לא תישא פני דל

 

לא תישא פני דל

על אכזריותם של רחמנים

בפרשת "קדשים" מופיע הפסוק "לא תעשו עול במשפט לא תשא פני-דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו). זוהי דוגמה אחת מני כמה המעידות על כושר האבחנה של המקרא, אשר הקדים רפואה למכה כי הכיר את טבע הנטיה האנושית לרחם על הדל ולהטות את הדין לטובתו. וגם אין זה מקרי, כמובן, שאמירה זו, אשר עלולה להתפרש כאילו אומרה הוא חסר רחמים או התחשבות בדלים, מופיעה באותה פרשה שבה מצווים בני ישראל על מצוות "לקט, פאה ושכחה" אשר מבטיחות קיום לעניים - מה שמעיד על הדאגה לדל ועל ההתחשבות בו מצד האומר.

לדבר זה יש משמעות מיוחדת בהקשר של העם היהודי, אשר מידת הרחמים מצויינת לרוב כאחד ממאפייניו. אולי בשל כך מוצא לנכון המחוקק להתריע שוב ושוב על היותה של "אפלייה מתקנת" לטובת הדל מנוגדת לצדק וגם בגדר מעשה של עוול. כבר בפרשת "משפטים" נאמר "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג) וזאת אחרי שהכתוב ציין במפורש כי "לא תטה משפט אבינך בריבו..." (שמות כג, א). בכל אלה מתבטא הרעיון שאין הצדק סובל פשרות ושבמשפט צדק נוקבת מידת הדין את ההר.

לאורך הדורות נראה שהשכילו חכמי ישראל להבחין בין צדק לחסד וידעו שלצורך קיומה של חברה צודקת חובה להבדיל בין משפט צודק שבו יש לפעול בחריצת דין שכלתנית לבין המיית הלב הרגשנית באופיה. מתוך שידעו גדולי העם את נפש היהודי חששו שמידת הרחמים היא כה חזקה שעלולה היא להפוך לנוסחה שתחליף את הצדק. אך על אף המאמץ הגדול שנעשה בנושא מצידה של החוכמה היהודית, לא פסקו הרחמנים מלתקוע מקלות בגלגלי הצדק. במיוחד התגברה נטיה זו בעקבות השפעתו הקשה של העולם הנוצרי, אשר על אף שרומם את הרחמים בפיו פעל באכזריות רבה כלפי כל מי שראה כמתנגדיו. אין ספק שלגישה הנוצרית היה משקל מכריע בהשפעה על תפיסת הרחמים כצודקת.

זו כנראה הסיבה לכך שעל אף אמירות רבות שנועדו לסייג את סחף הרחמים על ידי אזהרות, כמו מאמר חז"ל "המרחם על אכזרים סופו מתאכזר לרחמנים", היו רבים בתולדות ישראל אשר מצאו לנכון להטיל ספק באזהרה של פרשת "קדשים". דבר זה אופייני לכשלים בהבנתה של התבוניות היהודית על ידי נציגי תנועת ההשכלה. אלה באו לידי ביטוי בפרשנותם את דברי התורה ובפסיקותיהם של נציגי המערכת המשפטית של מדינת ישראל, כמו במקרה של תירוצו של השופט חיים כהן אשר מצא לנכון לצטט מספר תהלים (פב) את מה שלדעתו סותר את הנאמר בפרשת "קדשים": "עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה, שפטו דל ויתום, עני ורש הצדיקו, פלטו דל ואביון..."

בדבריו אלה הביע השופט את אי הבנתו לגבי הצורך בהפרדה בין הפעלה צודקת של רחמים בעולם האישי-רגשי של היחיד לבין הפעלה לא צודקת של הרחמים בתחום החוק והמשפט הכלליים.

פולמוס בין-עמדתי פנים-יהודי זה, הנתפס לעתים, בטעות, כמבטא ניגודיות בין "שכל לרגש", הזמין רבים להתייחס אליו, שכן שוב ושוב ניתן למצוא גם בדברי גדולי ישראל מן העבר את מה שיכול להתפרש כשניות מבלבלת. דוגמה מובהקת לכך היא דברי ר' עקיבא שהדגיש את חשיבות "ואהבת לרעך כמוך" ועם זאת היה מן המקפידים בצדק, עד כדי שטבע את הפתגם: "אין מרחמין בדין". מנקודת המבט של הרואים ניגוד בין דין לחסד עולה מן הדברים השאלה איך לסווג את רבי עקיבא...

יש שכדי לתמוך בשיפוט על פי רחמים דורשים שיש לשפוט "לפנים משורת הדין" וכסיוע לגישתם נתלים בדברי רבי יוחנן: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". אך קריאה מקיפה (ולא חלקית) של דברי גדולי ישראל מבהירה שאין הם סותרים בשום דרך את הנאמר בתורה אלא מדייקים ומקפידים על הפעלתם של הדין ושל הרחמים גם יחד, מבלי לבטל אף אחד מהם, אך מתוך הדגשת חשיבות התאמתם בכל פעם למצב שבו מתבקש הדבר – ושפעם אחר פעם מזכירים כי גם המקרא המזהיר מפני אי צדק מתחשב בדל ובחלש.

ביחס לכך כותב בעל "ספר החינוך" המיוחס לר' אהרון הלוי: "שלא יחמול הדיין על החלש והדל בשעת הדין, אלא שידין דינו לאמיתו, לא על צד החמלה עליו..." ומשלימו הרב קוק: "...הכתוב, שאומר ודל לא תהדר בריבו", הוא נאמר דוקא בזמן שהדיין אינו מתחשב כלל עם שורת הדין, אלא שהוא פוסק את המשפט רק מפני מדת הרחמים על הדל, אבל בזמן שיש משקל לזה גם כן מצד צורת המשפט ויסודי הדין, יש רשות לדיין לפעמים לצרף לזה גם מדת הרחמים והחמלה על האומללים והעובדים הנדכאים." בכך שמציין הרב כי ניתן לצרף לשיפוט את מידת הרחמים והחמלה על יסוד "רשות" ומקפיד לכתוב "לפעמים" יש משום הצעה ראויה לשילובם של הרחמים והצדק.

את מכלול הגישה היהודית היסודית, כפי שהיא מופיעה הן בדברי המקרא, הן בדברי חז"ל והן בדברי גדולי ישראל, ניתן לראות, בתמציתה, באזהרה מפני סכנת השימוש הלא צודק במידת הרחמים וזאת על ידי מודעות להבדל העקרוני שקיים בינה לבין הצדק.

אין כמו המוסר הנוצרי, השולט היום בחלק גדול מעולמנו, כדי לבטא עד כמה צודק היה החשש מפני ההיזק הגדול שיש בהטיית הלב לטובת החלש. מבחינה עקרונית – כפי שעמדה על כך גם הפילוסופית אין ראנד – משמעותו של שיפוט המבוסס על רחמים היא פגיעה חמורה בצדק, על כל השלכות הדבר.

מעשית, מתבטא היום כשל זה במלוא נזקו בעולם הפוליטי שבו למדו אויבינו האכזריים ביותר לנצל לטובתם את רגשי החמלה והרחמים של העולם הנוצרי-סוציאליסטי (ולמעשה כמעט כל בני האדם בעולם של היום), שבאמצעותם הם מצדיקים את עצמם – וגם את פשעיהם - בעיניו. בנושא זה הפכו שונאי האדם בעולם את שוועת הדלים לאחד מהקולות החזקים ביותר במלחמתם נגד העולם החופשי, והם מנצלים דרך קבע את רחמיהם של מדינות המערב – ובכלל זה ישראל – תוך שהם מכוונים אותם להתמקד בפצעיהם, בסבלם ובחולשתם. בהקשר זה, כמעט למותר לציין כי אופייני הדבר שהרחמים הנכמרים על האויב – אשר נמנעים מהפעלת שיפוט צודק – מתעלמים לגמרי לא רק מהפשעים שנעשו על ידיו אלא גם מאלה שעלולים עוד להיעשות.

כאנשי מוסר רואים אנו בהשתאות איך מעשיהם האכזריים ביותר של אויבי האדם בכלל ואויבי ישראל בפרט נמחלים ונשכחים באופן מלא אל מול זעקת השבר המזוייפת שלהם על כל מוות של ילד ערבי שהם, למעשה, האשמים בו. כאנשי צדק אנו נדהמים מהעובדה שבכל פעם שאנשי הרשות הפלסטינית קוראים לעזרה אל העולם ומכוונים את תשומת לבו של זה אל עוניים וחולשתם נחלצים הארגונים ההומניטריים לעזרתם, על אף שהמשאבים העצומים שבהם הם זוכים ככספי סיוע, תרופות ומזון מבוזבזים על ידם שוב ושוב למטרות בלתי אנושיות כמו דיכוי בני עמם.

חוסר צדק משווע זה, שבו מתייחס העולם במחילה שלמה אל הפושעים הגסים, הנבערים והאלימים ביותר רק משום שהם "חלשים" וזאת בזמן שהוא תובע מישראל (שבעיניו היא ה"חזקה") לא רק את החזרי חובותיה אלא אף את מה שבו איננה מחוייבת כלל, אינו אלא ביטוי של צדק מעוות ומקולקל, שהוא תוצר ישיר של הדבר שממנו הזהירה היהדות את העולם: נשיאת פני הדל. את הטיית המשפט הבלתי-צודקת לטובת הדלים, החלשים והנדכאים ניתן לראות היום הן בחוקיה של המדינה הרחמנית, המתאכזרת לאזרחיה ומצדיקה זאת בדאגתה לנזקקים והן במדיניות כל העולם התרבותי, אשר בשם הרחמנות המוצהרת שלו כלפי האכזרים שבעמים, המצהירים על היותם חלשים, הוא מתאכזר לרחמנים באמת.