אנוכיות אלוהית

 

אנוכיות אלוהית

על האתיקה של המטפיסי

הזעזוע שחשים קוראים רבים מכותרת מאמר זה נובע מתחושתם שקיים ניגוד ערכי קשה שאינו ניתן לגישור בין אלוהים ומושג האנוכיות. תחושה זו מבוססת על הנחה נפוצה בתרבותנו, הרואה באנוכיות חוסר מוסריות ולפיכך סותרת את תפיסת האל, המהווה ביטוי של מוסריות גבוהה. אך גישת היסוד שעליה מבוסס מאמר זה איננה רואה את האנוכיות כמנוגדת למוסריות, אלא להיפך: כביטוי של מוסריות. לא זו בלבד, אלא שהאנוכיות מייצגת את המגמה המוסרית ביותר האפשרית לאדם; שכן, בניגוד לגישה המקובלת בחברתנו, הרואה ניגוד בין פעולת האדם למען עצמו לבין פעולתו למען הכלל, מבוססת גישתו של האדם המוסרי, האנוכי, על הרעיון שבפעולתו של האדם למען הכלל הוא מביא לעצמו תועלת אישית רבה – ושהתאמה זו מודגמת באופן מושלם על ידי האלוהים.

מה שיודע המאמין הדתי לגבי פעולתו של האל מסתכם בכך שהאלוהים משיג את מטרותיו ומגשים את תכליותיו באמצעות הענקת שפע גדול לכל הנברא על ידו. מכיוון שאלוהים אחראי לכל הקיים במציאות, שהוא פרי בריאתו, יחסו לעולם ולנמצאים בו כמוהו כיחסו של האדם לצאצאיו, שאותם הביא לידי קיום. דמיון זה בין שני המקרים, שבו המימד האלוהי מבטא ערכים בצורה מופשטת ואילו בעולמו של האדם מקבלים הערכים ביטוי מוחשי, הוא המגדיר גם את היחס בין המטפיסי והפיסי בפילוסופיה: המטפיסי משמעו הרוחני, שהוא מה שנמצא מעל ומעבר לעולם החומרי ואילו הפיסי הוא החומרי, הכלול בעולם החומרי. בזמן שהרוחני ניתן לתפיסה רק באמצעות השכל והתפיסה הלא-חושית של האדם, החומרי ניתן לתפיסה באמצעות חושי האדם. ברוח זו מייצג האלוהי, מבחינה פילוסופית, את הצד המטפיסי – ואילו האנושי, מבחינה זו, את הצד הפיסי.

קיימת התאמה בעלת חשיבות בין המטפיסי לאלוהי, כי האלוהים מהווה לגבי האדם המאמין את מה שהמטפיסיקה מהווה בעולם הפילוסופיה; העולם הדתי הוא עולם מלא המקיף את כל הקיום האנושי, מהרוחני ועד לחומרי. המושגים, הסמלים והמנהגים של הדת מייצגים את העקרונות, הרעיונות והמחשבות שקיימים בתודעת האדם ומעצבים את איכות חייו. בראש אלה מהווה מושג האלוהים את המרכזי והראשי שאליו מתייחס האדם המאמין, שבאמצעותו נקבע אופי איכות החיים שלו – החל מידיעתו לגבי הקיום וכלה בהנחייתו המוסרית. המסורת היהודית במיוחד מהווה תלכיד עתיר-ידע ומתוחכם שהוא, ניתן להניח, המתקדם ביותר שנוצר אי פעם באנושות. במונחים פילוסופיים ניתן לראות בגוף היהדות את דמות האלוהים כדגם החיקוי העליון שמנחה את חיי האדם באמצעות השראתו.

את מגמתו של אלוהים במסורת היהודית, אם מתייחסים אליה מנקודת מבט פילוסופית, ניתן לראות כביטוי של עקרון שבמונחים של מוסר אנושי הוא שווה ערך לאנוכיות (ובמיוחד לאנוכיות תבונית, אשר תרבות זמננו נוהגת לבלבלה עם אגוצנטריות שטחית). ואף כי מנקודת מבט פילוסופית טהורה קיימת בעיה בהגדרת מוסריות האל, שכן האל היודע-כל, שקיומו מקיף הכל – שלא כמו האדם – אינו ניצב לפני אפשרויות שביניהן עליו לבחור את המוסרית ביותר; מבחינת התפיסה האמונית, האל (הקרוי לעתים "הבוחר") "בוחר" תמיד באפשרות המוסרית ביותר, ולו רק מפני שהוא יוצר האפשרויות והברירות הקיימות ובמובן זה ניתן לראותו כביטוי של המוסריות העליונה. לפיכך, הרי שאם ננסה לתפוס מוסריות זו באמצעות שימוש במושגים מתחום המוסר האנושי, נגלה מהות אנוכית שכל פעולותיה – גם כאשר היא בוראת עולם ומעניקה לברואיו שפע – מכוונות לתועלת עצמית.

התפיסות השולטות בתרבותנו, ובמיוחד אלה המציגות עולם מסוכסך ומנוגד, גורמות לנו לרוב לחשוב על תועלתו העצמית של אדם אחד כמנוגדת לתועלתו של אדם אחר, או על ניגוד מובנה הקיים בין עניניו של היחיד לאלה של הכלל. אך האמת העובדתית היא שלא קיים ניגוד עקרוני כזה בין בני אדם, או בין היחיד האנושי לכלל האנושי, ושאלה משלימים זה את זה ומשיגים את תועלתם העצמית דווקא כתוצאה ישירה מהענקת תועלת זה לזה, כאשר הגורם הראשי הקיים בחברה האנושית הוא דווקא זה של שיתוף פעולה (למעשה, שליטתה המקיפה של השיתופיות בחיי האדם והחברה האנושית היא זו שגורמת לתחושות הדחיה והשלילה שיש לבני אדם כלפי הניגודים המתרחשים ביניהם מדי פעם). לפיכך אין סתירה בין השאיפה לתועלת עצמית לבין השיתופיות וההשלמה, ואלה מוצאים את עצמם מבוטאים באופן מובהק באישיות האל היהודי(*). לפיכך מהוות כל פעולותיו של אל זה, שהוא אחדות שמקיפה את כל הקיים, אחדות היבטים בלתי נפרדת המשלבת פעולה לתועלת עצמית עם פעולה לתועלת הכלל. בתוקף כך מהווה האל היהודי בפעולותיו מורה דרך מוסרי לאדם, אשר מלמד אותו את האחדות והשלמות שקיימים בין פעולת היחיד למען עצמו לבין פעולתו לטובת בני חברתו.

באמצע המאה ה20 התחולל בפילוסופיה מהלך חשוב, כאשר האנוכיות קיבלה לראשונה בהסטוריה של הפילוסופיה מעמד מוסרי חיובי. תיאוריה מוסרית חדשה זו, בניגוד לכל המוסכם והמקובל על תפיסות המוסר שהיו שליטות בפילוסופיה לפני כן, הציגה את פעולת האדם למען עצמו כמגמה חיובית, כאשר היא מצביעה על אושרו האישי של האדם כערך העליון שלו והמגמה הראשית של חייו, ועל פעולתו של האדם למען רווח אישי, על כל השלכותיה המעשיות, כעל ביטוי המוסר האנושי.

תיאוריה מוסרית זו תואמת מבחינת ההגיון הפנימי שלה את דמות האלוהים במסורת היהודית, ומשתלבת עימו במגמת הנחייתו החינוכית של האדם. לפי המסורת היהודית, האלוהים הוא התגלמותה של האנוכיות במובנה החיובי, שכן הוא משלב את עשיית הטוב עם התועלת העצמית. שילוב זה של פעולה ורווח נובע ישירות ובאופן הכרחי הגיונית מעובדת היותו של האלוהים אחד חובק כל. מקיומה של מהות אחת שאין בלתה דבר נובע ההכרח ההגיוני שכל פעולותיה מכוונות לתועלתה העצמית.

המסורת היהודית מציגה לפני האדם המאמין את דמותו ואישיותו של אלוהים ככזו של שלמות, ששומה על האדם ללמוד ממנו ולהתקרב כפי יכולתו להחזיק במידותיו המוסריות. דבר זה מתחיל בפרק הראשון של התורה, שבו מתואר האל כיצרן וכנדיב, הבורא את העולם והנמצאים בו כדי להעניק להם שפע, ובהמשכו ההגיוני של דבר זה מתאר הוא את השגחתו הקפדנית של האל על כל מה שקיים בעולמו כדי שיישמר טוב, כפי שהיה כשברא אותו. בכל אלה מהווה האל דמות של השראה לאדם, המכוונת אותו מוסרית להשגת אושרו העצמי על ידי יצירה חיובית ועל ידי הבאת תועלת והענקת ערכים לאחרים, תוך כדי הקפדה ושמירה על איכות פעולה מירבת.

האנוכיות המוסרית התבונית כשמה כן היא, כלומר: היא כזו שמבוססת על תבונה, מחשבה וידיעה, שמשמען ניצול מירבי של יכולת הרוח האנושית. בדומה לכך, גם אישיותו של האלוהים המתבטאת בפעולתו בעולם, מייצגת את רעיון האנוכיות התבונית במיטבו, שכן לפי המסורת היהודית האלוהים מחזיק ביכולת התבונה, המחשבה והידיעה הגבוהות ביותר, שלא כוללת אפשרות לטעות.

(*) בניגוד חריף לתפיסות האליליות

שלא כמו אצל האדם, שיכול לטעות בבחירתו, יכולת הבחירה של האל איננה מכילה את אפשרות הטעות. דבר זה נובע מכך שהאדם יכול לטעות בבחירתו מבין האפשרויות העומדות לפניו, אך אלוהים הוא בוראן של כל האפשרויות הקיימות במציאות מלכתחילה(*). במימד האלוהי מהוות כל האפשרויות חלקים של העולם שברא, וככאלה הן מכוונות לרמת הידיעה השלמה ביותר ולמגמה החיובית ביותר האפשרית. במימד האלוהי מגלמת זו את הקשר ההכרחי שקיים בין הענקת שפע לעולם לבין רווח עצמי. בשל יכולת הטעות האנושית הרי שבמימד האנושי לא תמיד תואמים הרווח האישי והתועלת הכללית, אך השתדלותו של האדם המכוונת אותו למגמת רווח, מבוססת באופן טבעי על השגתו, בין היתר, באמצעות הענקת טובה לאחרים. דבר זה נובע ממבנה עולם הערכים האנושי.

עולם הערכים של האדם המוסרי כולל שלושה מעגלי ערכים, המכילים את כל החשוב לאדם: עצמו, חברתו ועולמו הטבעי. הראשון – עצמו - כולל את כל היכולות הגלומות בו כיחיד, אשר עם מימושן הוא יכול לחיות בצורה טובה יותר שכן אז יגיע לשיא יישומם של רעיונותיו ומחשבותיו בפעולה. השני – חברתו – כולל את כל בני האדם שבחברתם הוא חפץ או שלהם הוא נזקק, החל מבני משפחתו, המשך בחבריו, שכניו או עמיתיו בכל תחומי חייו וכלה בבני עמו והאנושות כולה. השלישי – עולמו הטבעי – מכיל את כל הנתונים הטבעיים הקיימים בעולמו, החל מגופו וצרכיו, המשך בחי ובצומח שלחלק מהם הוא נזקק כדי לקיים את עצמו תזונתית וכלה בבעלי החיים, בעולם הצומח, בנוף, בשמיים ובים הממלאים בחייו תפקידים מגוונים של כמו זה של הנאה ישירה, חוויה והשראה.

ההבדל שבין האלוהים והאדם בהקשר זה הוא שבזמן שבו האלוהים ברא את כל אלה עם בריאת עולמו, מוצא אותם האדם בעולמו כשהם מוכנים כבר לצורך חייו. אך עם זאת, מדובר בערכים ששניהם, האל והאדם, רואים כחיוביים – והאדם מוזמן על ידי האל לקחת חלק בהנאה מהם בחייו. ודווקא בשל ההבדל הזה יש בעובדה זו של ערכים המשותפים לאל ולאדם משום הנחיה כללית חשובה לאדם: הוא מוזמן ללמוד מהאל כי ביסודו של דבר, ערכים הם תמיד ביטוי של יצירה; בדומה לכך שהנאתו של אלוהים מן העולם ומכל מה שבו תואמת את העובדה שהוא זה שברא אותו, נהנה האדם מהדברים שאותם הוא יוצר ומביא לידי קיום בפעולותיו, החל מילדיו וכלה בתוצרי עבודתו.

כל אלה מסתכמים במעגל של יצירה, מסחר ורווח אנושיים, העוקבים אחר הדוגמה המושלמת של האל, המבטא בישותו את היחס הישר הקיים במציאות בין בריאה, נתינה והנאה במעגל סגור: המסורת מכוונת את האדם להכיר בכך שהאלוהים נהנה מפרי מעשיו שלו ושמח בכל מה שהביא לידי קיום בעולמו – ובכלל זה האדם - אף כי בשל השלמות האלוהית, המקיפה את כל הקיים במציאות, אין כל אלה נמצאים מחוץ לו אלא קיימים במציאותו. אלה מסתכמים בכך שמבחינה מציאותית כללית (מטפיסית) אין הבדל או הפרדה בין אישיותו היחידאית של האל לבין כל מה שנברא על ידו.

לפיכך מצביעה פעולתו של אלוהים, בהשאלה לעולם האנושי, על מוסר אנוכי מושלם: כזה שמפיק את כל מאווייו מהגשמתם של ערכיו במסגרת קיומו שלו. בדומה לכך מבוססת הנאת החיים של האדם על הגשמתם של ערכיו האישיים, כאשר אלה כוללים את סיפוקיו הגופניים והרוחניים גם יחד.

בזמן שקל לראות איך סיפוק צרכיו הגופניים של האדם קשור לעצמיותו שכן מזונו, למשל, מותאם ליכולת האכילה שלו ולאיברי האכילה והעיכול המהווים חלק מגופו, קשה יותר לתפוס איך טבע סיפוק הצורך הרוחני האנושי קשור לפעולתו העצמית של האדם ולמאווייו האנוכיים.

(*) שלא כמו בעולם החומרי, מדובר גם באפשרויות מופשטות של טעות או דמיון, אשר יכולים לעלות רק במחשבה.

אך די בהבחנה בדמיון הקיים בין יחסו של האדם לילדיו, שהם יוצאי חלציו, הכולל את רצונו העז להעניק להם טובה ולאפשר להם ליהנות לבין יחסו של האל לאדם; בשני המקרים נהנים שניהם, האדם והאל, מהענקת שפע ועשיית טוב לאלה שהם שהביאום לידי קיום. מכך ניתן להבין כי ה"מעגל הסגור" של היחס בריאה-הנאה-נתינה קיים ברשות האדם כמו שהוא מתקיים ברשות האל, ושניהם – האדם והאל – מעניקים אהבה לאחרים ונהנים כאשר אלה מחזירים להם אהבה.

ההנאה היא צידו האחד של מטבע התשלום שצידה השני הוא ההכרה בערך מצד המשלם. ברמה המטפיסית, זכות הקנין של יצרן הערכים מחזקת את זכאותו לתשלום, שאותו הוא תובע ממקבל הערכים. בין אם מדובר באלוהים, התובע מן האדם את הכרתו בטוב שהוא מעניק לו ובין אם מדובר ביצרן הערכים האנושי, התובע מאלה שהוא מועיל להם שכר על פעולתו, בכל מקרה התביעה לתשלום היא בעלת אופי כלל-מציאותי בלתי ניתן להכחשה וממנה נובעים ערכים כמו צדק, הנאה ואושר. עד כמה שניתן, שוב, להשאיל מושגים מהמימד האנושי לאלוהי, ניתן לומר שהתשלום ההוגן סולל את הדרך להנאתו של הבורא ולאושרו.

חשיבות הכרתם של מקבלי הטובה בטוב המוענק להם על ידי האל ידועה בעולם המסורת היהודי בביטוי "הכרת הטוב", אך ערך יסודי זה חשוב ביותר גם לאדם המעניק מטובו לבני אדם אחרים. למעשה, מהווה עובדת הכרת הטוב את הצורה היסודית של התשלום על קבלת ערכים, שלה מצפה כל מי שמעניק טובה. מבחינה זו מה שמשותף למעניק הטוב – אלוהים או אדם – הוא חפצם בתשלום כלשהו על מאמציהם. על התשלום הראוי להיות תואם את רמת ההכרה של מקבל המתת ולפיכך הוא יכול להתבטא בשמחתו התמימה של ילד שקיבל צעצוע, בסכום כסף שיתן אדם הרוכש ערך או בברכה והודייה מילולית לאלוהים הנאמרת מפיו של מאמין.

המשותף לכל אלה ולעוד סוגים רבים אחרים של תשלום הוא היותם ההיזון החוזר שיוצר הערכים מצפה לו מן העולם, אשר מאשר את הצלחתה של פעולתו, שנעשתה כדי להביא את הנאתו של מקבלה. מבחינה זו דומים זה לזה מבחינה עקרונית צמיחת הזרע שטומן החקלאי באדמה לכדי תבואה ופרי – יוזמה עסקית, המערבת השקעה של מאמצים, המניבה הצלחה מסחרית – מאמציהם של הורים לחנך את ילדיהם, המתבטאים בהפיכתם עם התבגרותם לבני אדם טובים – ובריאתו על ידי האל של האדם, ההופך בתהליך התפתחותו האנושית לבעל חוכמה, יכולת פעולה וטוב-לב.

בציפיה זו לתשלום הקיימת אצל אלוהים ואדם מתבטא ערך ההדדיות החשוב להם בהיזון החוזר הקיים בינם לבין אהוביהם. ואף כי ההבדל בין יכולת העשיה והנתינה של האל והאדם גדולים מהיכולת להשוות ביניהם, יש רבות שניתן ללמוד מהם; על אף שברור כי מה שיכול האדם להעניק לאל אינו משתווה למה שהאל יכול לתת לו, בכל זאת יש לאל רצון בהכרתו של האדם בתרומה שקיבל ממנו. ניתן להבין רצון זה כחפצו של אדם באהבתם של ילדיו ובהכרת התודה שלהם על נתינתו להם. לפיכך הכרה זו היא צורת התשלום היסודית שנדרשת במערכת יחסים חברתית מוסרית.

דברים אלה מסתכמים בחובה המוסרית המוטלת על האדם לאמץ את היות המוסר האנוכי ביטוי של אמת אלוהית, המהווה יסוד לכל החיים – מה שיביא ליישום מלא וטוב יותר את פעולת האדם היחיד למען עצמו. דבר זה יהיה תוצאה מכך שהאדם המוסרי יידע ששומה עליו לפעול למען עצמו לא רק מתוך הכרה שכיחיד הוא חייב לקיים את עצמו על ידי סיפוק צרכי גופו ורוחו אלא שעליו לפתח את יכולותיו היחידאיות לכלל מימוש כתנאי להשתלבותו המועילה כתא במרקם החיים של חברתו והעולם כולו. הצלחה בכך, שתבוא לידי ביטוי באושרו האישי, תהיה גם ההצלחה במימוש יכולותיו האלוהיות.

נתונים נוספים