גאט"ט, ארה"ב, בריה"מ ושאר בריתות

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 1140

גאט"ט, ארה"ב, בריה"מ ושאר בריתות

לפני מספר שנים אושר בעולם הסכם גאט"ט הבינלאומי - ההסכם כללי על מכסי מגן וסחר, שהיה ההסכם הבינלאומי הגדול מכולם, הכולל 117 מדינות חברות, נועד לצמצם את מכסי המגן ושאר המכשולים העומדים בדרכו של הסחר הבינלאומי בסחורות ובשירותים. ההסטוריה של הסכם זה מספרת על כך שגאט"ט ((GENERAL AGREEMENT ON TARIFFS AND TRADE הוא כינוס בין מדינתי לקביעת חוקי סחר עולמי. הוא הוקם 3 שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, ב1948 ובמסגרתו נערכו מאז כעשרה סיבובי שיחות בינלאומיות. נציגי המדינות החברות בארגון מנסות להגיע להסכמים אשר יפחיתו את המגבלות החוקיות המוטלות על ידי מדינות על תנועת סחורות וייצור. גאט"ט נוסד כתגובה לתנאים הכלכליים הקשים אשר היו בעולם בשנות ה30, תנאים אשר שיחקו תפקיד לא מבוטל בסיבות שהביאו למלחמת העולם השנייה.

העיקרון המרכזי שאמור להנחות את הדיונים וההסכמים הנערכים בגאט"ט הוא שעל כל מדינה באירגון להתייחס ללא משוא פנים למוצרי כל המדינות האחרות. לגאט"ט אין מנגנון להענשת מדינות המפרות את ההסכמים שלו. המנגנון המנהלי של גאט"ט (בעברית "האמנה הכללית למכסים ולסחר") מבוסס רעיונית על אותו עיקרון שהביא את המדינות החברות בגאט"ט להסכם ההסטורי של שנות ה90, שהוא אותו עיקרון שפועל מאז תקופת התחייה ויביא - אם יתמזל מזלה של האנושות והיא לא תשמיד את עצמה במלחמה לפני כן - לשחרור הולך וגדל של האדם על פני האדמה.

למעשה מדובר בעקרון החופש ביישומו ליחסים הבינלאומיים של אומות. עיקרון החופש או, ליתר דיוק, העיקרון שעלייה במידת החופש מקבילה לעלייה במידת העושר. זהו העיקרון שעומד ביסוד הקפיטליזם - העיקרון ששיתוף פעולה בין אנשים חפשיים מכפייה הדדית יביא את הרווח הכלכלי הגדול ביותר לכל אחד מן היחידים המעורבים בעיסקה. זוהי, למעשה, משמעותו של הסכם גאט"ט: עיסקה שבה מגדירים מסגרת עיסקאות עתידיות.

לכאורה, ההסכם המדובר הוא הסכם כלכלי, כי הוא נוגע לפעולות בתחום הכלכלה. למעשה, ההסכם הוא קודם כל בעל משמעות פוליטית: הוא מחסל התערבויות חיצוניות לא כלכליות במהלכים הענייניים של החלפת סחורות בין מדינות. הכלכליות תהיה ההיבט החומרי של התהליך הרוחני הזה, והשפע החומרי יהיה תוצר ישיר והכרחי של ההסכם. נקודת הליקוי העקרונית היחידה שיש בהסכם היא שהוא איננו בין יחידים אלא בין מדינות, אך אפילו כך, אפילו כשאנשים מבלבלים עדיין בין קבוצות לבין יחידים, אפילו כשהם מוסרים בידי המדינה את הזכויות שאמורות להיות בידי היחיד, הרי בהקשר העולמי הכולל, שבו היחסים שבין המדינות דומים ביותר ליחסים בין אנשים, אפשר לראות כי אם מה שקרה בהסכם גאט"ט היה קורה בין אנשים, משמעות הענין היתה חתימה על חוקה חברתית חדשה, חפשית יותר.

כשבחברה מסויימת, שבה שולטים אנדרלמוסיה, בלבול ואלימות, מגיעים היחידים לכלל מסקנה כי הדבר הרווחי ביותר שהם יכולים לעשות הוא לסחור ללא פגיעה הדדית, והם מחליטים להגיע להסכם של חיים משותפים ללא פגיעה בזכויות האדם, משמעות הדבר היא קידמה אנושית - אותה קידמה שזוכה בה כל חברה אשר מחליטה על חוקה חפשית. זו הקידמה שזכתה בה ארה"ב מאז שחתמו בה על מגילת הזכויות האמריקאית. הסכם גאט"ט, על כן, הוא מעין חוקה: הוא מהווה תוצר של השקפה שהגיעה לשיאה ב50 השנים האחרונות וככזה הוא בעל משמעות מבורכת. אך ההסכם רחוק מלהיות שלם, וסיום התהליך יהיה אך ורק במודעות לערך שביסודו, ערך החופש, והפיכתו לעיקרון מוסרי, והשלכתו במידה גוברת והולכת אל היחיד, קודם כל בהפרטה מתגברת - שאולי חלק ממנה אנו רואים היום אף במדינות סוציאליסטיות כמו ישראל - ולאחר מכן בהסרת עול אלימותה של המדינה מעל היחיד.

מאז ימי הביניים עובר על העולם תהליך שיחרור הלובש צורות שונות. מאז ה"מגנה כרטה" הוגדלו זכויותיו של היחיד בהתמדה וחייו האישיים שופרו והלכו עד להגיעם לשיא במאה ה20. התהליך, אשר איננו רציף ואיננו נוסק בקו ישר אחד, עדיין לא הושלם - והוא איננו אוטומטי; הוא מותנה בהדרכה פילוסופית, במחשבות יישומיות, ובביצוע - וכל אחד מאלה יכול להיות מוצלח או מוטעה. הטעות הקלאסית ששולטת עד היום בתהליכי המחשבה והפוליטיקה של העולם - אשר השלכותיה מופעלות לעתים בתום לב ולעתים בזדון -היא של החלפת הקבוצה ו"זכויותיה" ביחיד וזכויותיו. החלפה זו משמעותה נתינת זכויות כמו חופש לחברות במקום ליחידים, ובמסגרתה אנו עדים לתהליך שבו תנועת חופש ושחרור עוברת באיזורים שונים בעולם על מדינות במקום שתעבורנה על אנשים.

בגוש המזרחי, במקום שנקרא עד לפני זמן קצר בריה"מ, אנו עדים היום לתהליך מוזר, אשר לגבי אנשים רבים הוא איננו מובן כל-כך, של מדינות המכריזות על עצמאות ופועלות כדי להשתחרר מאחיזתה של "מדינת האם". לכאורה, זהו תהליך חדש; למעשה, הוא קורה בעולם המערבי לפחות בפעם השלישית מאז ימי הביניים. משמעות התהליך היא פירוק עיסקאות לא מוצלחות, ואי ההצלחה של עיסקאות גרועות אלה טמונה בחוסר החופש שביסודן. זה קרה פעם אחת בזמן שיחרורן של הארצות הפרוטסטנטיות מאחיזתה של שליטת הכנסייה הקתולית בשלהי ימי הביניים, ופעם שנייה בעת "אביב העמים" של המאה ה19, בה השתחררו באירופה לאומים מחיבוק הדוב של מלכויות לא רצויות.

בכל המקרים היה מדובר בבריתות שחלק מן המעורבים בהן מאסו בהן - ופרשו מהן. זה קורה כאשר הבריתות הופכות להיות הפסדיות לחברים המעורבים, או שכשהחברים המעורבים מזהים כי הבריתות גורמות להם הפסדים בעצם ניסוח עקרונות היסוד שלהם. למעשה, זה מה שקורה לאדם המזהה כי הוא חתום על חוזה אשר מופנה נגדו. זה קורה בהרבה רמאויות מתוחכמות, אשר מוצגות כלפי חוץ כעיסקאות שבהן שני הצדדים מרוויחים, אך מתוך ניתוח של האותיות הקטנות מסתבר כי הרווח של צד אחד מושג על חשבונו של הצד האחר. לפעמים, כפי שקורה הדבר בהסטוריה, המסקנה העגומה איננה מתגלה ישירות מתוך בירור הניסוח אלא מתוך היישום.

כאשר ברית מסתברת כברית לא-רווחית, היא מתפרקת. כל חברה מייצגת ברית מסויימת, עיסקה מסויימת האמורה להביא רווחים לחבריה. ככל שלחברי ברית מסויימת חופש רב יותר, יש לברית סיכוי גדול יותר להצליח - בין היתר, בשל יכולת הביקורת הפנימית שמאפשר החופש. ארצות הברית היא ברית של גופים חפשיים ועל כן היא קיימת עדיין, 200 שנה מאז היווסדה, על אף מגרעות וליקויים חמורים בסעיפיו השונים של ההסכם החוקתי שלה. ברית המועצות, שהיוותה ברית של גופים לא חפשיים, לא החזיקה מעמד יותר ממאה שנה והיא הולכת ומתפרקת לנגד עינינו. בריה"מ היתה דוגמה לעיסקה לא טובה, למדינות היחידות ולאזרחיהן. ארה"ב היא, בינתיים, כנראה, עיסקה טובה יותר...

מבחינה זו הסכם גאט"ט הוא צעד בכיוון הנכון - צעד לכיוון ברית עולמית המבוססת על חופש ולא על עריצות. בכל מסגרת שבה ינוסה חופש, הוא יצליח יותר מכפייה והצלחתו תבוא לידי ביטוי בכלכלה טובה יותר. היכן שיזוהה הקשר שבין חופש לשגשוג ובין יושר ומוסריות לייצור וצמיחה, היכן שלא יהיה ניגוד בין המוסרי למעשי, יהיו חוזים ארוכי טווח יותר ובריתות בעלות פוטנציאל נצחי.

בין סעיפיו כולל ההסכם התחייבויות להורדת רוב הסובסידיות לחקלאות וחלקים גדולים מן הסובסידיות לענפים אחרים. יפן וקוריאה כבר הודיעו על פתיחת שווקיהן ליבוא אורז אך האירופאים עדיין חוששים מתחרות חפשית עם ארה"ב בעיקר בתחומי שידורי הטלויזיה.

כעס רב גילו כמה ממדינות אסיה לגבי ההשלכות של הסכם גאט"ט. ראש ממשלת קוריאה

הדרומית התפטר במעין ענישה עצמית על הסכמתו לפתוח את שוק האורז במדינה, וחברי פרלמנט בהודו תבעו שראש ממשלתם ינקוט צעד דומה. שר החקלאות של יפן התפטר כצעד של פיוס כלפי מגדלי האורז במדינה. סין - שאיננה חברה בגאט"ט (על אף שהיא נמנתה בין מייסדותיו), ואשר חברות אחרות בארגון מתנות את חזרתה אליו בפתיחה נרחבת יותר של שווקיה - קידמה את הסכם גאט"ט בברכה אך הוסיפה כי ההסכם ימשיך ללקות בחסר עד שתשוב פקין למסגרתו. הארגון, לטענתה, "זקוק למדינה בעלת הכלכלה התוססת ביותר בעולם". כמובן שמדרך הגדרה זו את סין ניתן ללמוד על ההתעלמות של המגדירים מערכי זכויות האדם המעורבים בפעולה הכלכלית של המדינה המוגדרת...

בהתנגדותם האופיינית של האירופאים לסכנת התחרות עם ארה"ב בולטת זו של הצרפתים, אשר סירבו לבטל את התמיכה הממשלתית בתחומי הרוח. היא קשורה לפרט מעניין והוא שהסכם גאט"ט מכעיס את תעשיית הקולנוע האמריקאית בשל סירובם של הצרפתים לבטל "קנס" של 11%, שהם מטילים על צופים בסרטים מיובאים. דבר זה עורר את חמתם של שניים מגדולי הבימאים, סטיבן שפילברג ומרטין סקורסזה שמסרו הודעות על כך לעיתונות. בהקשר זה נמסר כי שמונה מיליארד דולר, שהם כ40% מרווחיה של תעשיית הקולנוע האמריקאית מגיעים מיצוא. תעשייה זו מעסיקה כ450,000 בני אדם.

 

בהקשר נושא זה מצא לנכון בשנות ה90 נשיא צרפת, מיטראן, למתוח ביקורת חריפה על ה"תכתיב האמריקני" בשיחות הסחר הבינלאומיות וקרא לשותפותיה של צרפת בקהיליה האירופאית לגבש חזית אירופאית אחידה בכדי למתן את העמדות האמריקניות. בראיון שנתן לטלויזיה הממלכתית בצרפת אמר מיטראן, בין השאר, כי "יש חוסר צדק בולט בתביעותיהם של האמריקנים ...בתחום התעשיות התרבותיות." בתחום זה התכוון הנשיא בעיקר לסרטי קולנוע וטלוויזיה אמריקניים, המציפים את השווקים האירופאיים בלא שתהיה להם הקבלה של מכירת סרטים אירופאיים בשוק האמריקני. כדאי לזכור כי שום גורם לא מצא לנכון לתרום לדבריו את האבחנה כי רווחיהם הגדולים של האמריקנים בתחום זה הם תוצר ישיר של היצע וביקוש, עקרון שמשמעותו שהקהל מעניק את משאביו להישגי התרבות האמריקנית בתחום באופן חופשי, אשר איננו מעניק יתרון להשתייכות לאומית-פטריוטית על פני ההנאה הטהורה של האזרחים היחידים. ואולי זה גם המקום לציין כי שליטתו הרבה של היצרן האמריקני בשוק הקולנוע איננה מתבטאת רק באירופה אלא, למעשה, בעולם כולו.

ראוי לציין כי המחאה שביטא נשיא צרפת, שללא ספק מבטאת את קולם של יצרני סרטים לא רק בארצו אלא בכל אירופה, מבטאת את התסמונת הסוציאליסטית-קומוניסטית השולטת בחשיבה הכלכלית-פוליטית של מדינות אלה, אשר העניקו ליצרן האמריקני את מעמד הקפיטליסט המדכא את הפרולטריון במיתוס המרכסיסטי, ופעם נוספת מצאו לנכון להאשימו באי מוסריות תוך התעלמות מכך שמעולם לא נכפה על איש לצפות בסרט אמריקני (לפחות לא באמריקה...).