האיסלם רוצח ויורש

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 957

 

האיסלם רוצח ויורש

תביעות הירושה של הרוצח, הגרסה העדכנית של "הרצחת וגם ירשת", הן התביעות המושמעות היום על ידי מדינות העריצות של האיסלם כנגד מדינות המערב, ובמיוחד כנגד ארה"ב, המתכננת התקפה על מרכזי הטירור; בצורה הגסה והמכוערת ביותר מבחינה מוסרית, מעיזות מדינות אלה, הרומסות את זכויות האדם והיחיד מזה דורות, להתלונן על פגיעה אפשרית בזכויות היחיד אצלן על ידי פעולת ההגנה העצמית של ארה"ב.

ברוח זו, מנצלות אויבות המערב את מוסריותו כנגדו, כאשר הן מתריעות כנגד פעולה של "ענישה קולקטיבית" מצד ארה"ב. הטיעון המוסרי כביכול שהן משמיעות – טיעון הנשמע ומתקבל כהגיוני על ידי רבים מאזרחי המערב, ובמיוחד הפסוודו-הומניסטיים שבהם - הוא שיש להימנע מפגיעה ב"אזרחים חפים מפשע". זהו גם היסוד להצהרתו של רב המחבלים בן-לאדן כי הוא מוכן לעמוד למשפט, אבל "רק בתנאי שיימצאו ראיות הקושרות אותו באופן ישיר" להתקפה על מרכז הסחר בניו-יורק – ולהצהרתם העדכנית של חלק מחכמי דת האיסלם אשר הודיעו לאחרונה כי אסור להשתתף במלחמה כנגד אנשי, עמי ומנהיגי הטירור האיסלמי אלא אם כן נמצאו "הוכחות חותכות" לאשמתם. גישה מתיימרת זו מהווה ניצול הטעויות השכיחות בהשקפה השיפוטית ההומנית של המערב לצרכים אנטי-הומניים.

האיסלם, העריץ-הרוצח, משתמש בבני עמו שלו כבבני ערובה, ומעורר עליהם את רחמי המערב. בהתנגדותו ל"פגיעה בחף מפשע" הוא מתיימר לדאוג לשלומו ולבטחונו של אותו אזרח ערבי, שבדרך כלל אינו אלא יחיד עלוב, המכלה את ימיו ברעב, בורות ודיכוי פוליטי במרתף בית הכלא שהוא מדינתו שלו. הדורות הבאים עוד יספרו על המרמה החצופה והשקופה כל כך שבה זעקו עריצים אכזרים להגנה על זכויות עמיהם, הנתונים תחת עול שיעבודם שלהם, תוך כדי שהם מאיימים עליהם בנשק או, יותר נכון, מצמידים להבי סיף אל צוארם – וזו אחת הדרכים שבהם הם משיגים את שתיקתם ואי התנגדותם.

אך האיסלם הוא ברברי, אשר לא הגיע עדיין, תרבותית, פילוסופית ומושגית, לדרגה שבה הוא יכול לתפוש או להבין את הרעיון של זכויות האדם או היחיד. זו גם הסיבה האמיתית לקיומה המתמיד של העריצות בארצותיו; המשך קיומם בזמננו של המשטרים המחרידים באכזריותם של האיסלם, אשר כוללים עינויי גוף ונפש, אשר המערב כבר דחה, רעיונית, בשאט-נפש, הם הוכחה לקיומה בימינו של תפישה המנוגדת לאנושיות בכלל ובמיוחד לביטויה הראשי של האנושיות: היחיד.

מה נאמר לרוצח שקורא לנו להגן על קדושת החיים של קרבנותיו? נאמר שיש במציאות דבר הגרוע יותר מרוצח "סתם" – וזהו הרוצח היורש את קרבנותיו, הרוצח המשתמש ברכוש קרבנותיו כנגד זכרם; רוצח הבונה, ברכוש שבזז מקרבנותיו, מצבות המציגות אותו כנרדף ואת קרבנותיו כרודפים; רוצח המציג את קרבנותיו כרוצחים ואת עצמו כחף מפשע, כשהוא מתבסס על מה שהם יצרו, מה שהוא גזל מהם. זהו העולם האיסלמי, אשר חייו ניתנו לו, למעשה, על ידי המערב, באמצעות העושר שזה מעניק לו, אשר אינו יכול להתקיים ללא עמלם של אנשי המערב, ואשר יוצא בכל הזדמנות כנגד עמל זה.

יצרני המערב צברו את עשרם כתוצאה ישירה מכיבוד זכויות האדם ובראשן זכויות הרכוש. כיבוד זכויות אלה בעולם החפשי הן גם אלה שאיפשרו למדינות עריצות, כאלה שאינן מכבדות את זכויות האדם לצבור עושר שמעולם לא יכול היה להיות ברשותן בגלל זלזולן בזכויות האדם – ולהשתמש בו כנגד זכויות האדם של נתיניהם בארצותיהם שלהם. הפגיעה בזכויות האדם של נתיני עריצויות האיסלם נעשית באמצעות המשאבים שרק כיבוד זכויות האדם יכול היה ליצור, אך כל מה שמקבלים יצרני המערב מהאיסלם הוא בוז ומשטמה.

אלה הם הבוז והמשטמה שבאמצעותם מראה זה שאינו ראוי למתנה מה הוא חושב על זה שנתן לו מתנת-חינם.

המיתוס הקבלי, המתאר את הדרך שבה נוצר העולם, מספר על אלוהים שרצה להשפיע רוב טוב על נתיני עולמו, אך נאלץ לשנות את תכניותיו מכיוון שרוב ההשפעה מצידו יצרה, במקום הכרת טובה, בושה והשפלה - ולכן שנאה. זהו השיעור המטפיסי שעל היצרן באשר הוא – אל או אדם – ללמוד: מתנת חינם תביא רק שנאה. בעולמנו, זה במיוחד נכון אם אתה נותן אותה למי שעדיין לא גילה את משמעות קיומו של היחיד האנושי.

היחיד האנושי, כמושג, הוא מושג-על; כדי להשיגו יש צורך ברמה אנושית גבוהה, כזו המושגת באמצעות עמל של שנים או דורות. מאות שנים של מלחמות פנימיות נדרשו למערב כדי להגיע, באמצעות רעיונות תקופת הרנסנס וההשכלה, למודעות לקיומו של היחיד כעולם מלא – ולמסגרות חשיבה פוליטיות אשר תיקחנה בחשבון את האוטונומיה של היחיד האנושי ואת זכויותיו הבלתי מעורערות, כפי שהוגדרו במסמכים בעלי חשיבות נאצלת, כמו הכרזת העצמאות של ארה"ב.

תעודות כגון אלה הן ביטוי של הומניות נאורה; משמעותן של הגדרה ואיכות תפישתית מסוג זה שנמצאות בחוקה כמו האמריקאית היא הומנית במובן רחב יותר מכפי שרוב בני האדם בתקופתנו סוברים; זאת מכיוון שהומניות איננה, כפי שסוברים רבים, רחמים, סימפטיה או אמפטיה; הומניות – אנושיות – היא מגמת התאמה לטבע האדם. האדם ההומני הוא זה ששואף להתאמה בין האדם לטבעו ומתנגד לכל פעולה, רעיון או מסגרת מחשבתית המנוגדים לטבע האדם. במובן זה, ההומניזם הוא ריאליזם; מבחינה פוליטית, ההומניות תובעת מסגרת חברתית המתאימה לטבע הזהות האנושית ולא מנוגדת לה, על יסוד ההנחה שרק התאמה כזו יכולה להוות את היסוד לחיים אנושיים. לאורה של תפישה זו, מדינה השומרת על זכויות האדם של אזרחיה היא המסגרת הפוליטית היחידה המתאימה לאדם.

אף כי יש ליקויים רבים בדרכי ביצוען את יישומה, מקבלות מדינות המערב, מבחינה עקרונית, את ההשקפה הזו. מדינות האיסלם, לעומת זאת – אשר חלק גדול מהן הוקמו ברשותן, בסיוען ובתמיכתן של מדינות המערב – מעולם לא קיבלוה, הסכימו עימה או הבינוה; לא רק שמדינות עוול אלה פועלות במפגיע ובאופן מתמיד בניגוד לזכויות האדם של נתיניהן, אלא שאין גם שום סימן שמצביע על כך שיש למנהיגיהן אפילו הבנה יסודית כלשהי בנושא הזכויות הללו.

למותר לציין כי בני המשפחות השולטות בעריצויות האיסלם הללו (אם כי הדבר נהוג גם בעריצויות האחרות כמו אלה של המזרח הרחוק או של העולם הקומוניסטי) נהנים מזה דורות מחינוך מערבי משובח, שאותו הם קונים בארצות המערב; בן האיסלם האציל, אשר מגיע אל המערב כדי לרכוש ידע אינו עושה זאת במוצהר בהשראת רעיון הומניסטי כלשהו, מתוך שאיפה להרחיב את דעתו, ומתוך כך את תרבותו, לקדם את זכויות בני ארצו או להעלות את רמתם מבחינת יכולותיהם היצרניות – גישה מסוג זה היתה מהווה, מבחינת האיסלם, הודאה בעליונותה של התרבות הנוצרית ולכן מתבטלת מראש.

מסיבות שונות – וחלק מהן מתוך השאיפה לשמור על שרידותו הפוליטית (שבאיסלם משמעה לא רק להישאר במעמד או במשרה אלא בחיים) לא יודה לעולם השליט המוסלמי בעליונותה (ואפילו רק בתחומי הטכנולוגיה) של התרבות המערבית, אף כי בפועל הוא תלוי בה. תלות זו היא המפתח להבנת הפסיכולוגיה המוסלמית במאה ה20: מחד, הוא רואה את המערב הנוצרי כנחות מבחינה תרבותית, רוחנית, פוליטית ודתית – ומאידך הוא מחוייב להכיר בעליונותו המעשית והטכנולוגית של המערב כי הוא חפץ להנות מפירות תרבות המערב.

למעשה, בן האיסלם הזה משוכנע כי תרבותו עולה על תרבות המערב, אותה הוא רואה – ובצדק - כתרבות נוצרית הנושאת את חולשותיה של הנצרות. כל שהוא מעוניין בו, כמו כל אוכל אדם אכזרי – הוא להשיג כמה שיותר טרף. חינוכו של אדם זה איננו, כפי שבני המערב סוברים, השקעה לטובת עתידה של התרבות האנושית, מערבית או מזרחית, אלא השקעה לטובת המשך שליטתו שלו ולהידוק השפעתו המצמיתה על נתיניו על ידי רכישת גינוני העולם הנוצרי. את השראתו הפוליטית מן העולם המערבי אין הוא מקבל מעקרונות המוסר הנוצרי הרשמי, הוותרן, אלא מהדרכים שבהם שלט הקולוניאליזם המערבי בעולם השלישי, כולל ארצות ערב – דרכים של יד חזקה ונוקשות.

מבחינת הערבי, העובדה שיש יחידי אנוש במציאות הפיזית איננה מהווה, כשלעצמה, דבר שהוא צריך לקחת בחשבון מבחינה עקרונית, אלא טכנית בלבד; עבורו בני האדם האחרים – ובמיוחד אלה מהם הנמצאים בתחתית הסולם החברתי, אינם אלא חיות עדר המיועדות לניצול ברמה חייתית-עדרית. ליחידאיות, במיוחד על פי תפישת הזכויות המערבית, אין מקום בתפיסת האנושות שלו. במזרח התיכון, באפריקה הצפונית ובאסיה מופעלת גישתן של חברות ברבריות ערביות המוכיחות, מתוך הגנת ההלכה המוסלמית, כי האיסלם לא רק מאפשר להכחיש ולבטל את צלם האדם של היחיד, אלא שהוא אף מחוייב לכך פוליטית: כל המשטרים בהם שולט רשמית האיסלם אינם מאפשרים ליחיד חופש פעולה כי הדבר נראה על ידם כמנוגד לשלמות המשטר.

במובן מסויים, מדובר בעובדה הסטורית-פוליטית, שהיא פועל יוצר של התאמה תרבותית. משטרים דיקטטוריים, כמו, למשל, זה של השאח באירן, התמוטטו כי לא פעלו בחוזק יד שדי היה בו כדי לשלוט בגורמים הקיצוניים שהתנגדו לשלטון.

בימינו לא נראה שכיבוד זכויות האדם של היחיד הצליח לחדור אל מתחת לפני השטח של הקליפה הדיקטטורית של ארצות ערב. אין עדות מוכרת משמעותית לגבי הכרה כלשהי של הערבי המוסלמי באיכותו זו של ערכי היסוד הקיימת במערב. מכיוון שהמוסלמי רואה את המערב כסכנה המאיימת על דרך חייו, הוא מהווה סכנה הולכת ומתגברת כל הזמן על המערב, אך המערב אדיש לאיסלם כי הוא איננו מתמודד עמו על יסוד ערכי. הדבר נובע, בין היתר, מכך שזכויות האדם, על אף שהן זוכות להערכה מעשית במערב, אין הן מוערכות כך על ידי גורמים רוחניים מוסלמיים או מוערכות על ידם כחשובות.

המאבק בין העולם החפשי, שבו מכבדים במידה רבה את זכויות האדם, לבין הדיקטטורה של האיסלם, ההולכת ומרחיבה את התפשטותה בעולם, עדיין נמשך – ולא נראה קצה חוט שבאמצעותו יכיר האיסלם במקור הערכים המערבי שכעת הוא מתאווה אליו. אם לא ישתנה מצב זה ימשיך העולם המוסלמי לרצוח ולרשת את הנרצחים – דבר שלאורך זמן יפגע, כמובן, בשני הצדדים.