מכתב לבית המשפט ולעיריית ראשל"צ

Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE MicrosoftInternetExplorer4 st1\:*{behavior:url(#ieooui) } /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:10.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-fareast-font-family:Calibri; mso-bidi-font-family:Arial;}

תל-אביב 1.4.2000

לכבוד

בית המשפט

שלום רב

הנדון: א. מעמדו המוסרי של חוק עזר לראשון לציון

(שמירת הסדר והנקיון) (תיקון) התשנ"ט 1999

ב. העימות בין עיריית ראשל"צ לתעשיין מוז לוי

על רקע תביעתה בהתאם לחוק העזר הנ"ל.

מבדיקה פילוסופית אובייקטיבית שנערכה על ידי ארגוננו לגבי פרטי המקרה עולה המסקנה שחוק העזר הנ"ל משולל כל מעמד מוסרי ומהווה פגיעה בזכויות היסוד של תושבי העיר כתושבים ושל אזרחי המדינה כאחד.

מקריאה מדוקדקת של לשון החוק עולה כי: 1. החוק איננו מנומק. 2. אין שום אפשרות מעשית לבקר את החוק. 3. סעיפי החוק נראים כשרירותיים לחלוטין.

גם אם יש הסבר או נימוק לחוק ו/או לסעיפיו השונים, הם אינם מופיעים בלשון החוק, כפי שהיה ההגיון מציע ותובע.

עקרון היסוד המעורב מנוסח במסורת היהודית במלים "המוציא מחברו, עליו הראיה" או, במלים אחרות, חובת ההוכחה של חיוניות החוק מוטלת על הצד שמעוניין לקבל תשלום – העיריה, במקרה זה. במקרה של מר לוי, עיריית ראשל"צ לא מצאה לנכון לנמק את דרישתה. במקום נימוקים, הציעו אנשיה לגלוג, איומים, קנסות ולבסוף תביעה משפטית. כל אלה אינם מספקים את מי ששואף לצדק ונלחם למענו, כפי שעושה מר לוי.

להלן מספר דוגמאות לסעיפים המופיעים בחוק העזר הנ"ל ואשר קשה להעלות על הדעת את טעמיהם:

א. סעיף 83 ב "במתן רשיון למודעות רשאי ראש העיר ...לדרוש ממפרסם להמציא לעיריה ללא תשלום מספר עותקים מכל מודעה המיועדת להדבקה.

ב. סעיף 84 א "המבקש להציג שלט... יגיש בקשה... ...ובה יפרט את שמו ומענו".

ג. 85 א "תוקף רשיון לשלט הוא עד 31 בדצמבר של השנה שבה הוא ניתן"

ד. 86 א "לא יוצב שלט המפרסם בית עסק אלא במקום שבו מתנהל בית העסק"

ה. 87 ג "לא תותר הצגה של יותר משלט גג אחד על בנין, לכל בית עסק המתנהל בו."

ו. 100 2 "השלט הוא שלט אלקטרוני או שלט מתחלף, אלא אם כן..."

ז. 102 א ראש העיריה רשאי, בכל עת סבירה, להיכנס לכל מקום כדי לברר אם קוימו הוראות חוק עזר זה ולעשות כל מעשה הדרוש לביצוע הוראותיו"

מול כל אחד מסעיפים אלה יש להציב את השאלה "מדוע?" ורובם מעלים את השאלה "באיזו זכות?" סעיפים אלה אינם מובנים, ואם יש מאחוריהם נימוקים משכנעים, הם אינם מופיעים בחוק. מה שחשוב יותר הוא שהם לא נמסרו לאזרח שממנו דרשה העיריה תשלום ואשר ביקש אותם.

במכתב התשובה של העיריה לאזרח, אשר נכתב על ידי אייל יורביץ', מנהל אגף פיקוח עסקים וסדר ציבורי, מה25.11.99 הוא כותב (סעיף 2): "אגרת השילוט הינה אגרה בעבור הצבת שילוט בעיסקך וזהו חוק". זו איננה תשובה מספקת כי, כאמור לעיל, עובדת היותו של החוק חוק ברורה. מה שלא ברור הוא נימוקו.

למותר לציין שהאמירה "מדובר בחוק" היא אמירה ריקה מתוכן בהקשר שבו העיריה עצמה מחוקקת את החוקים ואיננה מוצאת לנכון להציג את נימוקיה לחוקים אלה (ואולי אפילו מסתירה אותם). בכך שהאזרח קיבל, בסופו של דבר, ואחרי שכבר הוגשה כנגדו תביעה, את כתב החוק אין משום הסבר לחוק.

ללא נימוק ועל רקע הסעיפים שלעיל אין ברירה אלא להניח שמדובר בחוק שרירותי במהותו. חוקים שרירותיים מסוג זה מעידים על הבטחון העצמי הרב של מחוקקי העיריה אשר אינם חוששים מביקורת או מהתנגדות ומרשים לעצמם להעלות על הכתב כל תקנה שעולה בדעתם מתוך הנחה שהאזרח משלם המסים יהיה נאלץ, בתוקף כפיית כוח הזרוע של המדינה, להיכנע להם. הנחה כזו היא הנחת שודד.

למותר לציין כי העיריה מנהלת מאבקים משפטיים כנגד משלמי המסים שלה באמצעות כספם. כסף זה מאפשר לה, באופן טבעי, "טווח נשימה" ארוך יותר לניהול הליך משפטי ארוך ויקר מאשר יש לבעל העסק משלם המסים.

במקרה הנוכחי, העיריה מתחמקת מלהסביר את החלטותיה ואת החוקים שחקקה ומתחבאת מאחורי האמירה היבשה והלא מנמקת "זהו חוק". בכך היא "אוכלת את העוגה ומשאירה אותה שלמה", מכיוון שמחד היא מרשה לעצמה לחקוק באופן פראי וככל שעולה על רוחם של חבריה כאילו היתה ממשלה, ומאידך היא אינה כפופה לביקורת משלם המסים. כל זה בא לידי ביטוי ביחס המשפיל והמבזה שלו זכה מידי פקידי העיריה ועושי דברה משלם מסים אשר ניסה לברר את הסיבה לחוק עזר שמבקש להוציא ממנו כסף בנוסף לתשלומי העיריה הרגילים, כאילו היה שודד. בשיטת פעולתה, אשר הגיעה לשיא בתביעתה המשפטית כנגדו, הוכיחה העיריה כי אין היא מודעת כלל למעמדה כמשרתת צרכי ציבורה, וכי אין היא מעריכה את רצונו, כבודו וממונו של הציבור שאותו היא אמורה לשרת.

האם אין זו זכותו של משלם המסים לברר עבור מה הוא משלם? האם אין זו חובתה של העיריה לספק לו את הנימוקים שהוא מבקש כאילו היתה זו זכותו ולא כאילו הוא פועל נגדה? ואיזה זכות יש לעיריה, האמורה, בתוקף החוזה שבמסגרתו היא פועלת, לשרת את האזרח, לפעול כאילו הוא אוייב שלה? מכל הדברים הללו עולה המסקנה הבאה: שהעיריה מפרה את אימון הציבור ובכך מועלת בתפקידה, ושהיא מתחמקת מהנסיון לבדוק את צדקתו של חוק עזר זה על ידי נסיון להפחידו ולהרתיעו באמצעות תביעה משפטית.

יש מקום להניח כי חוק זה (ואולי רבים דומים לו בראשל"צ ובשאר מחוזות המדינה) אינו בר הצדקה, במיוחד לאור הסכומים הגבוהים של מיסי העיריה שמשלמים בעלי העסקים ממילא. קיומו הבלתי מנומק של חוק עזר זה מחשיד עיריה זו בנסיון מוצלח של שדידת הציבור מתוך הסתמכות על חולשותיו. אולי אין צורך לציין (אך נעשה זאת בכ"ז לצורך העתיד) כי במקרה שבו יתברר כי החוק אינו צודק תיחשף העיריה – כמו כל העיריות בישראל – לסכנה של תביעות נזיקין ותביעות להחזרת כספים מצד משלמי מסי שילוט במשך תקופה ארוכה – וזו, אולי, הסיבה לכך שהעיריה חוששת מבירור משפטי אובייקטיבי של הנושא ומנסה להתיש את משלם המסים כדי שיוותר ויפרוש מן המאבק.

לאור העובדות וההערכות שלעיל, יש מקום לראות את עיריית ראשל"צ ועיריות ורשויות מקומיות דומות לה כפוגעות בכוח בזכויות האדם היסודיות של אזרחי מדינת ישראל ובראשן זכות הקנין. לאור זאת אנו ממליצים בזאת לבעלי העסקים במדינת ישראל לבדוק את האפשרות להגיש תביעה ייצוגית כנגד חוקים שרירותיים ו/ או בלתי מנומקים של העיריות והרשויות המקומיות בישראל.

בכבוד רב

אוהד קמין