הערות למאיר שטיגליץ

 

הערות למאיר שטיגליץ

(למאמרו "הפונדמנטליסטים פולשים למרכז הליכוד")

במאמר השטנה שהתפרסם ביום רביעי 23.10.2002 בעתון "ידיעות אחרונות" מתחת למסווה של פובליציסטיקה לגיטימית, ריכז מאיר שטיגליץ טענות שליליות רבות שנשמעות לאחרונה נגד תנועת "מנהיגות יהודית", בראשותו של משה פייגלין. אחד הדברים שמיוחדים במאמר זה הוא הנסיון לייצר, בתת-המודע של הקורא, קשר בין תפישת "מנהיגות יהודית" לאידיאולוגיה הנאצית ולמשטר הנאצי. היבט אחר של המאמר הוא נסיון ברור לקשור את אנשי "מנהיגות יהודית" לעבירה על החוק. בכל מקרה, מכיוון שאין שום עובדות אמיתיות התומכות בקשר כזה, מנסה שטיגליץ לבצע את הדבר במעגלים רגשיים-אסוציאטיביים, העוקפים אפשרות עימות אינטלקטואלי אובייקטיבי אמיתי עם טיעוני "מנהיגות". כדי להבהיר זאת, אתייחס לטענותיו, קודם כל, לפי הסדר שבו הופיעו:

1. "פונדמנטליסטים" ו"פולשים": כבר בכותרת מאמר ההתקפה שלו, שטיגליץ מכנה את אנשי "מנהיגות יהודית" בכינוי "הפונדמנטליסטים..." ללמדך שמדובר בכוחות דתיים חשוכים כלשהם. אך "מנהיגות יהודית" איננה פונה אל הדתיים בלבד, ועובדה: היא כוללת בין חבריה גם כאלה שאינם חובשי כיפות. יתרה מזו, אחד מרעיונות היסוד של התנועה הוא הפרדה בין הפוליטיקה לדת ומאבק פוליטי לגיטימי של סיעה בעד רעיונותיה, בדרך שאינה נגועה ברגש הנחיתות שניסה השמאל להנחיל במשך שנים רבות לחובשי הכיפה. אולי דוקא מפני שהתנועה מציגה אידיאולוגיה ברורה חושש הכותב להתעמת עימה ישירות, כלומר רעיונית, ומתחמק מעימות כזה על ידי כינוי-קוד, הפונה אל המשוכנעים. השימוש במושג "פלישה", המופיע בכותרת המאמר, חושף את העובדה שאנשי השמאל המציגים עצמם כדוגלים בדמוקרטיה, אינם עומדים בהתחייבויותיהם: אחרי שבן-שיחם מקיים את חלקו בהסכם הדמוקרטי, הם מסתלקים ממנו. בהקשר זה, הצגת אנשי "מנהיגות יהודית" כפולשים היא הכחשת העובדה שהישגם נעשה עפ"י ציות מדוקדק לכללי המשחק והחוק – והשמצה נרמזת שלהם כפורעי-חוק.

2. באמירה "פייגלין לא מבהיר אם מלכות שדי תימשך אלף שנה או יותר" חבוי, כמובן, רמז עבה המנסה לקשור את תפישת פייגלין לאידיאולוגיה הנאצית (שהרייך שלו היה אמור להימשך אלף שנה). הנסיון לקשור את פייגלין עם גזענות ופשיזם (כפי שנעשה באופן קבוע נגד תנועות ימין אחרות) נשען על עובדות שאינן נמצאות בקיום ובודאי ששטיגליץ לא טרח להביאן.

3. שטיגליץ מכוון את הקורא לחשוב שהאידיאולוגיה של "מנהיגות יהודית" היא ביטוי של שנאה כנגד השמאל; "שנאת השמאל מוליכה..." ו"השנאה למה שמכונה שמאל" מציין שטיגליץ ופונה, כמו כל מסית, אל ההיבט הרגשי, התוצאתי, ומציג אותו כאילו מדובר בסיבתי. המיקוד בהיבט הרגשי מהווה התחמקות מעימות עניני. לראות את השנאה כעיקר ולא להבחין כלל במה שמאחוריה: בעובדות, בידע ובאמירה, עלולה, היתה, במקרה אחר, להיחשב כתמימה. אך מה שחושף את רדידותו של שטיגליץ היא בדיוק העובדה שאם היה מציג את הדברים כהוייתם, היה צריך להתעמת עם רעיונות אמיתיים ולא עם רגשות: ההתקפה על השמאל (ולא על השמאלנים), שהיא, אכן, חלק מהאידיאולוגיה של "מנהיגות יהודית", איננה רגשנות אלא עמדה רעיונית, חלק מתיזה שפותחה במשך שנים רבות על יסודות מדעיים, הגותיים ופילוסופיים. תיזה כזו תובעת עימות שקול והגון עם יסודותיה השכלתניים. ה"עבודה הקלה" שעשה לעצמו הכתב בהאשימו את האידיאולוגיה כולה ככלי של רגש – ועוד רגש השנאה, רק מבטאת את מומו של הפוסל בה.

4. "מטרת הציונות היא להיות "עם ככל העמים" ואולי אף "אור לגויים", ואילו היהדות, לשיטת פייגלין, תכליתה מלכות שדי". באמירה זו מגלה הכותב מידה מחשידה של אי הבנת הנקרא: היהדות – לכשעצמה וגם עפ"י מה שקורא שטיגליץ "שיטת פייגלין", אמורה להיות אור לגויים. הטענה המתנגדת של "מנהיגות" כלפי הציונות מכוונת בדיוק כלפי נסיונה של הציונות להפוך את היהודים ל"עם ככל העמים", דבר המנוגד לאידיאולוגיה היהודית היסודית (ולא רק של "מנהיגות"), הטוענת כי היהודים הם עם בעל ייחודיות שאיננה ניתנת למחיקה או לטשטוש.

5. מכאן, כמובן, נוח לשטיגליץ להציג את תפישת פייגלין כגזענית, ברוח שהוא יודע כי קוראיו, אחרי הרמז שהכין כבר בפסקה הראשונה (ראה סעיף 2) יראוה כעולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה של המשטר הנאצי. הוא מציין כי "האתיקה של מנהיגות יהודית פשוטה וקטגורית: לא כל בני האדם שווים, היהודים שווים הרבה יותר; הלא יהודים, קום להכניעם: חובת הנקמה." מתפישת הייחוד היהודית הוא מקיש, בשם "מנהיגות", לגישת עליונות ועריצות בנוסח תפישת הגזע העליון הנאצי – גישה, אשר בניגוד גמור לגישה היהודית, מקדשת פגיעה באחרים על שום היותם שונים.

6. "ויש גם כללי פעולה מדוייקים: להרוג אלף אזרחים פלשתינים כדי למנוע נפילה של שערה משערות ראשו של חייל יהודי (בלידיצה, כזכור, נרצחו כ500 גברים צ'כים כנקמה על הרג קצין נאצי אחד)." לי לא ברור מהיכן שלף שטיגליץ את "כללי הפעולה" שהביא למאמרו, אבל לאור האמור לעיל ברורה ביותר מטרת הקישור שהוא עושה בין "מנהיגות יהודית" לצבא ההיטלרי. האם, באמת, אין הבדל בין רצח המוני שמתבצע על ידי רוצח במדי צבא לבין מערכת אתית המקפידה על העדפת חייל יהודי על פני הקרבתו לאוכלוסיית אוייב? הקורא ישפוט.

7. ואחרי שלדעתו הכשיר די את הקרקע לתפישת הקורא את האידיאולוגיה של "מנהיגות" כסוג של נאציזם יהודי, מתיימר שטיגליץ להגדיר את תכליותיה הפוליטיות בצורה הבאה: "עתה הם מתכננים... להגשים את החזון היודו-פונדמנטליסטי: ממלכה יהודית אויבת האנושות." לפי התפישה היהודית, ש"מנהיגות יהודית" דוגלת בה, לא רק שהיהדות איננה מאיימת על האנושות או שונאת אותה, אלא שהיהדות רואה את עצמה כגורם שמסייע לאנושות בהתפתחותה וכמפתח לאושרה העתידי של האנושות. הסיסמה "תיקון עולם במלכות שדי" מציינת תפישת אחריות לא כפייתית שאותה חש היהודי כלפי העולם כולו ודאגה כנה לשלום כל הברואים. על רקע זה, אין שקר גדול יותר מלהציג את תכליתה הפוליטית של "מנהיגות" כביטוי של שנאת עולם.

מכל האמור לעיל ברור כי שטיגליץ בנה עולם דמיוני סובייקטיבי, כשהוא ממסד את השנאה פרי דמיונו במסגרת תפישת "רייך" יהודית פרי דמיונו, בנסיון לשכנע את הקורא לגור במגדלי דמיונו הפורחים באויר. בלשון המעטה, אין לדברים שום ביסוס עובדתי, אך בהקשר המאבק הרעיוני שבו אנו נמצאים, שומה עלינו לחסל את הנגע.

בכל ההאשמות המפורשות והנרמזות שהביאו שטיגליץ ועתונו נסתרת רוחו של פחדן בור אשר אינו יכול ואינו רוצה להתעמת רעיונית עם מה שאינו מסכים עימו מראש. איש מערות דוגמטיות מסוג זה, המסתתר בחשיכה ויורה משם חיצי רגשנות מורעלים יוברח החוצה רק על ידי לפידי אש הידיעה. לא רק שמקומה של גישה זו שלו איננו במרחב החשיבה הפוליטי האנושי התרבותי, אלא שאלימות וברבריות אינטלקטואלית מעין זו מחשידים גם את העורכים ובעלי העתון שנתנו יד למעל; ואולי מן הראוי לבדוק אם אין בכאן משום יסוד לתביעה משפטית של הכותב והעתון גם יחד.

ויש להוסיף כי אין ספק שמאמר זה מהווה נסיון לא רק להחשיד על הציבור את מניעיה של תנועת "מנהיגות יהודית" אלא גם לספק למעוניינים בכך הנחות יסוד לצורך הוצאתה האפשרית אל מחוץ לחוק, ברוח הדרך שבה נעשה הדבר לתנועת "כך". במובן זה, מדובר בנסיון נפשע לסתום, בצורה לא לגיטימית, את פיותיהם של אלפי אזרחים שלא עברו בשום צורה על החוק.