כמוך

 

כ מ ו ך

לסוגיית האהבה העצמית

אחת מבעיות היסוד של תרבותנו מתבטאת בדחייתה המוסרית של האנוכיות. לא זו בלבד, אלא שפעמים רבות נתפסים האהבה וההערכה של אדם כלפי עצמו לא רק כשליליים כשלעצמם אלא גם מזיקים לכלל החברתי שאליו שייך היחיד. גישה אנטי-אנוכית זו היא תוצאתה של התדרדרות רוחנית, ששינתה מן היסוד את ההבנה האנושית לגבי סוגיית האהבה העצמית, אשר נתפסה בעבר כעובדה טבעית המהווה תנאי לכל אהבה אחרת.

כל צורת חיים בעולם דואגת לעצם קיומה, המהווה תנאי יסוד לכל ערך אחר שלה. עקרון טבעי והגיוני זה מנחה גם את המין האנושי וכל אדם רואה את קיומו העצמי כערך יסוד בעולמו. עד כמה שניתן להשליך ערך זה לעולם הרגש ניתן לומר כי אך טבעי הדבר שיאהב אדם את עצמו. אלא שבימינו נחשבת האהבה העצמית האנושית לערך מוסרי שלילי. על כן יש לשאול: איך קרה שנטיה טבעית כה יסודית זו הפכה לבעלת נופך מוסרי כה שלילי?

הפילוסופית אין ראנד אמרה "גם כדי לומר "אני אוהב אותך" יש לומר קודם כל "אני". בשיטתה המוסרית זיהתה ראנד את העובדה הטבעית שהאדם רואה את העולם דרך עובדת היסוד של עצמיותו וכי לדבר זה יש השלכות על כל פעולותיו. לפיכך, קבעה, המעלה המוסרית שעל האדם לפתח היא האנוכיות, שהיא פעולה למען עצמו, הרואה את דאגתו לקיומו שלו כיסוד ההגיוני והטבעי לדאגה לכל שאר ערכיו, ובכלל זה בני חברתו. בקביעתה זו סגרה ראנד מעגל רעיוני שראשיתו במסורת היהודית, שבה הונצח יחסו של היחיד כלפי עצמו כבר בתורה שקיבל העם היהודי במדבר, עם הופעת המלים "ואהבת לרעך כמוך", המבוססות על הנחת יסוד של קיום רגש אהבה טבעי בין אדם לעצמו – והיותו של רגש זה אמת מידה לקביעת היחס לחברו.

מקורה של האמירה "ואהבת לרעך כמוך" בתורה (ספר ויקרא י"ט י"ח). בהקשר המקורי של הופעתה היא נזכרת בין מצוות רבות שמוטלות על העם היהודי. ר' עקיבא, אחד מגדולי חכמי ישראל בהסטוריה, מצא לנכון לציין כי "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה" (ספרא פרשת קדושים פרק ד'). את הגדרת הדבר בצורה זו ניתן להבין כחשיבות העקרונית שיש להסתמכות על האהבה העצמית כעל רגש יסוד טבעי שקיים בנפש האדם.

לדעת חכמי ישראל לדורותיהם מדובר במצווה שהיא גם מושג יסוד, שמשמעותו שהאדם צריך לאהוב את הזולת כשם שהוא אוהב את עצמו. מכלל זה נגזרים דרכי התנהגות רבות, שבגללן חכמי המשנה התייחסו אליו כאל כלל מרכזי וחשוב בכל התורה. יש הרואים במצווה זו יישום של הכלל היהודי של מידה כנגד מידה, אהוב את רעך - כשם שאתה אוהב את עצמך.

בהזדמנויות רבות לאורך ימי היהדות שבהן מוזכרת מצווה זו, היא מוערכת על ידי רבים כאחת החשובות שבתורה. ההתייחסות של רבי עקיבא מובאת במדרש ההלכה וספר החינוך מסביר כך את הביטוי "כלל גדול בתורה": "כלומר שהרבה מצוות שבתורה תלויין בכך, שהאוהב חברו כנפשו לא יגנוב ממונו… וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה".


מרכזיותה של מצוות "ואהבת לרעך כמוך" מבוטאת בקשר שנעשה לרוב בינה לבין הסיפור אודות הלל, אחד מחכמי ישראל, שבו הוא מלמד את "התורה כולה ...על רגל אחת: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. זו היא כל התורה כולה..." ודוגמה אופיינית נוספת להסתמכות על כלל זה מופיעה מאות שנים מאוחר יותר בדברי הרמב"ם, הפוסק (במצווה ר"ו): מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח). לפיכך צריך שיספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שהוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו..."

על כל אלה ניתן להוסיף התייחסויות רבות הרואות, כמו אלה שלעיל, עקרון זה כעקרון יהודי יסודי כללי, הממחיש את גישת היהדות. ר' הלל, שהתפרסם באמירתו "אם אין אני לי מי לי?" ביטא באמצעותה את חשיבות היותו של יחס היחיד האנושי לעצמו אבן היסוד לכל התייחסות אחרת שלו למציאות. אמירה זו, ביחד עם ההגיון הצרוף שביסוד האמירה "ואהבת לרעך כמוך" ושאר האמירות התומכות בה, מחזקות הן את היותו של עולם היחיד בעל עמדה ראשונית יסודית בהתייחסותו של האדם והן את התייחסות המסורת היהודית לגבי מעמדו בה של היחיד האנושי.

מכל אלה עולה כי עולמו של היחיד הוא בעל חשיבות ערכית מוכרת ומוגדרת היטב במסורת היהודית. במובן זה מהווה היהדות אבן פינה מציאותית והסטורית לביצור המודעות ליחיד ולזכויותיו בעולם האנושי כולו. שכן, לא בכל מקום וזמן זוכה היחיד להגנה ראויה על מעמדו וזכויותיו – והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בתקופתנו שבה, פעמים רבות, מציגים את התייחסותו החיובית של אדם לעצמו כאל ערך שלילי בטבעו. למותר לציין עד כמה מזיקה ראייה שלילית זו של היחיד על כל הערכים שהיחיד האנושי מהווה להם תנאי טבעי יסודי, כפי שמהווה האהבה העצמית שלו לכל שאר אהבותיו.

לאור עובדה זו נראה שבתקופה שעברה האנושות מימי התנ"ך הראשונים ועד לימינו עבר עולם המחשבה האנושית שינוי גדול. מדובר בתהליך רעיוני שבו, ביחד עם דחייתה של האהבה העצמית, איבדה היחידאיות (האינדבידואליזם) האנושית את מעמדה בעולם. לכן, יתכן שבעצם העובדה שר' עקיבא מצא לנכון לחדש ולחזק את "ואהבת לרעך כמוך" דורות רבים אחרי מתן התורה יש משום הקדמת זמנו בדורות רבים – והקדמתה של רפואה למכה. במובן זה ניתן לראות את התייחסותו זו, ביחד עם הדיוק שעליו עומד הלל במאמרו, כחיזוקו של ערך שהחל להיות מאויים על ידי גישות נוכריות בפרק הזמן שבו חיו.

הופעתה של המלה "כמוך" במסורת משמעה "כמו שאתה אוהב את עצמך". אמת המידה היסודית שנלקחת בחשבון כדי להפיק ממנה את המידה הרצויה לאהבת אדם את רעהו היא אהבתו לעצמו. חשיבות הדבר בולטת היום על רקע העובדה שאהבת האדם לעצמו איננה מקובלת היום כגורם חיובי מבחינה מוסרית וקל וחומר שאין משתמשים בה בימינו כקנה מידה להגדרה מידתית של עוצמת אהבה ראויה בין אדם לחברו.

כאמור לעיל, האהבה העצמית של האדם, אשר נתפסה במקורה ביהדות כעובדה חיובית, טבעית וכערך מובן מאליו, שאינו נזקק להוכחה, איננה בעלת מעמד כזה בימינו. בדרך לתרבות האנושית הנוכחית איבדה אהבת האדם את עצמו את הלגיטימציה שהיתה לה בימי היהדות. יתרה מזו: היא הפכה, לדעת רבים, לסימן לאי מוסריות; בשל השפעות רעיוניות שליליות הפכה האהבה העצמית בתודעת האנושות לגורם שלילי, שהוא מקור לחטאים רבים. חלק מגישה זו ניתן למצוא גם ביהדות של זמננו, אשר לעתים רואה באהבת האדם את עצמו ובפעולתו למען עצמו לא רק אי מוסריות אלא אף עמדה המנוגדת לערכי החברה. כאמור לעיל אין גישה זו תואמת את ערכי היהדות, שאיננה רואה ניגוד בין היחיד לכלל.

אך איך התרחש התהליך שבו נשחקה וירדה ממעמדה האהבה העצמית האנושית? ואיך קרה שטובתו של היחיד נתפסת היום בהקשרים רבים כמנוגדת מוסרית לטובת החברה? המפתח להבנת הדבר נעוץ ברעיון הניגוד המובנה שהשתלט על החשיבה האנושית, אשר לפיו מלא העולם בניגודים רבים, שהיחס בין החברה לבין היחיד הוא אחד מהם.

הרעיון הגלום ב"ואהבת לרעך כמוך" הוא ביטוי להנחה שהיחסים בין היחיד לחברתו הם, בכוח, חיוביים ומפרים זה את זה. החל מיחס אהבתו לרעיו עולים בקנה אחד גם שאר היחסים בין היחיד לשאר בני חברתו - יחסיו למשפחתו, לעמו ואף לבני עמים אחרים. בכל אלה קיימת התאמה בין עניני היחיד לחברה, כאשר אהבתו העצמית משתלבת, בכוח, עם אהבותיו לשאר בני האדם. אך תפיסת הניגוד החדירה לתודעה האנושית מצג שווא שבו אהבת האדם כלפי עצמו מנוגדת לאהבתו לבני אדם אחרים ואף מתבטאת בענינו להזיק להם. לפי גישה זו יכול האדם לאהוב אחד מהשניים: את עצמו או את החברה.

ממילא יצר דבר זה תפיסת מוסר היוצאת נגד אהבת היחיד את עצמו. תפיסה זו איננה מסתפקת בהנחיית האדם שלא לאהוב את עצמו אלא גם מטיפה לראייתו של היחיד את עצמו כחסר ערך, להתבטלותו בפני בני אדם אחרים ולויתורו על חייו למענם. בנקודה זו נכנס לתמונה האלטרואיזם: הרעיון המוסרי-פוליטי המנחה את האדם לראות את טובת החברה כעולה על שלו. בשיאו מכוון אותו האלטרואיזם להקרבה עצמית למען הכלל. כנראה שהגורם שהחדיר לראשונה רעיון זה באופן חריף לחשיבה האנושית היה הדת הנוצרית, אשר התבססה על מוסריות ההקרבה העצמית.

את עוצמת חדירת רעיון ההקרבה העצמית למוסר האנושי חווים אנו בכל צורה שבה משבחים בימינו כל אדם המבצע פעולות הקרויות "הקרבה עצמית". אך למעשה, מדובר בהטעיה, כי אין הסיכון העצמי שווה ערך להקרבה עצמית; נכון הדבר שבני אדם מוסריים מוכנים לסכן את חייהם למען ערכיהם, כמו, למשל, במלחמות, אך אין הדבר ביטוי לאי אהבתם את עצמם. ברוב המקרים שבהם נאבק אדם למען אחרים מדובר בפעולות שנעשות על ידי אדם כדי להועיל לחברתו, המהווה עבורו ערך של חיים ולא כדי להוציא את עצמו מן החיים. אך לדוגלים בביטול הערך האנושי העצמי יש ענין לתמוך בהתבטלות עצמית ובפעולה שבה מעדיף אדם את הכלל על עצמו.

אף כי לא חדר הדבר לעולם הפילוסופיה, היתה האתיקה האנושית המעשית של הדורות האחרונים כזו המטיפה לביטול עצמי אנושי ולמוסריות של הקרבה עצמית, שלפיה מצווה האדם המוסרי לוויתור על מאווייו העצמיים ולהעדפת גורמים חיצוניים שונים על עצמו, החל בטובת החברה שבה הוא חי וכלה בחברת העתיד של הדורות הבאים. בכל אחד מאלה וברבים אחרים הדומים להם, מוטל על האדם שלא לאהוב את עצמו והאהבה העצמית נתפשת כשלילית מבחינה מוסרית.

בהקשר זה חשוב לציין כי פעולת האדם המוסרי למען עצמו לא רק שאיננה מנוגדת לתועלת החברה אלא שהיא מהווה את היסוד לחברה בריאה. בהקשר זה יש, כאמור לעיל, ל"ואהבת לרעך כמוך" משמעות של שילוב אהבת היחיד את עצמו לאהבתו לבני אדם אחרים. ביסוד פסוק זה קיימת המלצה על בניית יחסים של רעות ואהבה בין בני אדם לאור השראתה של אהבת האדם לעצמו.

בעידן החדש של החוכמה היהודית בלט בתיאור יחסים הדדיים לא-סותרים אלה שבין התפתחות היחיד להתפתחות הכלל הרב קוק. בכתביו הוא מדגיש כי "הקדושה... מעמידה את האדם בצורה עליונה כזו, שכל מה שיותר יהיה אוהב את עצמו, ככה יתפשט הטוב שבו על הכל" ומציין כי "הכלליות אינה נבנית מתוך ביטול הפרטיות... אלא מתוך העמקתן והעלאתן." ("אורות הקודש" ג', מוסר הקודש יב). למותר לציין כי בדבריו אלה של הרב קוק מובע הרעיון שלא קיים במציאות האנושית ניגוד מובנה בין עניני הפרט לעניני הכלל.

במובן זה מהווה השקפתו זו של הרב השלמה לגדולי ישראל אשר מצאו לנכון, מצידם, להדגיש את חשיבותה של אהבת העצמיות כיסוד לאהבת הרע ואת חשיבות יחסו של האדם לעצמו כתנאי להשקפת עולמו. לא זאת בלבד, אלא שיש בדברי הרב משום תשובה לכל טענה בעלת אופי המציג את מעמדו של היחיד כמנוגד למציאות החברתית – ובנוסף לכך גם המלצה מפורשת לטיפוח היחיד את עצמיותו ולאהבתו העצמית.

בפילוסופיה של זמננו נוצר מהפך ערכי גדול בתחום יחסו של האדם אל עצמו עם הופעתה של הפילוסופיה של אין ראנד. ראנד השיבה לעולם הערכים האנושי את אהבתו של האדם אל עצמו כיסוד המוסר. מהפכנותה הרעיונית התבטאה בהגדרת האנוכיות כמעלה מוסרית. בהקשר זה, אחד מהישגיה הפילוסופיים הגדולים ביותר של אין ראנד הוא העלאתה על נס את מושג האנוכיות. מבחינתה, שומה על האדם לאהוב את עצמו ולראות את עצמו כמושא הראשוני של דאגתו וכערך העליון שלו, שממנו נובעים כל שאר ערכיו.

כאמור לעיל, ראנד ראתה את נושא האנוכיות כערך כה מרכזי מבחינה מוסרית עד שדיברה על "מעלת האנוכיות", כלומר על תפישת האנוכיות כמעלה מוסרית ששומה על האדם לאמץ. כמו שהוענקה הלגיטימציה הטבעית לאהבה העצמית במסורת היהודית, זיהתה ראנד את התייחסותו החיובית של האדם לעצמו כעובדה טבעית – ואת השלכותיה המעשיות לתחום האתיקה כנגזרת הגיונית של עובדה זו.

יותר משמדובר בזיהוי העובדה שמדובר במגמה המוסרית המרכזית של החיים בכלל ושל האדם בפרט, החשיבות שראתה אין ראנד בהצגת הנושא בתרבות האנושית נוגע לכך שהתדרדרותה המוסרית של האנושות מיוצגת במלוא כיעורה על ידי העובדה שפעולתו של האדם למען עצמו היא, אולי, הדבר המותקף ביותר בימינו על ידי תפישת המוסר שכבשה את האנושות. תפישה זו, המיוצגת על ידי האלטרואיזם, מתקיפה את המגמה הטבעית היסודית ביותר של חיי האדם, שהיא פעולתו למען עצמו.

בכך הופכת הגישה האנטי-אנוכית לאויב האנושות המובהק ביותר, שכן היא מוקיעה מבחינה מוסרית את פעולת האדם למען עצמו. למותר לציין כי היום מאמינה כמעט כל האנושות שהאנוכיות מייצגת מוסריות שלילית. הפילוסופיה של אין ראנד משיבה את אהבת האדם לעצמו למעמדה הטבעי לא רק כעובדה אלא כאמת המידה שבאמצעותה ניתן לבדוק את מוסריותו של האדם, שכן את הטוב ניתן למדוד רק באמצעות התועלת שהוא מביא לחיים – והדבר מתחיל, קודם כל, בחייו שלו.

כפי שהמסורת היהודית מניחה את אהבתו העצמית של היחיד כאמת המידה לאהבתו את רעהו, מכוונת אותנו הפילוסופיה לראות את יחס היחיד לעצמו כתנאי יסודי לכל יחס אחר שלו. בדומה לכך, כפי שרואה שומר המצוות את החיים כתהליך של צבירת נקודות זכות גם ממעשי צדקה, שומה על כל אדם לראות את ה"כמוך" כהנחת יסוד של אהבתו לרעהו.