סעיד

 

סעיד

לידיעת השוחרים המוצהרים לשלום ולכיבוד זכויות אדם ואלה מבינינו המעוניינים בערכים אלה באמת.

 

סעיד הוא אחד מבני דודינו שעובד, לעתים, כפועל אצל ידיד שלי.

סעיד היה במשך כמה חדשים שוטר במשטרה הפלשתית בשטחים. הוא לא רצה להיות כזה וגם לא ביקש. הוא פשוט גויס בכפיה.

וכך היה הדבר: סעיד קיבל לביתו מכתב המודיע לו על כך שנבחר לשרת במשטרה. לא היתה לו שום ברירה ולא אפשרות ערעור. הוא ניסה, בהתחלה, לדחות או לשנות את גזר הדין אך ללא הועיל.

בחודש הראשון ל"שירותו" קיבל סעיד, נשוי ואב למספר ילדים, תשלום של 800$ שהם כאלפיים וחמש-מאות ₪ מהקצין הישיר הממונה עליו. זמן קצר לאחר מכן הודיעו לו שתשלומי המשכורת הבאים יועברו דרך יו"ר הרשות ערפאת בעצמו ואז הצטמצם התשלום ל750 ₪ לחודש (פחות מ200$).

זה המקום להעיר כי מעבר לתשלום הכספי לא קיבל סעיד שום זכויות סוציאליות וטיפול רפואי לו, לאשתו ולילדיו שולם על ידו מכיסו.

במנת המזון היומי שהוקצבה לסעיד, כלכל שוטר פלשתי, אמורות היו להיכלל עשר פיתות. סעיד וחבריו קיבלו מתוכן רק שלוש. שאר שבע הפיתות נשארו בידי הקצין שלו כמס אישי. לשאלת סעיד וחבריו "מדוע?" השיב הקצין כי הוא אינו יכול להתקיים על 2,500 ₪. "אם היה לי מקורב כלשהו שהוא קצין גבוה" אומר סעיד "הייתי יכול לעשות הרבה – הרבה הרבה כסף..."

ומה הם עושים שם, במשטרה, במשך שעות היום? "חלק מהם סתם מבלים אצל נשים וכו'" אומר סעיד "והשאר מתבטלים במשך רוב שעות היממה".

אחרי מספר חדשים של שירות כפוי ולא מתוגמל כהלכה מסוג זה החליט סעיד, אשר חייב לפרנס משפחה, לצאת מהמשטרה. מזה משפר חדשים שהוא עובד בעבודות מזדמנות כשהרשות מחפשת אחריו. באמצעות תיווך עו"דיני הוא מנסה להגיע להסדר משפטי כלשהו שיוריד את המשטרה מעל גבו. בינתיים מעמדו החוקי של סעיד לא ברור ולכן הוא איננו יכול לקבל אפילו אישור עבודה בישראל.

סעיד מספר שיש היום בערים הפלשתיות וילות יקרות וגדולות מאד שלא היו מביישות את עשירי שכונת סביון. מישהו שהגיע מחו"ל השקיע 7 מליון דולר בבניית מסגד, אך לאנשים רבים אין מה לאכול. סעיד תקוע במצב של לא לבלוע ולא להקיא. הוא נרדף, עני וכאמור, אינו יכול למצוא משרה או עבודה קבועים. הוא אינו יחידי.