צה"ל 2000 - הכשל המוסרי

 

מציאות למען הטוב, האמת והצדק

צה"ל 2000 – הכשל המוסרי

לצערנו ולצערם של רבים, צה"ל של היום איננו עוד הצבא שחשבנו שהוא: צה"ל איבד את מוסריותו. זה קרה ביום שבו החלו מפקדיו להצדיק, מבחינה מוסרית, נטישת פצועים בשדה הקרב. לאחר שננטש החייל יוסף מדחת לדמם למוות בקבר יוסף, הצדיקו מפקדי צה"ל את אוזלת ידם בכך שחילוצו היה עולה בחיים רבים – גם בצד של הערבים וגם בצד שלנו. טיעון זה, מעבר לשקריות העובדתית שבו, הוא טיעון המצביע על חוסר מוסריותו של צה"ל כיום.

צה"ל חייב לחלץ פצועים בכל מצב, בכל זמן ובכל מקום. זוהי מחויבותו המוסרית העליונה. מחויבות זו היא חלק הכרחי בהסכם לא כתוב שמכיר כל חייל ישראלי מאז קום המדינה. החשש לאובדן חיים, התירוץ אשר בו משתמשים קציני צה"ל ומדינאים כדי להסביר הפקרה לא מוסרית של חייל בשדה קרב, אינו תקף ולו רק בשל העובדה כי כל פעולה צבאית כוללת סיכון חיי אדם. אבדן חיי אדם בצדנו – וקל וחומר בצד של האויב – אינו יכול לשמש סיבה להפקרת חייל או אזרח ישראלי אחד. האויב הוא אויב, זכותנו – וחובתנו המוסרית - להתגונן מפניו. אם, בשל התקפות האויב עלינו, נהרגים חייליים ואזרחים בצדו, זוהי אשמתו ורק אשמתו (ולכן, למשל, היו אשמים הערבים במות הילד הערבי בצומת נצרים, גם אם הוא היה מת, כדברי שקריהם, מיריות כדורי חיילינו).

חייל או קצין שלא מוכן להגן על חיילי ואזרחי ישראל מפחד שמא יפגעו או ימותו חיילים או אזרחים בצד השני, בוגד בעמו. אדם כזה אינו ראוי להיות חייל בצבאו של העם הזה, או להנהיג אותו. העדפת חיי חיילי האויב התוקפן על פני חיי אזרחי ישראל משמעותה אחת – בגידה.

צה"ל חייב לחלץ פצועים גם במידה והדבר מסכן חיי חיילים ישראלים. חילוצו של מדחת יוסף, אומרים לנו מפקדי הצבא, היה עלול להביא למוות של חיילים ישראלים רבים אחרים, ולכן לא חילצנו אותו. אין אפשרות אמיתית לדעת מי וכמה ייהרגו בקרב, ויצירת מצב שבו מוצאים חיילים את עצמם במרכז של חישוב מסוג זה, היא כשלעצמה מחדל מוסרי של ההנהגה ומחייבת בדיקה. בנוסף לכך אל לנו לשכוח אף פעם כי צה"ל מחויב בצורה מפורשת ובלתי-ניתנת לביטול, לחלץ כל פצוע ובכל מצב. זוהי התחייבות שניתנה לכל חייל וחייל עם התגייסם לצבא. זוהי התחייבות שאיתה ובזכותה הלך כל חייל אל הקרב. זהו חוזה בין צה"ל לבין חייליו – חוזה בלתי-ניתן לביטול. לאור זה, מפקד השולח חייל אל הקרב תוך התחייבות לחלצו אם יפצע, ומפקיר אותו למות, בוגד בחייל הזה ועל כתפיו רובצת האחריות למותו. היא רובצת גם על כתפיהם של כל מפקד או מדינאי המצדיק פעולה כזו.

רשימה הולכת ומתארכת של אירועים המתרחשים על קו הגבול החד כתער שבין הצבאי לפוליטי ואשר מגיעה לאחרונה לשיאים עקובים מדם במלחמת הר הבית, כוללת, בין היתר, את נטישת נעדרי קרב סולטן יעקב, הפרת הסכמים עם בני בריתנו משתפי הפעולה בשטחי הרשות ובלבנון, שתיקה בלתי מוסברת לגבי חטופים, חשודים ועצורים אזרחי ישראל שונים בידי אויבינו, הפקרת מקומות קדושים וזלזול בחיי אנוש של מתיישבינו על חשבון התחשבות מופרזת ובלתי מוסרית בענייני האויב. לכל המקרים הללו מכנה משותף אחד: מפקדיו של צה"ל, כמו הפוליטיקאים המנחים אותם מלמעלה, אינם מחשיבים היום את חיי חיילי צה"ל ו/או אזרחי המדינה כערך עליון.

מנהיגי צה"ל הם מפרי חוזה. תהיה דרגתם אשר תהיה, הם מפקירים היום חיילים ואזרחים למותם, לאחר שהתחייבו לשמור עליהם בכל מחיר. הם מונעים משיקולים פוליטיים, הגורמים להם להעדיף גורמים כמו דעת הקהל המקומית והעולמית כאחד, על פני ביצוע תפקידם העליון – שמירה על חיי אזרחי מדינת ישראל. על אזרחי מדינת ישראל, החפצים חיים, להכיר באי מוסריותו של מה שהיה פעם צבאם, ולדרוש את התפטרותם של כל מפקדי הצבא והמדינאים אשר מעלו בהתחייבותם המוסרית.

עד בוא יום חשבון כזה, כדאי שיידע כל אזרח ישראלי כי, מנקודת מבטם של חלק ממנהיגי הצבא, חייו הם הפקר, ויידע כל חייל ההולך אל הקרב, כי הוא עלול למצוא עצמו נתון בידיהם של מפקדים אשר, בשעת מבחן, ינטשו אותו כפי שננטש יוסף מדחת למותו האיום – שהיה תוצאה של גסיסה ארוכה וציפייה משוועת בת שעות רבות למילויו של צו מוסרי אנושי שלא קויים.

מציאות אגודה הגותית למען הטוב, האמת והצדק

מוסד ע"ש משה קרוי לחקר האמת, על יסוד הפילוסופיה של אין ראנד.