למשה פייגלין בנושא ההצטרפות לליכוד

תל-אביב 13 יוני 00

 

משה היקר, שלום

אני מתנצל על משך הזמן, אך השאיפה לדיוק המושגי המכסימלי מאיטה תהליכי מישוג. עם זאת, אני רוצה לציין שוב את הערכתי הרבה לך, על תשומת לבך ופתיחותך. בעקבות שיחתנו הטלפונית בנושא "הריצה" לראשות הליכוד, הרי עיקרי הדברים:

אתחיל בסיכום: אחרי ששקלתי רבות את האפשרות של שיתוף פעולה בין "מנהיגות יהודית" לתנועת הליכוד הגעתי למסקנה ששותפות זו תהא עיסקה טובה אשר תביא רווחים לכל הטובים.

הטיעונים שהושמעו כנגד רעיון הצטרפותך לליכוד הם ארבעה: א. אפשרות של כשלון ב. לעג ג. אי מוסריות והשחתה. אטפל בהם לפי הסדר:

כשלון - אי ההצלחה בבחירות - אי המעשיות של המהלך.

א. במצב הקיים אין לך, למעשה, שום אפשרות להיכשל. בהנחה שהדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות לך הוא להיכשל בבחירות, חשוב לזכור שאין שום בעייתיות בכשלון מסוג זה: אין בושה או בעיה בכשלון במאבק צודק כשלעצמו. ב. למעשה, אין אפשרות להיכשל כי, כפי שציינת בעבר, זהו מצב של "WIN-WIN". שום כשלון של הצבעה לא יגרע מן ההישג האובייקטיבי האמיתי שיש בהגעה לעשרות אלפי מאזינים (הישג שקיים כבר בהליכה ל"פריימריס") והצגה לפניהם של העמדה האמונית. ג. מכיוון שרוב הציבור (ובכלל זה מצביעי הליכוד בתוקף הגדרתם העצמית) רואים את המאבק על ראשות הממשלה כמאבק הפוליטי היסודי, החשוב והלגיטימי ביותר במדינה הם יאזינו וישקלו בתשומת לב וברצינות גדולים יותר כל רעיון חדש שיוצג בפניהם ביחס ישר למידת היותו כלול במאבק הפוליטי-פרלמנטרי המתנהל על ראשות המדינה. לאור זה, הצטרפות למסלול פוליטי לגיטימי מסוג זה יתן לרעיונות של "זו ארצנו" משקל שכנועי גדול יותר משנהנתה ממנו לפני כן, כתנועה חוץ-פרלמנטרית. ענין נוסף וחשוב הוא להעריך את המצב במונחים של איסטרטגיה ולא של טקטיקה: החכם אינו רואה את הקרב אלא את המלחמה. לסיכום: אין אפשרות לכשלון; כשלון "פורמלי" כלשהו יהיה גם הוא, למעשה, הצלחה.

ב. לעג – הסכנה שתיהפך למושא ללעג וקלס.

יש, אכן, סיבה להניח שהאויבים (שיהיו, ללא ספק, רבים ומגוונים) ינקטו בנשק הלגלוג ואולי אף יצליחו (כפי שזה קורה). אך בענין זה יש לזכור כי: א. אפשרות הלעג קיימת בכל מצב, כולל של היום, מה שאינו צריך להוסיף או לגרוע. ב. סיפור דוד וגליית, המקובל היום, אחרי נצחונו של דוד, כסיפור הריאליזם הטקטי של דוד, משכיח עד כמה נראה דוד מגוחך כשהלך להילחם עם הקלע הפשוט כנגד גליית הענק והמשוריין. אך הגיחוך היה רק בעיני המתבונן מבחוץ. המאמין באל היה, בסופו של דבר, המעשי יותר – ולא בשל גורם על טבעי, אלא להיפך: בשל גורם אובייקטיבי: שימוש בשכל. דוד השתמש בשכלו ופגע ישירות בראש האוייב תרתי-משמע. הנמשל, כמובן, הוא שאתה מגיע אל המערכה כשאתה מצוייד בשם ד', בצדק ובאמת – ואיש מהמתמודדים למולך אינו מחזיק בנשק הזה. לגלוגם של אויביך יהיה מבוסס על ראייתם נשק זה – נשק הרוח - כחסר-כוח. מבחינה זו, אפילו אם תחוש שאתה נתפש על ידי אויביך (וגם, לעתים, אנשים ממחנך) כחסר-סיכוי, עליך לראות זאת כיתרון, שכן לזלזל באוייב מכיוון שאין הוא חזק וגדול מבחינה פיסית הוא תמיד הצעד הראשון של תבוסה. זה קרה ליוונים מול היהודים וזה קרה לצה"ל מול ילדי הפלשתים.

ג. אי מוסריות – סוגיית ניצול מערכת זרה מבחינה רעיונית לצרכים עצמיים. בהקשר זה אתה עלול להיות מואשם הן בכך שאתה "מנצל" את תנועת הליכוד לצרכיך והן בכך שאתה מניח לתנועה זו "לנצל" אותך לצרכיה. ברור שסוג כזה של האשמה קיים כמעט בכל סוג של שיתוף פעולה או ברית שיעשה אדם ושלמעשה הדרך לפתרון הסוגיה היא בחינה של כל מצב כזה לגופו תוך השגחה שלא יתרחש שום סוג של "ניצול" לרעה.

בנוסף - אין לראות אותך כגורם זר לליכוד אלא להיפך, כגורם מעורר שעשוי להביא את הליכוד למימוש הפוטנציאל שלו. בהתבוננות על ההסטוריה של הליכוד ניתן לראות כי הליכוד, על כל גרסאותיו ותנועות המשנה שלו, נתפש תמיד כדבר הקרוב ביותר ללאומיות הישראלית וזה היה הדבר שמשך תמיד את תומכיו – המון העם הפשוט (וכשאני אומר פשוט אינני מתכוון אלה שאינם מבינים אלא להיפך: אלה שמבינים עפ"י שכל ישר, שהוא הדבר שמאפיין את רוב העם).

ההנחה שלי היא שרוב העם מבין את הנחות היסוד של היהדות על פי השכל הישר אף אם הוא איננו שומר מצוות ו/או בקי בדקדוקי ההלכות, קרי: א. קיום האל (העולם איננו אקראי ומקרי: יש סדר, שיטה ותכלית.) ב. קיום צדק אובייקטיבי - יש צדק מציאותי שלא צריך לגמור אוניברסיטה כדי להבינו, וצדק זה מבחין בין צדיק ורשע, בין מי שרוצה לחיות למי שמפריע לחיים. ג. קיום צוים מוסריים: האדם מצווה מוסרית להגן על ערכיו – בחומר או ברוח - באם הם מותקפים. רשימה חלקית זו של ערכים – אשר השמאל הישראלי שולל אותה בפעולותיו ובעמדותיו כאחד – מוסכמת על תומכי הליכוד ובכך הם מזדהים, למעשה, עם רעיונות אמוניים.

מנקודת המבט שלי ניתן אף, ובמידה סבירה של הגיון, לראות את הליכוד כגולם (במובן הטבעי של המושג) שעדיין לא הגיע לשלב הפרפר שלו – שהוא השלב הבא, המתקדם. עד עתה היה הליכוד מעין תינוק פוליטי לא מפותח אשר, מכיוון שלא זיהה כראוי את הערכים הגלומים בו, נתן לאנשי השמאל לנהל אותו מבחינה רעיונית והתמקד בשינויים קוסמטיים שאותם ראה כעקרונות (ארץ ישראל השלמה, בטחון הישובים וכיו"ב). אך הליכוד לא הבין שענינים אלה, שבהם תמך כעקרונות יסוד אינם מייצגים עקרונות באמת ואין הם אלא, במקרה הטוב, תוצאות של הצלחה במלחמה על עקרונות יסודיים, רוחניים ומהותיים יותר. לב הענין הוא שהרעיון של שלמות הארץ איננו נושא בטחוני אלא יהודי בעיקרו.

זה המקום לציין כי בתפישת הבטחון שלו היה הליכוד דומה ביותר לתפישת השאיפה לשלום של השמאל שכן שאיפה זו מתורצת בכך ש"כשיגיע השלום" יהיה המצב ה"בטחוני" מושלם. בכל נקודה שבה הדגיש הליכוד את הענין היהודי והתקשר אליו – אם מתוך פרגמטיזם פוליטי ואם מתוך זיהוי יסודי (כמו הסיסמה "נתניהו טוב ליהודים") – הוא הרוויח גם אלקטורלית. במצב של היום חשים אנשי הליכוד כי אין להם הנהגה על דרך החיוב. כלומר: אין די במלחמה כנגד – יש צורך במלחמה בעד.

הגורם האמוני יכול למקד את הליכוד – ומתוך כך את כל הכוחות החיוביים שיש בו – בערכי יסוד המשותפים לכל בני העם היהודי. לדעתי, יש גם יסוד להניח שגורמים רבים לא-דתיים בליכוד, אשר יש ברשותם תפישה אינטואיטיבית-פוליטית טובה, יוכלו לזהות את האיכויות הערכיות שמנהיג "זו ארצנו" יכול לתרום לבחירה מחודשת של הליכוד לראשות המדינה, אף אם לא יבינו את כל פרטיהן.

וכאן אנו מגיעים לנושא הרביעי: השחתה

ד. ההשחתה שבה מדובר היא שמתוך ההכרח בלימוד שיטת הליכוד תשתנה שיטתך ותישחת.

רבים הם החוששים לכך שה"שלטון משחית" בגירסאות רבות ומגוונות של הנושא. את סכנת ההשחתה כדאי לחלק, לצורך דיון מסודר, לשני סוגים: השחתה חמרית והשחתה רוחנית:

ההשחתה החמרית נוגעת בד"כ לעניני ממון. לגבי חלק גדול מהציבור עצם העיסוק בכסף הוא בעל ריח שלילי ומי שעוסק בו כמו "נדבק במחלה". הגישה היהודית – ומתוך כך גם האמונית – עומדת על חשיבות הכסף והקנין כדברים שבקדושה. בניגוד לגישה הנוצרית-סוציאליסטית, ביהדות עניני כספים הם חשובים ביותר, כי הם מבטאים את כוחות העמל והמשאבים הקיימים בחברה; העיסוק בהם הוא עיסוק ישיר בענינים של צדק.

הבעייתיות בנושא זה היא קשה ועמוקה במיוחד, כי היא תוצאה של שטיפת מוח בת 2000 שנה, שהציבור קרבן שלה. איש לא יאשים רב שפוסק בעניני ממונות כי הוא עוסק בענינים שליליים, ובכ"ז יצא שם רע מאד לעיסוק הממוני של אנשי המדינה. (הסיבה העיקרית לכך בחברה הישראלית היא שמכיוון שעד ההווה היה כל עיסוקה הממוני של מדינת ישראל לא צודק (מכיוון שבמתכוון או שלא במתכוון לא בוסס על עקרונות של צדק) התרגל הציבור, במידה לא מבוטלת של צדק, לראות בעסקי הממון של השלטון שחיתות מעצם קיומם.

ההתקפה המוסרית ערכית בתחום זה מתבססת תמיד על שלושה ערכים: א. כסף ב. רווחים ג. רווחים אישיים. זוהי הטעייה מכוונת ומאורגנת מזה דורות, כי אין אפשרות לעשות דבר בלי לערב שלושה ערכים אלה, שהם היבטיה המעשיים של כל פעולה. הצגתם כשלילית מאפשרת להוקיע כל איש ציבור שמעוניין לעשות כל דבר שהוא כי כל פעולה מעשית ניתן להציג באור שלילי. בנושא זה צריך, לדעתי, להפוך את קערת הערכים על פיה על ידי התקפה ולא על ידי מנוסה: במקום להימנע מלעסוק בכסף ולפחוד מכל רמז שנוגע לרווח חמרי אישי יש להציג גישה שרואה בענין הכספי, ברווחים וברווחים אישיים גורמים חיוביים שנמצאים ביסוד כל חברה בריאה – ולהצהיר על כך כחלק מאידיאולוגיה יהודית, דבר שניתן להוכיח ולהציג כשוני עקרוני בין הערכים היהודיים לבין ערכים לא-יהודיים ולכן גם כשוני בין הצלחה לכשלון. אם, למשל, אתה טוען שמטרתך המוצהרת היא להפיק רווחים גדולים ככל האפשר, אין משמעות להאשמתך בשאיפה לרווחים.

ההשחתה הרוחנית: הסכנה שעקרונותיך ישתנו, בשל שחיקת הלחצים העצומים שקיימים בתוך המערכת הפוליטית. מה שהמתנגדים ממחננו חוששים לו הוא שתאבד את ייחודך ה"מרדני סרבני", תיהפך ל"מסכימני" ותגמור כמו מפד"ל, ש"ס ומועצת יש"ע. אך סכנה גדולה הרבה יותר היא שלא תקבל את הסיכוי שלך להשפיע. במלים אחרות, הסיכון לשחיקה והשחתה עקרוניים אידיאולוגיים, אפילו אם הוא באמת קיים, הוא בטל בששים לעומת הסיכוי להצליח להביא רעיונות חדשים.

ענין זה מחוזק, ללא ספק, על ידי מעורבותם של אנשים דתיים רבים בממשל מאז קום המדינה, באופן שנראה, כלפי חוץ, כבלתי מוצלח ביותר. הציבור מקבל תחושה ברורה שהעסקנים הדתיים אינם מצליחים ליישם את עקרונותיהם – ואולי אף שוכחים עקרונות אלה אי שם בלחץ ההתשה של מתנגדיהם.

מבחינה לוגית, סכנת ההשחתה העקרונית היא חסרת משמעות; המדבר על סכנה זו כמוהו כמי שאינו מאפשר לחולה לעבור טיפול רפואי בגלל שכל הטיפולים שקדמו לו נכשלו. ממרחק, נראים כל הטיפולים דומים ולזה שאינו עוסק ברפואה זה היינו הך אם הרופאים עורכים בחולה ניתוח לב או ניתוח תוספתן; עבור זה שאינו רופא ניתוח הוא ניתוח וכל הניתוחים שווים. אך יש הבדל משמעותי בין החודרים אל העולם הפוליטי, והבדל זה הוא כהבדל המקצועי שבין הרופאים: יש עסקנים שבהגדרתם העצמית באים לשמר את הקיים ויש שמעוניינים לשנות אותו. אתה, שאתה משתייך לסוג השני, מסוגל לערוך ניתוח לב משמעותי של המערכת וכפי שציינתי לעיל, גם אם לא תצליח, תצליח, מכיוון שתכבוש דרך לאלה שיבואו אחריך.

פעולתך אינה דומה לפעולות אלה שבאו לפניך – ואתה אינך מחוייב למה שהם מחוייבים. אלה שהולכים עימך בחרו בכך עפ"י מה שהצהרת אתה, ומה שהצהרת שונה ממה שהוצהר עד עתה.

זה המקום לציין כי מה שנראה כלפי חוץ כשחיקה רעיונית שעברה על העסקנים והמדינאים הדתיים, המסורתיים והימניים איננו, ברוב המקרים, כזה. כל פוליטיקאי שאינו שמאלני הוא איש שלום, ומה שעושה את ההבדל בגישתם של אנשים אלה – מה שמטעה אותם ואת ציבורם וגורם לו לחשוב שהם נשחקו ונחלשו - הוא שכאנשי שלום טבעיים הם עוסקים בפשרות ונסיונות לישוב סכסוכים יותר משהם עוסקים ביישום עקרונות צודקים.

חשוב להבין כי אנשים כמו רחבעם זאבי, בני אילון, בנימין נתניהו או, אפילו, הרב עובדיה יוסף, אינם אנשים ש"נשחקו" אלא אנשים פעילים אשר מצאו עצמם, כמו אותו ילד הולנדי בסיפור הישן, כשאצבעותיהם תקועות כולם בסכר כדי שלא יציף השטפון את עמם. ההבדל בינך לבינם הוא שאתה מעוניין – ואני חושב שאתה יכול – לפתור את הבעיה מראשה, כלומר לחסל את הגורם שמנקב את החורים. זה חשוב לזכור זאת, בין היתר, כדי להבין שאנשים אלה ורבים דומים להם הם בני בריתך הפוטנציאליים. אם תחזיק בעקרונות של חתירה בלתי מתפשרת לאמת ולצדק על פי תורת ישראל (שהם גם אמת וצדק מציאותיים ואוניברסליים), לא רק שאין סכנת שחיקה מאיימת עליך אלא להיפך – אתה זה שבשל עקרונותיך תשחק אותם. אין הרך שוחק את הקשה אלא להיפך. הגה של ברזל הוא שיקבע את כיוונו של מנוע פלסטי: אם אתה החלק הקשה שבמערכת, המערכת היא זו שתתאים את עצמה אליך או תתפרק – מה שבכל מקרה יהיה חיובי.

(ומכיוון שהנייר סובל כל אורך אוסיף עוד משל מתאים לעניננו האחרון, מתוך הספר "דון קישוט" לסרוונטס: כשנודע לדון קישוט שאשתו של פרננדו סנשו, משרתו, מכה אותו, הוא שואל אותו מדוע אינו מכה אותה בחזרה ועל כך משיב סנשו בפתגם "אין זה משנה אם מכה הכד את האבן או האבן מכה את הכד, בשני המקרים הכד הוא זה שיישבר והאבן תישאר שלמה. במקרה שלנו, אין לי ספק, שאנו מייצגים את האבן ומבטאים את מה שביהדות רואים כחוסנו וסגולתו של העם היהודי המצליח לשרוד ולהתקיים על אף ההתנגדויות הנוראות ביותר.)

את רוב ההתנגדויות ניתן לראות כביטוי של אי אמונה מציאותית: הן מניחות : א. שהצד השני חזק יותר. ב. שיהודי מאמין הוא פחות ריאליסט (אולי בשל רוחניותו). שני אלה אינם ניתנים להוכחה חד-משמעית, אינם נתמכים בעובדות ממקור ראשון ולו רק על יסוד זה הם ניתנים להפרכה ויש לדחותם על הסף.

אינני מקל ראש בסכנות והן גדולות (וגם מובנות). את הערך שלדעתי אתה צריך לקחת בחשבון בשיקוליך בנושא ניסחתי בצורה הבאה: אפילו אם הסכנות אמיתיות אסור ללוחם לראותם כסיבה שלא לצאת למלחמה, שכן אי היציאה למלחמה היא הסכנה הגדולה ביותר ועבור לוחם ומנהיג, הישיבה בבית איננה אלטרנטיבה.

נתונים נוספים