זכויות היחיד ביהדות

 

זכויות היחיד ביהדות

המסורת היהודית היא הראשונה בהסטוריה האנושית שבה הוענקו לאדם היחיד הכרה ומעמד של ישות מיוחדת, עצמאית ובעלת זכויות. תפיסת זכויות האדם שהתפתחה בתרבות המערבית מאוחר הרבה יותר, בעידן החדש, איננה אלא פיתוח יישומי במסגרת מדע הפילוסופיה של עובדה זו. במובן זה מקדימה ההתייחסות היהודית כלפי מעמד זכויותיו של היחיד באלפי שנים את הערכים המקובלים בימינו במסגרת פעילות התנועות השונות הקיימות היום למען זכויות האדם.

במסורת היהודית מתבטאות זכויותיו של היחיד קודם כל בהתייחסות המתמדת של חוקי התורה אל רשות היחיד. באמצעותם של חוקים אלה ניתן להבין את חשיבותו של היחיד ביהדות, ואת היותו של היחיד בהשקפתה אבן היסוד של החברה. דבר זה מתבטא לא רק במה שמתייחס ישירות לאדם היחיד אלא גם בהתאמה המיוחדת לעולמו של היחיד שיש לכל חוק, הלכה או מצווה הניתנים על ידי האל לכל עם ישראל.

למשל, בפרשת "תרומה" נאמר(שמות כה א,ב): "וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". דברים אלה מצביעים על התייחסותו של האל אל רצונו ובחירתו הפרטיים של היחיד ("כל איש אשר ידבנו לבו") כאל הגורם המכריע אשר יקבע את מידת תרומתם הכללית של בני ישראל. דוגמה נוספת מופיעה בפרשת "תזריע", בפרק המקנה לבני ישראל את ציוויי האל לגבי טהרות, שבו מוטל על אשה לטהר את עצמה באמצעות הקרבת כבש. התייחסות מיוחדת זו לאשה (*) מראה שבנוסף להתייחסות לייחודו של היחיד קיים במסורת יחס מיוחד גם למינו. בהקשר זה נאמר גם כי "...ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה שתי תורים או שני בני יונה..." (ויקרא יב ח). מכך ניתן להבין כי הכתוב מוצא לנכון לפתור את הבעיה האפשרית של קיומו של מצב חומרי ירוד של האשה שבה מדובר, אשר איננה יכולה להעלות כבש לקרבן.

מדוגמאות אלה ורבות אחרות ניתן להסיק את מידת ההתאמה הרבה שקיימת במסורת היהודית לאדם היחיד הן מבחינת הכבוד הניתן לבחירתו והן מבחינת ההערכה המציאותית של מצבו הכלכלי היחידאי. דבר זה מתבטא גם בעובדת היות כל המסורת היהודית רצופה בתיאור מעשיהם ופעלם של בני אדם יחידים. ברוב כתבי היהדות, החל מתיאור קורות חייהם של בני האדם שחיו בעולם עוד לפני עם ישראל, המשך באבות האומה ואישיה המתוארים בתנ"ך וכלה בגדולי ישראל עד ימינו מתבטאת ראיית ההסטוריה בכלל וזו של עם ישראל בפרט באספקלריה של בני האדם היחידים המניעים אותה. בכל אלה מודגשת אחריותם הפרטית של היחידים גם כאשר נוגע הדבר לאירועים שבהם מעורבים עמים אחרים גדולים או אימפריות ענק, כמו פרס של אחשוורוש או רומא של טיטוס. תפיסה זו של אחריות היחיד מסבירה את הקפדת היהדות לזכור תמיד את אחריותם של בני אדם יחידים – לטוב או לרע. דבר זה משתלב בכך שבגישה היהודית כלפי היחיד מתבטאת הכרה באחד מערכי היסוד הראשיים של תפיסת האדם ביהדות: בחירתו החופשית. הבחירה והרצון האנושיים, תכונותיו היסודיות של היחיד, מקבלים ביהדות התייחסות ברוח "רצונו של אדם כבודו" הן בכך שליחיד – בין אם הוא יהודי או לא - שמורות ביהדות זכויות האדם, הכוללות את זכותו לחיים, חופש וקנין, והן בכך שהיחיד נתפס כאחראי – לטוב או לרע – לתוצאות בחירותיו.

(*) בכך מקדימה היהדות גם את הפמיניזם, אחת מהתנועות האופייניות בימינו לזכויות הנשים.