טוב ההוויה

 

טוב ההוויה

מהות האמונה

כשמדובר באמונה באל שגור הדבר, בעולם של היום, להכיר בקיומה של מלחמה בין מאמינים ללא מאמינים. אך לעתים קרובות נשכחת העובדה שיש מלחמה גם בין מאמינים למאמינים, החל ממאמינים בני דתות שונות וכלה במאמינים בני אותה דת. מלחמה מסוג זה נובעת מהעובדה שביער העבות של ההשקפות הדתיות הרבות הקיימות בעולם נשכח לעתים שקיימים הבדלים רבים בין הדתות לא רק בצורה שבה הן רואות את האל אלא גם בעצם תפיסתן את מושג האמונה. בכך שונים זה מזה לא רק מאמיניהן של דתות שונות אלא אף המאמינים השונים של אותה דת אחת, אשר לעתים קרובות יאשימו זה את זה בהיות אמונתם קטנה מדי או חלשה מדי. עובדה זו היא מקור הביטוי שאותו ירשה התרבות מן המסורת הדתית: "קטנות אמונה". כוונתו של ביטוי זה להציג אמונה מסוימת כחלשה מדי ביחס למה שאמורה היא להיות לפי דעת הטוענים.

כמעט למותר לציין כי בהקשר של דתות מסויימות יכולה האשמה כזו להיות אף עילה להאשמתם של בני אדם בחטא מוסרי - ולהענישם בהתאם לכך – כאשר "קטנות אמונה" זו יכולה להיתפס כשוות-ערך לכפירה בעיקר. במובן ההגיוני נושא דבר זה עימו שאלות הן לגבי מהות הדרך שבה ניתן לקבוע מהי מידת האמונה ה"נכונה" והן לגבי מה שמגדיר את תכני האמונה – כמו, למשל, את מהותו של האל שבו מאמינים המחזיקים במוצהר בדת זו או אחרת.

בזמן שבו חלק מהדתות רואה את חוסר האמונה כחטא מוסרי המחייב עונש חמור, חלק אחר מהן אינו רואה את הדבר כחטא ואפילו לא כמחדל, אלא כתחנה בדרך אל האמונה השלמה. שונה מזו לגמרי היא גישתם של חלק מהלא-מאמינים, שבשל התנגדותם לאמונה על יסוד הרעיון שהאמונה מייצגת תפיסה אי-תבונית רואים הם בחוסר האמונה ביטוי לתבונה. בהתאמה לכך, מבחינה פילוסופית נתפסת האמונה בימינו לדעת רבים כמנוגדת לשכל. אך אין הדבר כך ביהדות, אשר רואה את עולמו של המאמין כעולם פעיל של חשיבה ולמידה שאינו שווה לכל נפש. ברוח גישה זו, היהדות רואה לא רק הבדל גדול בין אמונתם של גדוליה לבין זו של בניה הפשוטים אלא שהיא גם מכירה בכך שהאמונה השלמה מייצגת דרגה רוחנית שיש לעמול קשה על הגעה עדיה – ואין זה פשוט לעשות זאת.

בנושא זה תורת ישראל מספקת תיאור מקיף של מקרים רבים ושונים זה מזה של החזקה באמונה על ידי בני ישראל לאורך תהליך גיבושו של עם ישראל. שוב ושוב מספרת לנו המסורת היהודית על דרך החתחתים הארוכה שאותה עברו בני ישראל לפני שהגיעו לאמונה שלמה באלוהים, וזאת על אף שחזו שוב ושוב במעשי הנסים שחולל למענם. למעשה מתאר הסיפור התורני מצבי אמונה שונים ומגוונים, שחלק מהם, במיוחד אלה שבהם החזיקו אבות היהדות, מייצג אמונה שלמה, מלאה ובלתי מעורערת באל – אך ביחד עם זאת מוצגת עמדה שונה לגבי האל דווקא במחנה ישראל שיצאו מארץ מצרים. באופן שקשה להבינו מסרבים בני ישראל להאמין באלוהים ובמשה ועומדים במריים על אף נסים גלויים וברורים שהם עדים להם, החל ממכות מצרים שבאמצעותם שוחררו ממנה, והן הנסים שבאמצעותם מסופקים להם דרך קבע במסע המדברי כל צרכי מחייתם על ידי האל.

עם זאת, על אף שדבר זה מעורר את כעסה של השכינה ואת תסכולו של משה, אין בכך כדי לגרום לכעס ולעונש שלהם גרם חטאם של המרגלים. מזה דורות מעסיקה סוגיה זו את גדולי ישראל, שכן עדיין חלוקים המפרשים על מה שגרם לאלוהים להעניש את כל הדור ההוא במה שהוא, אולי, העונש הגדול ביותר שיכול לקבל יהודי עלי אדמות זולת הפסקה מוחלטת של חייו: ארבעים שנות נדודים במדבר שמסתכמים באי כניסה לארץ המובטחת. מעונש כה מקיף זה ניתן להבין גם כי בשל חטאם האל הגיע למסקנה שלחוטאים הראויים לעונש גם אין תקנה או אפשרות לכפר על חטאם בעתיד.

חוסר אמונה? קטנות אמונה? להאשים את המרגלים ואת העם בחוסר אמונה פשוט או אפילו בקטנות אמונה נראה כדבר פשוט מדי עד כדי פשטני, שכן אחת התמיהות הגדולות בפרשת המרגלים מתייחסת לחוסר הסבירות שיש ברעיון חוסר אמונתם באלוהים, שהרי דבר זה סותר את העובדה שכמו כל שאר בני ישראל חזו אף הם בנסים הרבים שאותם עשה האל בהוצאתם משיעבוד מצרים.

בנוסף לכך ניתן לשאול: גם אם לא האמינו המרגלים ובני ישראל בכוחו של האל, האם ניתן לראות בחוסר אמונה בכלל חטא? שאלה זו מתחזקת בהקשר פרשת המרגלים בשל עוצמת העונש על חטאם, שכן מה היה כה חמור בחטאם של המרגלים עד שהעונש המתאים לו על ידי האל הושת על כלל הדור, מה שמשמעו שבגינו אין האלוהים רואה את בני ישראל כראויים כלל להיכנס לארץ המובטחת. הרי אם מדובר בחוסר אמונה מצידם, מהו חטאם? הרי אין האדם יכול להביא את עצמו להאמין במה שאיננו מאמין ואין זו דרכו של אלוהי ישראל לכפות על בני ישראל להאמין בו שכן יהיה בכפיה זו משום סתירה לאמונה אמיתית, הבאה מליבו של המאמין והמבוססת על הבנתו הפנימית, על רצונו ובחירתו ולא על השפעה חיצונית, אלימה וכוחנית. ויתרה מזו: הרי כל מגמתה האמונית של היהדות סותרת מלכתחילה דרכי אלימות וגורסת כי "דרכיה דרכי נועם". ברוח זו ממליצה המסורת היהודית על הסבר ושכנוע שאינם נכפים בכוח הזרוע או איומים כמו אלה הנהוגים בדתות אחרות הקיימות בעולם.

בנוסף לכך קשה להבנה פשוטה הוא גם נושא הדיבה הרעה שהוציאו המרגלים על ארץ ישראל. שהרי מבחינת האמת העובדתית לא היה בדיווחם לגבי הארץ לעם ישראל שום שקר. ודווקא בשל כך נראה שהפתרון לסוגיה זו נמצא, כנראה, בדברים שהוסיפו המרגלים מעצמם על העובדות; כנראה שאת חטאם יש לאתר בצורה בה ביטאו את הדרך שבה הבינו את העובדות ופירשו אותן אשר, כנראה, קיימת גם במה שהעבירו לעם, כלומר בדרך שבה הבין אותם העם והסכים עימם. בכך – במה שהוסיפו מדעתם על הדיווח העובדתי – נמצא, כנראה, המפתח למה שהכעיס את האל.

נראה שהדברים מכוונים לתפיסת המרגלים את האל, כפי שהתבטאה בפרשנותם; לאור דברי המרגלים, לא ביטאה זו את חוסר אמונתם של המרגלים בכוחו של האל אלא בכוונותיו. "למה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב" (במדבר יד ג) אומרים בני ישראל בתלונה נגד אלוהים. יהושע בן נון מוצא לנכון לומר להם בהקשר זה: "אך בד' אל תמרודו..." (ט) ואלוהים אומר למשה "עד אנה ינאצוני העם הזה..." (יא) כל אלה מסתכמים בכך שהמרגלים ובני ישראל מחזיקים ברעיון שאלוהים מתכוון להרע להם. דבר זה מהווה הסבר הן למה שגרם לכעסו של האל והן לעונש שהשית עליהם בשל כך, כי הדברים שביטאו המרגלים – ושעימם הסכים דור המדבר - לא שללו את כוחו של האל אלא את מוסריותו. למעשה, מה שהתבטא בדברי המרגלים היא חוסר אמונה בצדקת האל.

ואכן, מה שהכעיס את האל לא היה פקפוקם בקיומו או בעצם כוחו אלא בכוונותיו – בהיותו טוב ומיטיב. למסקנה זו הגיעו המרגלים והעם כתוצאה מפרשנותם לעובדות שנתגלו להם בארץ ישראל – והיא הסיבה להחלטתו של האל לגביהם, שכמוה כהצהרה על אי התאמתם המוסרית לארץ. מבחינתו של האל הטוב, אשר הרבה להיטיב עם העם, יש משום עיוות מוסרי יסודי בהבנתם של בני העם את מהותו המוסרית אם אחרי כל מה שעשה למענם ולטובתם הם מפרשים את כוונותיו לרעתם.

ויש לפיכך צדק גדול במסקנת האל לגבי בני ישראל, שכן תלונותיהם מוכיחות על היותם במצב שיש בו פגם מובנה כה יסודי עד שאין הם ראויים כלל להיכנס לארץ ישראל. כשאומר, בהקשר זה, אלוהים "עד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו" אין הוא מוקיע את חוסר אמונתם בכוחו וביכולתו אלא את חוסר אמונתם במוסריותו. ב"יאמינו בי" אין כוונתו "יאמינו בקיומי" אלא "יאמינו בטובי". מבחינה זו אין להבין את העונש שפסק האל כביטוי של רגש אלא של צדק הגיוני מדויק.

אלוהים תובע – ובצדק – הכרה בטובו במובן הכללי ביותר, כמי שברא את העולם, את האדם ואת העם היהודי למטרה טובה ובכוונה טובה. מבחינה פילוסופית, חטא המרגלים הוא מרד עקרוני ברעיון שהמציאות היא חיובית, שכל מושגי ההוויה, החל מאלוהים וכלה בעולם שברא הם טובים. דבר זה, המתבטא, במיוחד כשמדובר בדרך שבה עובדות המציאות היטיבו עם בני ישראל, מציג את חטאם של אלה שמתכחשים לטוב ההוויה כמי שמתכחש לעובדות המציאות.

בהתאם למסורת היהודית מהווה בריאת העולם תכנית מורכבת שיש בה מקום לעם ישראל ולארץ ישראל כרכיבים משלימים האמורים לפעול להגשמת תכלית הבריאה ברמת דיוק ויעילות עילאיים. ארץ ישראל משולה, במובן זה, לכלי רכב משוכלל אשר נבנה למטרה חשובה, ואשר כדי לנהוג בו נדרשת יכולת שליטה גבוהה וכמובן רמת הכרה גדולה בעובדות המציאות. ראיית האל הטוב כרע על ידי בני ישראל מהווה שקר, עיוות תפיסתי והתכחשות כה חמורים לעובדות המציאות שהם מסתכמים בקירוב לניתוק מהמציאות. ברור שניתוק כזה, הדומה לזה של מטורף, אומר שאסור להפקיד בידיו אמצעי מתוחכם ומשוכלל כמו שאמורה להיות ארץ ישראל בידי מי שאמור להפעיל אותה. כדי להבין את משמעות חטא הבנתם השלילית של בני ישראל את מהות האל כדאי לזכור כי מבחינת תכניתו של בורא העולם אין מטרת הכנסתם של בני ישראל לארץ ישראל חיים "רגילים" אלא משימה מיוחדת שכוללת בניית מקדש כחלק מהגשמת התפקיד שנועד לעם ישראל על ידי האל משחר העולם.

תפיסת האל כרע על ידי בני ישראל במדבר מבטאת סוג של טעות השקפה רחבה יותר מזו הקיימת בדרך מסוימת של אמונה באלוהים. למעשה, כל תפיסת המציאות על ידי האדם יכולה להיות כזו שרואה את העולם כדבר חיובי או שלילי. אינך צריך להיות אדם דתי כדי לתפוס את החיים בעולם כדבר חיובי, כי העדויות לכך קיימות בעובדות המציאות; כל יום של "שגרת" חיים משמעו תענוג קיומי צרוף וכל היבט של הקיום טומן בחובו הנאה עצומה, מהפעולות הבסיסיות ביותר בחיים כמו אכילה ועד ההנאה מפעולות החיים המורכבות יותר כמו הקמת משפחה. עובדות אלה הופכות את מי שאינו מכיר בהן לעיוור במקרה הטוב ולשקרן או מטורף במקרה הגרוע. זהו היסוד לראיית אדם המתכחש דרך קבע לטוב העולם כחוטא, כלומר כמי שמחזיק באופן מעשי בעמדה לא מוסרית.

בפילוסופיה של אין ראנד קיים מושג המתייחס להשקפת העולם היסודית של האדם: תחושת חיים. ראנד זיהתה בהגותה את קיומם של שני מצבי יסוד רוחניים-נפשיים שאינם מודעים באופן מלא בנפש כל בני האדם, שלהם קראה "תחושות חיים": אחד מהם, שלו קראה "תחושת יקום עוין" מייצג הנחה שהקיום רע ביסודו, ולפיכך שמעשי האדם נידונים לכשלון. השני, שלו קראה "תפיסת יקום נדיב", מייצג את ראיית האדם המחזיק בו שהעולם הוא טוב ושהמתרחש בו מכוון את האדם להישגים, לחיים מוצלחים ולאושר. ראנד הדגישה את היותה של תחושת החיים חלק מהמבנה הקיים ביסוד הכרתו של כל אדם באשר הוא, ואת היותה "הערכה מאחדת רגשית, תת-מודעת של האדם ושל הקיום. עליה מבוסס טבע תגובותיו הרגשיות של האדם ותמצית אפיו."

על מקורה של תחושת החיים של היחיד אומרת ראנד כך: "היחיד מתחיל ברכישת תחושת חיים מוקדם מאד... האדם בוחר בחירות, צר שיפוטי-ערך, חווה רגשות ורוכש ראייה פנימית מסויימת של החיים. ...בתהליך זה האדם מאחד את מסקנותיו, תגובותיו, או התחמקויותיו לסכום רגשי" בדברים אלה מצינת, למעשה, ראנד את תחושת החיים, על אף היותה קיימת במישור התת-מודע, כתוצאה של בחירת האדם. בענין זה היא מוסיפה: "שום דבר איננו דטרמיניסטי בענין תחושת החיים: היא צומחת מתוך בחירותיו של היחיד. ...היא ניתנת לשינוי ע"י פעולות שבבחירה."

משמעות הקביעה שתחושת החיים כפופה לבחירתו של האדם היא שאם חש האדם שהעולם רע ולפיכך חווה את כל ההשלכות השליליות של הדבר לחייו, ובכלל זה תסכול וחוסר אושר, מהווה הדבר ביטוי לאי מוסריותו. זהו, למעשה, גם היסוד לקביעה הרואה את מסקנותיהם השליליות של המרגלים ושל עם ישראל לגבי האל ומטרותיו לא כטעות תמימה, אלא כמשהו חמור בהרבה: כמחדל מוסרי; ראיית האל ותכניותיו לגבי העם כרעים איננה אי הבנה תמימה אלא תוצר של מחדל עמוק.

מה שהתחולל במפורש בתודעת המרגלים קיים אצל כל המחזיק בתחושת חיים שלילית. לתחושות החיים יש השפעה מכרעת על מצבו הרוחני של האדם ובמיוחד על פרשנותו את עובדות המציאות. הדבר מקבל משקל ביחס ישר לדרך שבה אדם מקפיד על חשיבה נכונה לגבי עובדות המציאות. מבחינה זו יש בפרשת המרגלים כדי להציג את בחירתו של האדם כאחראית במידה מכרעת לקיומה של תחושת חיים מסויימת ברשותו. דבר זה מצדיק גם את ענישתו, שכן רק מה שקיים בכוח הבחירה של האדם מצדיק עונש מבחינה מוסרית. בתארה את רכיבי תחושת החיים של האדם מדגישה ראנד, בצד מסקנותיו, את התחמקויותיו; בכך היא מכוונת להדגיש שאת ההתחמקות מחשיבה יש לראות כחטא. לאור הקשר שעושה ראנד בין בחירותיו של האדם לבין יכולתו התבונית יש לראות התחמקות מסוג זה כהימנעות של האדם לממש את מה שקיים בכוחו הטבעי, המתבטא בחשיבתו. על רקע עובדת היותו של האלוהים טוב – או, במונחים פילוסופיים, היותו של כלל הקיום חיובי – המסקנה שהעולם שלילי מייצגת סירוב לזהות עובדה זו.

במונחים של עבודה שכלית, פיתוח תחושת חיים חיובית הוא תוצר של מאמץ קשה. ראנד כותבת כי "תחושת חיים חיובית מצריכה את המחשבה הנאצלת ביותר... עקביות בלתי מעורערת" – מה שמשמעו במונחים פילוסופיים תבוניות בלתי-מתפשרת. במונחים פילוסופיים מה שביטאו המרגלים הוא תחושת חיים שלילית, שכן הדבר מבטא מה שחש גם אדם לא דתי כלפי העולם, אם מסרב הוא להודות בטוב הקיום בניגוד לעובדות. בנוסף לכך, בדברי המרגלים נחשף גם ערך שלילי שאין ראנד חשפה בתורתה והוא את תפיסת ניגוד הענינים, האופיינית למי שמחזיק בתחושת חיים שלילית.

תפיסה מטפיסית של ניגוד ענינים אומרת שקיים ניגוד ענינים יסודי בין גורמים במציאות והדבר מתבטא, בין היתר, בפוליטיקה, שכן החברה האנושית גדושה בניגודים, החל מאלה הגורמים למלחמות בין מעמדות כלכליים וחברתיים וכלה באלה היוצרים מלחמות בין אומות. גישת ניגוד הענינים מנוגדת, כמובן, לתפיסה הרמונית הגורסת שבמציאות קיים פוטנציאל יסודי של התאמה בין ניגודים. ברמה המטפיסית-דתית אומרת תפיסת ניגוד הענינים שכוונתו של בורא העולם איננה טובה ושהעולם – ביחד עם החיים - הוא מקום רע ומלא סבל. היהדות, בניגוד לכך, רואה הן את הבורא והן את בריאתו כטובים וכמכוונים לתכלית טובה ומעניקה באמונתה זו לתחושת החיים החיובית מעמד מטפיסי.