במלחמת הרצח

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 873

 

במלחמת הרצח

או: על פגעיו של מוסר לא מוסרי

נמצאים אנו בפתח השנה השלישית של המלחמה החדשה שנפתחה נגדנו, אזרחי ישראל, על ידי אויבינו שחתמו עימנו על הסכם והפרו אותו קבל עדת העולם. אל לנו לראות את הדבר כאילו הוא מנותק ממגמה כלל עולמית של מלחמת העולם שכל האנושות מעורבת בה. ובמיוחד אסור לנו לנתק את הדברים מההקשר המוסרי שלהם, העובר כחוט השני בין כל המקומות והזמנים.

הבעיה האתית שישראל ניצבת למולה היום איננה היעדרו של המוסר, כפי שסוברים רבים, אלא דווקא קיומו של מוסר. אלא שמדובר במוסר מוטעה או, גרוע מכך, במוסר רע; העימות הנוכחי שלנו כבני אדם וכאומה איננו עם אי קיומה של מוסריות אלא עם קיומה של שיטת מוסר רעה, הרסנית ולא מוסרית. המוסר הלא מוסרי הזה הוא המוסר הפועל נגד החיים. בניגוד למוסר נכון, מציאותי, המכוון לפעולה למען חיים, צמיחה ובניה, מכוון המוסר הלא מוסרי את המחזיקים בו לפעולה למען מוות, הרס והשמדה.

זהו המפתח העקרוני להבנת העימות המקומי: מצדו האחד של העימות נמצאים בני האדם המוסריים - החפצים בחיים, המוכנים לעשות הרבה מאד – הכל - למענם, ואף לסכנם כדי להגן עליהם; בצדו האחר נמצאים אלה המחזיקים במפתח מוסר לא מוסרי - אלה אשר החיים אינם בעלי ערך עבורם, והם מוכנים לרצוח, להרוס ולאבד ללא ניד-עפעף, כדי להשיג מטרות אשר אינן תורמות לחיים.

המוסר הלא מוסרי פועל רבות כדי לטשטש את ההבדל העקרוני הזה בין שני המחנות; הוא עושה זאת על ידי הצגת שני הצדדים כשווי ערך מבחינה מוסרית מחד ומאידך, על ידי הוקעתו המוסרית את אלה החפצים בחיים. הוא מבצע את בלבול הערכים הזה בעיקר כדי להציג את עצמו כשואף חיים ואת הצד השני כשואף מוות. בצורות המגוונות שבהן הוא מופיע בסכסוך המקומי, פועל המוסר הלא מוסרי כדי לבלום, למנוע, לעכב ולהצר את צעדיו של המוסרי.

פילוסופית, הסתירה הברורה הזו, בין "אי השיפוטיות", אשר נמנעת, כביכול, מלחרוץ דין, לבין ההוקעה המוסרית שהיא מפעילה, מוסווית ביעילות על ידי הגישה הפוסט-מודרניסטית, המצהירה על "אי-העדפה" עקרונית (כלומר מטפיסית) של עמדה אחת על חברתה ועל "אובייקטיביות" הנמנעת משיפוט מוסרי. לגישה זו שייכים המשפטים הידועים "מי אני שאשפוט?", "איש אינו יודע מה האמת" ו"אין אמת ו/או מוסר מוחלטים". אך מי שמשמיע אותם – החל מבכירי אנשי האקדמיה הספונים במבצרי האוייב באוניברסיטאות וכלה בנערים הרכים העקודים על מזבחות מחנה השמאל הפוליטי – עוסק דרך קבע בחריצת דין מוסרית, המוקיעה את הצד הלוחם השייך לכוחות החיים.

אתית ופוליטית, אנשי המוסר הלא מוסרי משתמשים בטכנולוגיה תעמולתית פוסט-מודרניסטית מתוחכמת כדי להאשים את הלא-אשמים מבלי לומר זאת במפורש: בטענה ל"אובייקטיביות" (שאותה הם מבינים כ"אי נגיעה") הם אינם מצהירים, כאמור לעיל, על אחיזתם בעמדה כלשהי ולכאורה אינם מוקיעים שום דעה, איש או צד בסכסוך – אך איכשהוא תמיד יוצא מעמדתם שהצד המוסרי, שואף החיים, המתגונן – הוא האשם.

איש המוסר הלא-מוסרי, המציג את הרוצחים והנרצחים על אותו מישור "מבלי לקחת צד בסכסוך", טוען שאין הבדל עקרוני בין התוקפים לנתקפים, בין הפושעים לחפים מפשע. הוא מקפיד לדבר כל הזמן על "שני צדדי הסכסוך" ועל "מעגל האלימות" – אך בו בזמן הוא מאשים את הצד הנרצח והמותקף, ברצח ובתקיפה. הוא עושה זאת לא על ידי מה שהוא אומר באופן ישיר אלא על ידי מה שהוא לא אומר, מה שהוא רומז – והוא עושה זאת בעיקר על ידי העובדה שהוא נמנע מלהטיל אחריות כלשהי על האשמים באמת.

באי אמירתו המפורשת משיג הצד האוחז במוסר הלא מוסרי שני דברים: א. תדמית של אובייקטיביות. ב. התחמקות מתשלום על פשעיו. שני אלה תורמים להמשך פעולתה ההרסנית של מפלצת המוסר הלא-מוסרי.

סכנתה הגדולה של מפלצת זו נחה בכך שהיא מספקת צורך רוחני אותנטי: הצורך של האדם - כל אדם - בערכי מוסר. אדם אינו יכול להתקיים ללא מוסר, וכשאין בידו מוסר טוב, הוא יסתפק במוסר רע מאותה סיבה שבגללה יזין אדם עצמו במזון קלוקל ורעיל אם הוא גווע ברעב. מכיוון שפעולתה של המוסריות השלילית היא רוחנית בעיקרה – פעילות של אמירה, הודעה ופרסום – אין מגמותיה ותוצאותיה מזוהות, מוכרות וידועות בבירור לרוב בני האדם, הממוקדים בד"כ בעולם הפיזי, אך כל מצב שבו נמנעת פעולתו של כוח מוסרי חיובי שלא בצורה פיסית ישירה הוא, למעשה, תוצר פעולתו של המוסר הלא מוסרי; מההיסוס ההתאבדותי של החייל בפעולת ההגנה העצמית המיידית שלו ועד לסירובו של המדינאי הפושע להגן על חיי האזרחים הסומכים עליו, הסיבה לכך היא ההשפעה של הרעל הרעיוני המופץ על ידי מפלצת המוסר הלא מוסרי.

בישראל של היום תורם המוסר הלא-מוסרי שפע דוגמאות:

במלאת שנתיים להתפרעות הברברית המשותפת של ערביי השטחים וערביי ישראל, זכתה זו בסוף השבוע האחרון ובמחצית הראשונה של השבוע הנוכחי ללגיטימציה בתקשורת הישראלית הממלכתית, באמצעות שלל כתבות וסקירות מתחת לשם "אינתיפאדת אל-אקצה"; ברוח ועדת החקירה הממלכתית, שנהגה במתפרעים האלימים כאילו היו אזרחים שלווים שהביעו מחאה באופן מכובד, הוענק להתכנסויות היום הזה סיקור נרחב בכלי התקשורת הממלכתית, שבו כדאי לשים לב לשני דברים עקרוניים:

ראשית, בסיקור לא נזכרה כלל התמיכה שנתנה אוכלוסיה זו, בעצם התזמון של התפרעותה, למעשי הרצח שבוצעו באותן שעות ממש על ידי שותפיה שמעבר לקו הירוק.

שנית, בשם שנתנה למהומות (אל-אקצה) מרמזת התקשורת הישראלית פעם נוספת על השקר שבדבר הסיבה להתחלת המהומות, שהחלו, למעשה, עוד לפני עלייתו של שרון להר-הבית. בעצם כך שנקבה בשם "אל אקצה" במקום "הר הבית" בחרה, שוב, התקשורת הישראלית, בשם המציין את הגרסה המוסלמית לבעלות על הר-הבית ולמעשה בנסיון "להשיבו" לרשות הפלשתינית.

בכבוד המיותר והמחפיר שניתן על ידי ישראל למתים מבין הפורעים, השיגה ה"ממלכתיות" הישראלית שני הישגים לא מוסריים לטובת אויבינו: א. רשות, הסמכה ויד חפשית ל"הפגנות" עתידיות אשר, כמו אלה שנערכו לפני שנתיים יכללו את חופש רציחתם בכבישים של נוסעי מכוניות, מצור על אזרחים יהודיים והרס רכוש ציבורי ופרטי. ב. ביזויים, הוקעתם ופגיעה במעמדם של אנשי המשטרה אשר סיכנו את עצמם בהגנה על הציבור אל מול המתפרעים.

דוגמה מחרידה לכך ניתנה בשידור שבו סיקרה הטלויזיה הממלכתית את טכסי האזכרה לנספים (רק מהצד הערבי!) ביום שלישי 1.10.02; במסגרת כתבה זו נראו שתי נשים צעירות, שאחת מהן אומרת למצלמה "אם למשטרה לא היתה תכנית ברורה להרוג אנשים, בודאי שלא היו הרוגים." והשניה "מסבירה" לצופה הישראלי כי "המדיניות של צה"ל ושל המשטרה, של יד קלה על ההדק, נמשכת".

כך, נכרכו יחדיו, בחסות רשות השידור הישראלית, השמצת המשטרה עם הוקעת צה"ל – מה שרק מחזק את עובדת השיתופיות האיסטרטגית של הפורעים מבית ומחוץ, של ערביי ישראל עם רוצחי הרשות הפלשתינית.

ויש להכניס לנוסחה שיתופית זו גם גורמים לא-ערביים המציגים עצמם כאובייקטיביים, אך הפועלים כנגדנו ולמען אויבינו. כפי שניתן ללמוד מהעובדות שצוינו לעיל, התקשורת הממלכתית עושה ככל יכולתה כדי להוקיע מוסרית את הצבא והמשטרה העוסקים בהגנה על האזרח הישראלי – והיא עושה זאת על ידי כך שהיא מציגה אותם לפחות כשווי ערך מבחינה מוסרית עם אויב רצחני, אם לא גרוע מכך.

המוסר הלא מוסרי פועל בחסות ערפל רגשי, אשר נוצר בכל פעם שמוזכר מוות – ובמיוחד מות ילדים. בחסות הממלכתיות ורגשי הכבוד הנוצריים למוות, קיבל כוח הזרוע של הברברי האלים כבוד שלא מגיע לו על חשבון האמת והצדק. ראינו זאת בהקמת מצבות לאלה מבין הפורעים הערביים שנהרגו, כאילו עצם עובדת מותם מעניקה להם כבוד הראוי לגיבורי מהפכה צודקת.

כל זה מחוזק על ידי הסתירה שבעובדה שאפילו אם הם חפים מפשע אין הם גיבורים.

זה לא ישנה את העובדה שבעתיד אנו עלולים למצוא את שמותיהם מצוינים כגיבורי התקוממות עממית וכלוחמים למען זכויות האדם של המדוכאים חברתית - ואולי, מי יודע, עוד יהיה מי שישווה אותם למורדי הגטאות ויקים מוסד לזכרם (אם כי עפ"י נסיון העבר שלנו עם ערבים יש סבירות גבוהה יותר להניח שמה שיוקם יהיה ארגון טרור מחתרתי שישא את שמם, אחרי שאיש כבר לא יזכור כי מדובר באנשים שבמקרה הטוב (הבה ניתן להם ליהנות מהספק) מצאו עצמם במקרה ושלא מבחירתם ומרצונם החופשי בחברת המון ונדלים משתוללים.

מחוץ לצורה שבה הוא בא לידי ביטוי בשידורים הממלכתיים של הנוצרים המקומיים מזרע ישראל, המוסר הנוצרי המכה בנו גם באמצעות פעילותם של ארגוני זכויות אדם לכאורה בישראל ובמדיניותן הנוצרית של אירופה וארה"ב כלפיה.

דבר זה בא לידי ביטוי בדו"ח האחרון שהגיש ארגון "אמנסטי" נגד ישראל. הביקורת האובייקטיבית לכאורה של ארגון זה בישראל באה לידי ביטוי בדו"ח האחרון שהכין על מות ילדים במלחמה שמנוהלת מזה שנתיים על ידי הרשות הפלשתינית כנגדנו. ברוח הביטוי הצרוף של ההוקעה המוסרית המשלבת ערכי נצרות ופוסט-מודרניזם גם יחד, לא יצא הדו"ח בצורה מפורשת נגד ישראל, אלא "רק" ציין כי הוא איננו מתייחס לענינים "פוליטיים" ובכך השווה, למעשה, את פעולת ההגנה העצמית של ישראל לפעולות המתקיפים אותה.

בהצהרתו זו, נתן ארגון "אמנסטי" אישור מוסרי לתוקפים וגינוי מוסרי לנתקפים. הוא עשה זאת באמצעות העמדה בגובה שווה על בימת הפוליטיקה את ישראל ואת אויביה. זה, אולי, המקום להעיר כי ארגון בעל כוון מוסרי מוצהר, שמתיימר להגן על זכויות האדם, אך אינו מוקיע מוסרית את מי שאשם בפגיעה בזכויות אדם ואף מאשים את מי שעוסק בהגנה על זכויות האדם של אזרחי המדינה (קרי: כוחות הבטחון של מדינת ישראל), מסתבך בסתירה בעצם זהותו, בוגד בתכליתו ונמצא, למעשה, מסייע לפגיעה בזכויות האדם של חפים מפשע.

במדיניות החוץ של המוסר הלא מוסרי קל הרבה יותר לראות את סימניה של המוסריות הנוצרית, כפי שהיא באה לידי ביטוי באמירותיהן החוזרות והנשנות של נציגי אירופה וארה"ב, אשר, באופן מובן, אינם חשים בשום צורך להסתיר את נצרותם; אלה כוללות באופן קבוע התייחסויות המשוות מוסרית בין ישראל למדינות ערב ולארגוני החבלה התוקפים אותה, קוראות תדיר להקמת מדינה פלשתינית, אשר תיצור משוואה ערכית מוסרית בין ישראל למחבלים, מציינות דרך קבע כי רק כוח בינלאומי ("אובייקטיבי") יכול לפתור את ה"בעיה" (שם קוד למצב שאין מעוניינים להגדירו מוסרית) המזרח-תיכונית – ולמעשה מעידות על עצמן דרך קבע (תוך תמיכה קבועה שהן מקבלות מחוגי השמאל הישראלי) שהן משתייכות לקו המוסר הלא מוסרי, אשר מוקיע את ישראל על לא עוול בכפה.

הדרישה של כל אלה מישראל היא נוצרית בטהרתה: להגיש את הלחי השניה. הם מצפים מישראל, אשר במוצהר איננה נוצרית, להתנהגות נוצרית בקנה-מידה כזה שהמדינות הנוצריות עצמן לעולם לא יכולות להציג. בזוכרנו כי המוסר הנוצרי הוא התאבדותי ומהווה מרשם להשמדה עצמית, הרי מבלי להיכנס לשאלות השורשיות לגבי יסודו של מוסר זה, וואי הוא כי הטרוניה כנגד הישראלים היא טרוניה עמוקה כנגד מי שמתנגד למוסר הנוצרי ובכך מהווה איום על דרך החיים של העמים הנוצריים – ולא רק, כפי שהדברים מוצגים, סכנה לקיום הפלשתיני.

וקיים גם, כמובן, הקשר הסוציאליסטי-קומוניסטי מרכסיסטי: הוא קיים בהצדקה מתמדת של ההתפרעויות הרצחניות באמצעות יסוד הקיפוח הכלכלי, אשר מיובא להקשר מן התיאוריה המרכסיסטית: התפרעויות ההרס של הערביים הישראליים מוצדקים על ידי השמאל על יסוד הקיפוח המעמדי (שהוא, אגב, תוצר הסוציאליזם הישראלי) ופיצוצי התופת של רבי המחבלים מוצדקים על ידו על יסוד העוני, הרעב והקיפוח-כביכול של האוכלוסיה הפלשתינית(*). לאזניים מרכסיסטיות זה נשמע הגיוני לתפוש את מעשי הפשע הנוראיים של הפלשתיניים כגרסה נוסטלגית מקומית של התקוממות עממית של פרולטריון מדוכא נגד קפיטליזם נצלני (במיוחד כשלפי המסורת המהפכנית-נוצרית יכול ה"קפיטליסט העושק" לסמל את היהודי לאנטישמי ואת הישראלי לערבי באופן מושלם וללא צורך לנקוב בשמות ולהסתכן בחשיפה שאולי, תכתים את הנוקבים בנטיה לגזענות...).

המוסלמים רוכבים היטב על נושא המוסר, כשהם מטיפים לישראל ולפעולות ההגנה שלה דרך הגיס החמישי המאפשר זאת – התקשורת. אחמד טיבי הוא אחד המגינים המובהקים על פשעי האוייב, המקבל במה קבועה למה שמוצהר כדעותיו אך איננו אלא עיסה של רעיונות לא מוסריים. שווה לצטט מפיו: ב8.9.02 הוא נותן, בטלויזיה הישראלית, את נאום ההשוואה המוסרית בגרסתו: "העימות עדיין לא נסתיים; כל יום מתים אנשים, גם מפה וגם משם, ישראליים ופלשתינים כאחד".

הבעיה שאנו ניצבים מולה עם תחילת השנה השלישית למלחמת הרצח נגדנו היא, כאמור, עימות עם שיטת מוסר לא מוסרית, הפועלת נגדנו. עלינו לפעול באופן ממוקד כנגד המוסר הלא מוסרי. עלינו ללמוד לעשות הבחנה בין ערכי מוסר נכונים ללא נכונים, לדחות את ערכי המוסר הלא נכונים ולבחור במפתח מוסר נכון, אמיתי, המכוון למען חיי האדם – מוסר מוסרי באמת.

(*) העוני של יושבי השרות הפלשתינית נוצר, אגב, על ידי הביזה הריכוזית שמופעלת כנגד אזרחי הרשות על ידי מנהיגיה ברוח הדיקטטורות הסוציאליסטיות.