל אך רואים עצמם כ"מרכז ריאליסטי ושפוי" על יסוד פרגמטי, הלוקח בחשבון ערכים כמו הצורך של ישראל בתמיכת העולם וביציבות משקית. ג.התומכים ב"תהליך השלום" על יסוד ההנחה שהוא צודק, ששיקול זה צריך לדחות את השיקולים הבטחוניים ו/או הכלכליים - ושעובדת הצדק, אם תינתן לה הזדמנות, תתגלה בסופו של חשבון כדבר הנכון ביותר.
מה שמשותף לכל המחנות - למתנגדים, למסכימים ולתומכים גם יחד - הוא ההסכמה על מוסריותו היסודית של התהליך: הם מתווכחים על הדרכים להגשימו, אך אף אחת מקבוצות אלה איננה דוחה את ערפאת ואת אסאד כשותפים ושכנים, שלא לדבר על חוסיין, מובארק ושאר שליטי-עוולה.
המציאות, הצדק, ההגיון, השכל והמוסר טוענים כנגד כל המחנה הזה, כנגד כל מה שנראה כפלגים מנוגדים בתכלית.
אם "תהליך השלום" אכן גוסס לנגד עינינו, אז מה שאנו רואים הוא מותה של מפלצת, אשר היתה עלולה להמיט עלינו את האסון הגדול ביותר: מצב מדיני של מלחמה קרה, שבו נוסעים אזרחים ישראליים בורים ותמימים לטיולי פתאים של ביקורים במדינות שנשלטות על ידי עריצות אכזרית, כשהם תומכים כלכלית ומוסרית, בכספם ובשהייתם, בהמשך דיכוי והתעללות בזכויות אדם שמתבצעים על ידי משטרים אלה.
אם "תהליך השלום" היה מצליח היינו רואים איך הרוצחים מקבלים פרסים ואיך קרובי הקרבנות משתופפים בנימוס בארמונות שנבנו על מתיהם. היינו רואים את נציגי התקשורת הממלכתית הישראלית ממשיכים להתרפס בפני רוצחים מדופלמים ואת כספי משלמי המסים במערב בכלל ובישראל בפרט זורמים לכיסיהם של אנשי חמס שהולכים וגדלים מרוע אל רוע.
"תהליך שלום" מוצלח שכזה היה מביא אותנו למשהו גרוע ממלחמה: למוות חי, מות מוסרי. הוא היה גורם לישראל להיהפך למדינת עריצות הרבה יותר גרועה ממה שהיא כיום, עריצות שותתת דם חסרת תקווה לשיקום. היום, אם יתמוטט ה"שלום", עוד יש תקוה...