בשורת המציאות

 

בשורת המציאות

האובייקטיביות היהודית

העימות שעליו מסופר בפרשת "ויצא" בין יעקב ללבן הוא, למעשה, אבן פינה לבשורה חדשה באנושות לגבי זכות הקנין. בימינו קל וברור לרבים לראות את מזימותיו של לבן נגד יעקב כמזימותיו של רמאי השואף לנצל את בן אחותו, אך סביר שכאשר הוצגו הדברים לראשונה היתה עמדתו של לבן נפוצה באשר הוא נתפס מבחינה חברתית כבעל זכות הקנין על כל אשר ברשותו ולעומת זאת גישתו של יעקב מביאה בשורה חדשה לעולם: את זכויות היחיד; לאורו של רעיון חדש זה מקבל עמלו של היחיד – כפי שהוא מבוטא באישיותו של יעקב – עדיפות על פני הגישה המבוטאת על ידי לבן ביחס לזכות זו.

בעוד שלבן מציג עמדה שמקנה זכות קנין לבעליו של רכוש ללא כל קשר מחייב לפעולות המבוצעות על ידו, מצהירה היהדות על מחוייבות אובייקטיבית (מציאותית) לקיום הנדרש מטבעו של הקנין. מבחינה אובייקטיבית תובעת ההחזקה בקנין – וקל וחומר מקנה (קנין חי) – את סיפוק צרכיו הטבעיים של זה: מזון, משקה, מחסה וכיו"ב. לכן חייב מי שחפץ בקנין כלשהו בביצוע הפעולות המסוימות הנדרשות מטבעו. היכולת לקיים בעלות כלשהי מחייבת את בעליה בקיום התנאי של ידיעת טבעה של המהות שבקנינה הוא חפץ – ויעקב אבינו ממלא אחר מחוייבותיו כלפי לבן, בנותיו וצאנו בדרך שמספקת את קיומם וגם מאפשרת להם לשגשג תחת הנהגתו.

לבן מוצא ביעקב קרבן נוח לניצול אשר ביכולותיו יכול הוא לבטוח גם בהקשר של סיפוק צרכי בנותיו, אשר מחובותיו כאב כלפיהן – כפי שמסופר בפרשה – הוא מתעלם לחלוטין. במשך עשרים השנים שמבלה יעקב במחיצתו הוא, למעשה, משעבד אותו, כי הוא מנצל הן את כושר עבודתו והן את יושרו כאמצעים להגדיל את רכושו, אך אין הוא מוכן לחלוק עימו את קנינו, כי אין הוא מכיר ביעקב כאישיות שבזכותה הגיעו לו הישגיו. (במובן זה מהווים היחסים בין לבן ליעקב דגם עתיק למה שיתפתח בהסטוריה האנושית כיחסים בין העולם לעם ישראל ומגיע לשיאו בימינו כאשר אין אומות העולם מכירות בתרומת העם היהודי לערכי היסוד של התרבות האנושית).

במסגרת גישתו המציאותית, המתבטאת ביושרו והתנהגותו של יעקב ביחס לאי יושרו של לבן, מתמודד יעקב עם גישתו הלא מוסרית והבלתי אובייקטיבית של דודו זה, אשר אינו מכיר בזכויותיו של יעקב כאדם בכלל וכאדם עמל בפרט; מחוץ לכך שהוא מרשה לעצמו לרמותו ולהונותו באמצעות אי מילויים של הסכמים שהוא עורך עימו, אין הוא מכיר בכך שעמלו של יעקב הוא שהקנה לו זכות על רכושו, הוא מאשים אותו, את יעקב, בחוסר אובייקטיביות, כלומר בכך שהבסיס למחשבותיו של יעקב, הסובר שמה שהשיג שייך לו, הוא מוטעה.

בפרשה מקבל יעקב אבינו בחלומו מהאל ברכה רבת השלכות על עתיד האומה שתצא מחלציו: "והיה זרעך כעפר הארץ ...ונברכו בך כל משפחות האדמה..." (בראשית כח יד). הדרך בה ייעשה הדבר תיסלל באמצעות הערכים שאותם מבטא יעקב באישיותו, וזו, אולי, הסיבה לכך שבהמשך אותה פרשה מתוארים עשרים משנות חייו של יעקב, אותן הוא עושה בנחלת לבן הארמי, תוך כדי שהוא מנהל עימו מערכת יחסים המעמתת את הבדלי ההבנות שלהם לגבי המציאות. במובן זה המסר שמקבל יעקב קשור קשר אמיץ לברכה שבתחילת הפרשה, שכן בעימותו עם לבן מתוארת התפיסה הערכית שאותה אמור זרע יעקב – עם ישראל – להנחיל לאנושות.

מסר זה, הנובע מפעולותיו של אבי האומה, מתייחס לזכות הקנין, שלגביה מביא יעקב לעימות שבינו לבין לבן תוכן מקורי ומיוחד, המבטא את ערכי היסוד של היהדות בנוגע לזכות זו. בשנות שהותו במחיצת דודו, משקיע יעקב אבינו עמל רב בבניית היסודות לביתו העתידי. אלה מבוססים על תשתית שאת כולה הוא נוטל מלבן, החל בבנותיו וכלה בצאנו. באמצעות פעולותיו ועמלו גדלים ומשגשגים המשפחה והרכוש, המשותפים לשניהם. אך לבן אינו מכיר בזכויותיו – או לפחות מתנהג כמי שרואה את יעקב כפי שהיה כשבא אליו – כחסר כל.

מקריאת הפרשה ברור לשומר המצוות היהודי כי יעקב הוא בעליהם של הנכסים שאותם לקח עימו בסופה, אך לבן מייצג ערעור על זכות בעלות זו. מדובר ביותר מכך שלבן רימה את יעקב. מדובר בעצם אי הסכמתו של לבן עם בעלותו של יעקב על משפחתו ועל מקנהו גם יחד.

הבה ונבחן את העובדות כפי שהן מתוארות בפרשה: כאשר מחליט יעקב לעזוב את לבן עם רכושו, דולק זה אחריו ומטיח בו האשמות. "למה לברוח ותגנוב אותי..." אומר לבן ליעקב, והוא מפרט "...הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא...", מציין "עתה הסכלת עשו" ומאיים "יש לאל ידי לעשות עמכם רע..." (בראשית לא כז-כח-כט).

מהתאור המפורט שבו מתייחס לבן לבנותיו, נשות יעקב, צאצאיהן והצאן ניתן להבין כי לפי דעתו (המוצהרת, לפחות) כל מה ששייך ליעקב שייך, למעשה, לו. הוא אינו מכיר בבעלותו של יעקב על הרכוש – והדבר נובע, כנראה, מההנחה שיעקב, אשר בא אליו בחוסר כל, השיג את כל הרכוש הזה אצלו. לתפיסתו, יעקב הוא גנב. בהקשר זה כדאי לציין כי הביטוי "תגנוב אותי", שבו משתמש לבן, מפורש על ידי רש"י כ"גנבת את דעתי", משמעותו שלבן מאשים את יעקב גם בגניבת דעתו, כלומר בהונאה מצידו של יעקב. מבחינה מעשית מסתכמת עמדתו של לבן באי הכרתו המוחלטת בפעולותיו ועמלו של יעקב, כלומר בכך שהיה לעמל זה שלו תפקיד כלשהו בשגשוג, ומתוך כך הוא מרשה לעצמו להכריז על יעקב כעל פושע.

במובן זה מייצג לבן עמדה אנושית כללית, אשר רואה את זכויותיו של נשות יעקב, ילדיהן וצאנו של יעקב כזכויות בעלות שלו על בנותיו, צאצאיהן וצאנו. מנקודת מבטו לא חל שום שינוי עקרוני במעמדם של אלה כתוצאה מעמלו של יעקב. טענה מסוג זה, הנאמרת על ידי לבן אשר רימה את יעקב שוב ושוב מראה שיתכן שמבחינתו של לבן אף מעשי הרמאות שלו הם לגיטימיים - וכי יתכן שהוא מייצג בהשקפתו, במעשיו ובטענותיו גישה אשר איננה מכירה בערך העמל האינדבידואלי שמשקיע אדם כערך המקנה לו זכות בעלות. למותר לציין כי בעולם האנושי קיימים גם היום לא מעט בני אדם המחזיקים בגישה דומה, הרואה את הבעלות על רכוש כפועל יוצא של ערכים שאינם קשורים לעמלו של היחיד אלא לבעליהם המקוריים של הערכים שבהם מדובר, השומרים על זכות הקנין מבלי למלא אחר התנאים שדורש קנין זה.

זוהי ההשקפה שעליה קורא יעקב תגר כאשר הוא משיב ללבן על כל טענותיו נגדו ושולל את כולן.

קודם לכל יעקב סוקר את התקופה הארוכה שעשה אצל לבן, שבה השקיע עמל רב בתנאים קשים ביותר: "זה לי עשרים שנה בביתך" – ואז הוא מבקר את הפרות החוזה של לבן כלפיו: "...ותחלף את משכורתי עשרת מונים" (בראשית לא מב) (לפי רש"י: היית משנה התנאים שבינינו). די באמירה זו גם כרמז לכך שלבן מרמה אותו גם בהקשר של הפרת ההבטחה שלו כלפיו בנושא בנותיו (שלבן החליף את רחל שהובטחה על ידו ליעקב בלאה). בנוסף לכך מצביעים פרשני היהדות על ענין חשוב נוסף, העולה כשלבן מכיר בכך שבעקבות נוכחותו של יעקב רבה היתה הברכה בצאנו ודווקא הוא (כנראה בנסיון לרצות את יעקב איש האמונה) תולה את הברכה באל, משיב לו יעקב כי בזכותו הוא (= עמלו ומלאכתו) הגיעה אליהם הברכה.

בתמצית מעשיו ואמירותיו אלה מתנער יעקב אבינו מהאשמותיו של לבן וקובע, כתקדים עקרוני, כי מלאכתו האישית היא שהקנתה לו את הבעלות על הרכוש וכי עמלו הוא שהביא את מקנהו לידי קיום. מה שמתבטא לאורך ההסטוריה היהודית במקרים רבים שבהם זכו בני העם היהודי בבעלות בעקבות מלאכתם, פרי רוחם "חביבה מלאכה מזכות אבות..." (בראשית רבה עד י)

הרש"ר הירש מגלה כי את עובדת היות פעולתו ומעשיו של יעקב מתאימים לאמת ולצדק ניתן להוכיח דווקא על דרך השלילה של אחת מטענותיו של לבן כלפיו, שבה הוא אומר לו "עתה הסכלת עשו".

כותב הרש"ר הירש "שכל – אותו כח באדם, המסגל לעצמו תבל וכל עצמיה, מפשיט מהם דימויים ומושגים, ומצרף אותם והופך בהם על פי טבעו ומהותו הפנימית. סכלות: שימוש מסולף בכח השכל, היוצר מתוכו דימויים ומושגים, בלי לבדוק ולכוון אותם על פי אמתות המציאות אלא מעמיד דעה והשקפה סובייקטיבית במקום המציאות האויבייקטיבית. "הסכלת עשו" אומר לבן, כסבור היית שנהגת בחכמה יתרה... הנה יש בכוחי וברשותי לקחת מידך את הכל..."

לבן, אומר הרב, מאשים את יעקב בסובייקטיביות, כלומר בתפיסה לא נכונה של מציאות ובעיוותה. על כך משיב לו יעקב כי הטעות עימו וכי לו, ליעקב, משפט המציאות האובייקטיבית האמיתית. לדברי יעקב לבן הוא זה אשר תפיסתו את מושגי המציאות היא סובייקטיבית ולכן הם מעוותים ובראשם תפיסת הבעלות. בהתנגדותו לטענתו של לבן, הטוען כי הרכוש שלקח יעקב איננו שייך לו, יעקב מסביר מדוע הוא בעליו של כל הרכוש שבידו מבחינה אובייקטיבית, שכן בעלות זו על הרכוש נובעת קודם כל מעובדת עבודתו, שהיא אשר הביאה לקיומו.

במובן זה מהווה אמירתו של יעקב משום תקדים כלל-אנושי חשוב; זכות הבעלות על רכוש איננה "זכות אבות" אלא זכות העמל (כפי שבנותיו של אדם אינן שייכות לו כאילו היו רכושו, כאמור בפרשה). בכל מקרה מחייב קיומה של זכות בעלות על קנין פעולות שבהן בא הקנין לידי קיום ונשמר באופן שנובע מדרישות המציאות. זה נכון שלבן רימה את יעקב ושיעקב עבד קשה ביותר, אך מה שקובע לגבי זכותו של יעקב על קנינו אינו העובדה שרומה וגם לא סבל התנאים הקשים שבהם פעל אלא עצם עמלו. עשרו של יעקב, כמו עושר סביו, אברהם, נובע מזיהוי צרכיו המציאותיים (האובייקטיביים) של הצאן, התובע את הרעיה, השמירה וההשגחה כדי שיהיה שלו. עמל זה, שבזכותו גדל יעקב והופך לבעל רכוש, הוא גם הדרך שבה יהפוך זרעו לברכה לכל משפחות האדמה.