דת כמנוע טרור

| הדפסה |

פרטים: עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37; כניסות: 973

Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE st1\:*{behavior:url(#ieooui) } /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin;}

דת כמנוע הטרור

חוסר סובלנות, טרור, תירוץ או מה?

בימים אלה מציפה את העולם כולו התעוררות דתית מוסלמית.

כרגיל, כשמדובר באיסלם, מדובר בהתרחשות שמאופיינת בגלי הרס כלל עולמיים, המבוצעים על ידי המון הפועל בגלים ספונטניים כביכול, בגלל אירוע שגורם למאמינים לחוש כי פגעו בהם. אך "קרצוף" פני השטח של ההתפרעויות מגלה כי מה שנראה כלפי חוץ כספונטניות אינו אלא מסך המכסה על הפעלה מחושבת שלה על ידי גורמים פוליטיים הנחבאים מאחורי הקלעים.

בעזה שרפו השבוע את דגלי דנמרק ונורווגיה

זו היתה ידיעה שנמסרה ב"הצופה" 31.1.06, במסגרת מאמר תחת הכותרת "המוסלמים מחרימים את נורווגיה", שבו נמסר כי "רבים במדינות ערב זועמים בימים אלה על דנמרק ונורווגיה, בשל שורת קריקטורות שפורסמו בעתונות ואשר לדעתם פוגעת בדמותו של הנביא מוחמד. כבר אתמול החלו להופיע באתרי האינטרנט קריאות לערבים בכל העולם להחרים מוצרים משתי מדינות אלה "בשל מדיניות עויינת לאיסלם".

היום, שבוע לאחר מכן, לא שככה אש ההעלבות: המהומות מתפשטות ברחבי הגלובוס ומעשי אלימות של מוסלמים מתבצעים, כהבנת המסורת הקולקטיביסטית האפיינית לאיסלם, נגד כל מה שזז ונושא עליו קרבה כלשהי לאירופה, שהיא, מבחינת הקנאים המוסלמים, מקור הקריקטורות נגד האיסלם, בין אם יש קשר ישיר אמיתי ביניהם ובין אם לאו. למשל, ברוח זו נמסר, בין היתר, על פיצוצה של ספינה אירופאית שעגנה בנמל עזה.

טרור המוני וזעם מסוכן

נראה שהזעם המוסלמי, היושב ומחכה לתירוץ, קיבל תירוץ – והמוני המוסלמים ברחבי העולם יוצאים שוב להפגין את כוח ההרס שלהם ברחובות העולם, בין אם מדובר במדינות מוסלמיות ובין אם לאו.

כך או כך סכנתו של ההמון המוסלמי איננה באה לידי ביטוי רק בהרס שהוא גורם לו אלא בטרור המיוחד לו – זה שלא ניתן, כמעט, לשים את האצבע על האשמים שבתוכו, מכיוון שהם נבלעים בכמות האנושית העצומה של המפגינים שהאיסלם מגייס במיוחד באירופה. טרור זה מצהיר על עצמו כעל נשק אנונימי טעון המוכן לירות בכל רגע שיתבקש – על ידי כל תירוץ שיביא ללחיצה על ההדק.

תכנון קר וכוונות לא-ספונטניות בעליל

בעובדה שמאחורי האיסלם מושכים בחוטים גורמים פוליטיים ציניים המודעים לחלוטין להשלכות הטרוריזם המוסלמי, ניתן להבחין בתצלומי ההפגנות המתרחשות בימים אלה ברחבי העולם. בהפגנות אלה אוחזים המפגינים, בארצות המוסלמיות, באופן קבוע בשלטים בשפה האנגלית, המכוונות אל מצלמות העולם, והמסגירים בכך את כוונותיה הבלתי ספונטנית בעליל של ההנהגה הפוליטית המקומית.

מעניין, מכל מקום, זיהויים של מארגני הפגנות המון אלה את העובדה שהצופה במערב אינו מנתח, בד"כ, את העובדה הזו ואינו מבין כי המסרים מכוונים, דרך אמצעי התקשורת, ישירות אליו. הצופה במערב גם אינו רואה את היד המכוונת הדואגת לאספקה קבועה של דגלי המערב הנשרפים דרך קבע בכל הפגנה מוסלמית.

במאמר ב"הארץ" נמסר כי מפגינים מוסלמים תקפו נציגויות דניות. ארנון רגולר, "הארץ" 5.2.06 מסר כי "מאות אלפי מפגינים מוסלמים יצאו לרחובות באירופה ובעולם הערבי. ההמונים העלו באש דגלי מדינות אירופאיות, קראו לחרם על מוצרים דניים ודרשו נקמה על פרסום הקריקטורות."

בהמשך מאמר זה ניתן לראות גם איך משמש הנושא המוסלמי כתירוץ פוליטי בידי גורמים שונים, המחזקים באמצעותו את עמדותיהם ומחלישים את עמדות מתנגדיהם, תוך כדי ניצול האירוע ל"ניפוח" חסר פרופורציות, בהסתמך על התחמושת הבלתי מוגבלת שיש לעולם המוסלמי: חומר הנפץ האנושי, המעוצב בצורת המוני מפגינים, מוכנים לצאת בכל נקודה בזמן, חמושים ברגש מחאה על דיכוי, בין אם יש לכך סיבה אמיתית ובין אם לאו.

איסטרטגיה פוליטית מחושבת

דוגמה מובהקת לאיסטרטגיה פוליטית מחושבת זו ניתן למצוא בדרך שבה רכב ארגון החמאס על תנועת זעם חדשה זו : "ארגון החמאס פרסם אתמול כרוז המגנה את ממשלות דנמרק ונורווגיה על פרסום התמונות." נמסר במאמר מ"הארץ". בהמשך, נמסר, כרך החמאס את הודעתו בהצהרה פוליטית לגבי ישראל, המתייחסת לדרישת האיחוד האירופי כי החמאס יכיר בישראל כתנאי להמשך הסיוע לרשות הפלשתינית. בהקשר זה מודיע ארגון הטרור כי "המעשה הזה תואם את עמדות המערב המדבר במליצות על דמוקרטיה אך חושף את שיניו כלפי האיסלם".

במקביל לכך נמסר בתקשורת (ערוץ 7) כי בכיר בתנועה האסלאמית, כמאל אלח'טיב, "האשים כי הקמפיין נגד הנביא מוחמד החל בישראל. ציוני הדרך היו לדבריו בהפצה בחברון של ציור חזיר ועליו הכיתוב מוחמד (סוף שנות ה- 90), השלכת ראש חזיר לעבר מסגד חסן-בק ביפו והענקת השם מוחמד לכלב ע"י חיילים במחסום חווארה".

בהמשך המאמר ב"הארץ" נסקרת שורה שלמה של מוקדי מחאה כלל-עולמיים "ספונטניים" וביניהם הפגנה בה נשאו אלפי מפגינים בבריטניה שלטים ובהם נכתב "הרגו את מי שפגע בכבוד הנביא", הפגנת אלפים בסוריה, שבה הציתו את שגרירויות דנמרק ונורווגיה, ואירועי מחאה מגוונים, שהתרחשו בגינן של הקריקטורות כמעט בכל ארץ בעולם.

בנוסף לכך, נמסר, "המחאה... גררה תגובות נזעמות מצד ממשלות מוסלמיות. הפרלמנט של פקיסטן אישר החלטה המגנה את העיתונים מפרסמי הקריקטורות..." נשיא טורקיה אמר בראיון כי "צריך לשים גבול לחופש העיתונות" ו"מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן, אמר כי הוא מבין את כעסם של המוסלמים אך קרא להם לקבל את התנצלות העתון הדני שפורסמה בשבוע שעבר".

רמיסת חופש הביטוי

סוף הפסקה היא השורה התחתונה מבחינת המסקנה הסופית, ואין ספק כי משמעה שחופש העתונות האירופאי נפגע פגיעה אנושה ולא ברור מתי שוב יעז איש תקשורת אירופאית לומר מלה בגנות האיסלם. הפגיעה בתקשורת ובחופש ההבעה השתנתה ממקום למקום ביחס ישר להיותו קשור למערב ו/או לאיסלם: בעוד שבירדן פוטר מתפקידו ונאסר עורך עיתון שבועי שהעז לפרסם את הקריקטורות, הסתפק עורך העיתון הנורווגי שקיבל 25 מכתבי איום, בהתנצלות על פרסומן.

התקפלות המערב

הגורמים הפוליטיים במערב שזיהו את הסכנה הצפויה מהתפתחות גל המחאה מיהרו להצטרף אל ההתקפלות הכללית אל מול זעם האיסלם, ובראשם בריטניה, ששר החוץ שלה גינה את ההחלטה לפרסם את הקריקטורות. יצויין כי ממשלת גרמניה, לעומת זאת, הגנה על חופש הביטוי של העיתונות, אך הגבירה את השמירה על שגרירויותיה במזרח התיכון מחשש לנקמה.

כפי שאירע בצמוד למהומות שאירעו בצרפת לפני חדשים מספר, הוכיחה האינטלקטואליה השמאלנית הזדהות עם נציגי האלימות. דוגמה לכך ניתן לראות במאמר שהתפרסם בישראל:

הקריקטורות הן רק תירוץ?

מאמר זה התפרסם ב"הארץ" באותו תאריך, מאת צבי בראל, בכותרת "הקריקטורות הן רק תירוץ". מאמר זה נוקט במדיניות אשר מצדיקה את הגישה המוסלמית על ידי הטלת כל האחריות להתרחשויות על גורמים שאינם מוסלמים, החל משר החוץ הדני. כותב המאמר שם את הדגש על כך שראש ממשלת דנמרק סירב להיפגש עם שגרירי מדינות ערביות שחפצו להתלונן בפניו על פרסומן של הקריקטורות, קרוב לפרסומן הראשון. הוא מאשים את המדינאי הדני בשל החרם הכלכלי שבו סיכן את חברותיה היצרניות של דנמרק אל מול איום החרם המוסלמי על מוצרים דניים. מעניין לשים לב כי הכותב מציג עמדה פוליטית פרגמטית, אשר מהווה גלימה מצויינת לעטותה אל מול גל הברבריזם המתקדם מן המזרח התיכון. זוהי גלימת פחדנים, אשר מנסה להצטדק בעמדתה הפשרנית על חופש הביטוי, במעטה של מעשיות מסחרית, אך היא איננה יכולה להסתיר מהצופים את עובדת ההתחמקות של הכתב – המייצג את האינטלקטואל המערבי של היום במובן השלילי של המלה – מלשפוט מוסרית לשלילה את נציגי האיסלם, המוציאים את המוניו למסע הרס.

בכך שהוא אינו מפנה שום מילת ביקורת שלילית כלפי הצד המוסלמי של הבעיה – שלא לדבר על כך שאין הוא מוצא לנכון להתייחס כלל לתוכן הקריקטורות – מהווה צבי בראל חלק מצבא הנסיגה של ההוגה המערבי אשר מנסה להרוויח עוד שעה של בטחון בחסות האיסלם הזועם, במחיר עיוות הצדק.

מה שבראל אינו מכיר בו הוא העובדה שלמעשה, מה שמתרחש בעולם היום הוא מלחמה בין ערכי האיסלם לערכי המערב – ובמלחמה זו לא רק שהמוסלמים אינם מוכנים לשמוע מלת ביקורת על דתם – אלא שהם מגינים על "הזכות הקדושה להרוס ולפגוע בכל מתנגדיו של האיסלם" מבלי להרשות לשום כוח להפריע להם.

למעשה, הקריקטורות עצמן הם נסיון חלש ועצוב של אנשי המערב להשיב מלחמה שערה כנגד האיום האיסלמי על תרבות המערב. אלה שמפעילים את גל האלימות הפסוודו-איסלמי יודעים יפה יפה מהו המשחק שבו הם משחקים והם חשים היטב כי צעד אחר צעד הם מכריעים את המערב על רגליו. האיסלם יודע כי יש קו אחיד המחבר את המהומות שהתחוללו אך לפני חדשים מעטים בצרפת עם המהומות המופעלות היום ברחבי העולם כולו – וכל מי שעיניו בראשו איננו יכול שלא לראות קשר בין זה לבין ההשתוללות הרצחנית העובדת על המזרח התיכון – מירושלים ועד בגדד.

אין אפשרות שלא לראות את המשוואה אלימות=איסלם, אך ישנה בקיום האשלייה היענית הסוברת שמה שלא נסתכל בו ייעלם מן הקיום; תפישת יענה כזו מלווה את המערב לפחות מאז ימי צ'מברליין הזכור לדראון עולם.

הבנה כהצדקה

מצטרף למדינאי הבריטי הכושל מימי הקדרות שקדמו למלחת העולם השניה העיתונאי בראל מ"הארץ" של היום, אשר מציג את האיסלם כצד הנפגע במלחמת התרבות הנוכחית. הוא מציג את הפסיכולוגיה של המוסלמי בעולם של היום כמובנת – דרך מתוחכמת להצדקתה, כדלהלן: "הציבור המוסלמי מחפש כבר זמן רב מפלט לכעס הגואה נגד המערב אשר מעצב את דמותו כטרוריסט, כמפגר, כבלתי-דמוקרטי, או בקיצור, כציבור אשר בגלל אמונתו בדת האיסלם הוא הפך לבעייה של העולם".

הפוסל במומו

על הצדקה פסיכולוגית זו מוסיף בראל הצדקה טקטית של הגישה הקולקטיביסטית העיוורת, אשר גורמת להמון האיסלמי לפנות לממשלות אירופה ול"כל מה שזז" בה, כאילו הוא נושא באשמתם של הקריקטוריסטים: "מכאן הסיבה שהמחאה המוסלמית מכוונת נגד הממשלות ולא נגד העיתונים..." והוא נתמך, לצרכיו, גם באילנות גבוהים דוגמת השייך נסראללה ואחרים ה"קובעים, במידה רבה של חשדנות, שהתקשורת, גם אם היא איננה נשלטת על ידי ממשלות – מכוונת על ידי מדיניות."

ומסיים הכותב בהצהרה שיכולה להיות חקוקה על תחתוניהם של כל הבורחים משדה הקרב נגד אלימות האיסלם ושל חבריהם המתחמקים מהמערכה: "...וברור עכשיו שלא שאלת חופש הביטוי עומדת כאן למבחן אלא שיעור בהכרת וכיבוד האחר."

תנאי כיבוד האחר

על כך יש להעיר כי כיבודו של "האחר" כרוך בקיומו של "האחר" תנאים מסויימים, שאחד מהם הוא זכותו לביטוי חפשי. אתה אינך יכול לדון על דבר אם אין לך חופש ביטוי – ואם אינך יכול לדון אז כל מה שיש לך הוא אלימות ולא שיח אנושי. אין ספק כי הקריקטורות המופנות נגד האיסלם לא צמחו בריק תרבותי ומדינות אירופה – ומדינות כמו דנמרק במיוחד – אינן נוטות לבקר את האיסלם סתם כך, מתוך זדון.

על ראש הגנב

כשישות אנושית – אדם או המון – משתוללת עקב ביקורת, מעיד הדבר ש"על ראש הגנב בוער הכובע"; ההתנהגות המסויימת של נציגי האיסלם במקרה זה (כמו באחרים) מכילה את המסר שהאיסלם מסרב להתעמת רעיונית עם הביקורת המופנית נגדו; העובדה שמה שיש לאיסלם להציע אינו מתייחס כלל לתוכן אלא לצורה, מעידה על כך שהאיסלם אינו יכול להסתיר את הפשעים שבהם מאשימים אותו בקריקטורות אלה. כשהאיסלם מנסה לערער את חופש הביטוי, הוא מנסה להעלים, בדרך זו, את הפשעים שאותם חושף חופש הביטוי הזה. הקריקטורות המתייחסות לליקויי האיסלם אינן זוכות להתנגדות מאותו מישור – התנגדות המצהירה כי טעות בדבר – ולמעשה מאשר האיסלם, בתגובתו האלימה, את נכונותה של כל ביקורת לגבי אלימותו.

כפיות טובה

כל הצהרה או טיעון שיש לאיסלם מסתכמים באלימותו; תומכי האיסלם מפעילים אלימות ואלימות נוספת בנסיון לסכור את פיותיהם של מתנגדיהם. בכך הם גם חושפים את חולשתם המוסרית היסודית בשדה הכרת הטוב. אנשי האיסלם מפרים את החוקים ושוברים את כליה של התרבות המארחת אותם והתומכת בהם בנדיבות מזה עשרות שנים.

האיסלם האלים אינו מכיר בכך שאירופה נלחמה במשך מאות שנים לבנות מערכת של כללי ביקורת, של "אסור" ו"מותר" ביחסים הרעיוניים; האיסלם הפוליטי מנסה לקעקע את המבצר האירופאי הזה ולהשיב את אירופה לימים עברו שבהם היתה כל הערה מעליבה זוכה בהזמנה לדו קרב עם שחר או ברצח פוליטי.

הטרור החדש

המהומות המתרחשות בעולם של היום בגלל עלבונותיו-לכאורה של האיסלם אינן מנותקות, עובדתית ופסיכולוגית, מהכמות הגדלה והולכת של אוכלוסייתו בעולם החפשי. כמות גדלה זו של אוכלוסיה אלימה הולכת ומאיימת בסוג מיוחד של "טרור דמוגרפי" על הישגיו של עולם תרבותי שנבנה בעמל רב במשך זמן ארוך ותהליך כואב. מדובר בהפחדה ההולכת והופכת לעובדה מפחידה בעולם החפשי של היום.

איום על החופש

ההתפרעויות האלימות של המוני האיסלם חורגות ממקומו ה"טבעי" של האיסלם בארצות המנוהלות על ידו בכמה מובנים משמעותיים ביותר: קודם כל, הן אינן מאיימות רק על חופש הביטוי אלא גם על כל החופש במערב, שחופש הביטוי הוא רק אחד מביטוייו. חופש הביטוי הוא אחד מן הצינורות שבהם מבטאים הכוחות ההוגים של החברה את רעיונותיה; הצלחה – ואפילו היא חלקית בלבד – של חסימת אחד מצינורות חיים אלה של התרבות, משמעה התחלת חניקתה של התרבות והמעטת כמות החמצן שבמערכת הנשימה החפשית שלה. חייה האינטלקטואליים של החיה הקרויה חברה חפשית אינם יכולים להתנהל כשרצועה מגבילה על צווארה – וחניקה איטית המבצעת זו כמוה כחבל תליה המבצע הוצאה איטית להורג.

האיסלם וזכויות האדם

ההשלכה המעשית של איום זה של האיסלם על תרבות המערב היא השלטת הערכים הדיקטטוריים שקיימים בארצות האיסלם, אשר רובן ככולן הן דיקטטורות, על המערב. הפגנותיו המאיימות של כוח האיסלם מפיצות את חיידקי הדיקטטורה מעבר לגבולות ארצותיו לתוך שטחי התפוצה של אוכלוסיית המהגרים המוסלמיים, במסווה של חופש דת. בפעולה זו קיים היפוך מושגי מסוכן ביותר, באשר חופש הדת בוצר, בחברות הדוגלות בזכויות האדם, כזכותו של אדם להאמין מבלי שיגבילוהו - אך לא להביא אחרים למצב שבו לא יהיו מוגנים מפני אמונתו באם היא פוגעת בזכויות האדם שלו. למותר לציין כי ההתנגדות העולה במערב לאיסלם מבוססת בדיוק על ההנחה שהאיסלם חורג מזכותו הלגיטימית בכך שהוא מנצל את החופש שניתן לו על ידי תפישת הזכויות המערבית ומנצל אותה כדי לפגוע בזכויות האדם.

למעשה, הדיקטטורה האיסלמית והטרור האיסלמי מבוצרים כעקרונות בתמלילי היסוד של דת זו – ואת ההשתוללות העכשווית חובה לראות גם בעיניים איסטרטגיות, של מי שמעוניין להגן על הישגיה של החברה המערבית בתחום זכויות האדם. היציאה נגד חופש ההבעה, כאמור, איננה אלא בלון ניסוי של דיקטטורה השואפת להיות, בסופו של דבר, דיקטטורה כלל עולמית.

אלה מבין ההוגים במערב שאינם מבחינים במגמה הברורה של טרור זה בפוליטיקה של האיסלם הם, במקרה הטוב, עוורים, המסייעים לעניני אויבי המערב על חשבון השפע שנוצר בו בזכות כיבודו את זכויות האדם. בכך הם מעניקים דריסת רגל לברברי גס בחנות של כלים עדינים, שאין הוא יכול לייצר בעצמו. האחרים הם בוגדים במערב אשר פועלים, במודע, לצד הגיס החמישי האיסלמי, המאיים היום על העולם כולו.