מבחן המנהיגות

 

מבחן המנהיגות

על היחס לזכות הקנין

מעמדו של הקנין הפרטי מעורער בעולמנו באמצעות פילוסופיה פוליטית שראשיתה בנצרות ושיאה במגמה הסוציאליסטית שהנחילה לעולם הגותו של מארכס. היותה של מדינת ישראל סוציאליסטית מבטאת הן את עוצמת השפעתה של אידיאולוגיה זו והן את ההנחה שמגמה זו עולה בקנה אחד עם הרעיון היהודי. ביחד עם זאת רואים רבים את הקנין הפרטי כנושא לא מוסרי אלא כענין "כלכלי" גרידא, שאין לראות בו חשיבות עקרונית. אך למעשה מבטאת התייחסות זו טעות הן מבחינת הבנת המסורת היהודית והן מבחינת ההערכה הנכונה של חשיבות זכות הקנין, שכן זו מהווה מחד נכס צאן ברזל של המסורת היהודית ומאידך מרכז כובד ערכי של עצם הקיום האנושי, המבטא את מידת מוסריותה של החברה האנושית המכבדת אותה.

שלושת זכויות האדם היסודיות ביותר הן זכותו לחיים, לחופש ולקנין, המחויבות זו לזו אהדדית. הפילוסופית אין ראנד ציינה כי מבחינה הגיונית אין האדם יכול להתקיים ללא קנין, שכן גם מזונו, לבושו ומגוריו, שהם המספקים את תנאי היסוד של חייו, הם בגדר של רכוש ולפיכך כלולים בזכות הקנין שלו. כפי שמבחינה הגיונית ברור כי חיי האדם הם גם התנאי שבלעדיו אין הוא יכול לממש את זכות החיים שלו, מהווה זכותו של האדם לחופש ביטוי של העובדה שמדובר בחיי אדם, שכן ללא חופש אין הוא יכול לממש את אנושיותו. זו, המבוססת על יכולת הבחירה שלו, מבטאת את טבעו הקיומי הייחודי, שבלעדיה אין הוא יכול לחיות כאדם וגם לא להקים חברה הראויה לאדם. כך מהוות שלושת זכויות היסוד הללו שלוש צלעות משלימות התלויות באופו הכרחי זו בזו, כך שהיעדרה של כל אחת מהן שומט את הקרקע מתחת לקיומו של האדם כאדם.

מבחינה חברתית חייבות זכויות אלה להישמר ולהיות מוגנות בכל הסכם חברתי אנושי ראוי לשמו בשל היותן אחראיות הן לקיומו החומרי של האדם והן לקיומו הרוחני. כאמור לעיל, בעולם של ימינו מאויימת זכות הקנין על ידי הסוציאליזם, אויבה, המבוסס רעיונית על ערעורה של זכות זו, מה שמתבטא בחיים הפוליטיים בקיומן של תנועות ועמדות רבות הדוגלות, למעשה, בפגיעה בזכות הקנין. תוצאתה ההכרחית של פגיעה זו היא הדלות הרבה הקיימת במקומות שבהן שולטת שיטה זו, מה שמקבל נופך שקרי מיוחד במיוחד כאשר היא מציגה את עצמה ככזו שמטרתה לסייע לחיי האדם.

הרבה לפני שנוסחו זכויות אדם אלה בצורה מפורשת בפילוסופיה המערבית, היו הן נכס צאן ברזל של התרבות העתיקה מכל תרבויות זמננו – זו של ישראל. כבר במסורת היהודית הודגשה זכות הקנין הפרטי בדרכים רבות, החל מציון בעלותם הפרטית של אבות האומה על רכושם והעמל שהשקיעו בקנינו וכלה בחוקי התורה, שניתנו על ידי האל ולפיכך זכו מבחינה פילוסופית במעמד מטפיסי, כלומר במעמד של עקרון מציאותי הנמצא ביסוד העולם, המציג זכות זו כפועל יוצא של חיי האדם, שלא לדבר על כך שלפי רש"י עצם הסיבה לכך שהתורה נפתחת בציון בריאת השמיים והארץ על ידי אלוהים היא שהדבר מעניק לקב"ה בכבודו ובעצמו את זכות הקנין על העולם. בהמשך סקירת התורה את תהליך התגבשות ישראל לעם מצויינת זכות הקנין באמצעות חוקי התורה הנמסרים לעם, הפורשים טווח רחב של התייחסויות כלפיה, החל מעשרת הדברות שבהן הוצהר על "לא תגנוב", המשך בחוקים רבים המתייחסים אל בני ישראל כאל בעלי קנין פרטי וכלה בהשתלשלות בת דורות רבים של הלכה המבוססת על יסודות אלה; זו קיימת בהמשך התנ"ך ומופיעה מאוחר יותר בפסיקות הלכתיות המתייחסות אל היחיד היהודי כאל בעל נכסים אשר כיבוד זכותו הקנינית מחייב אף את המלך. בסעיף זה, שבו נקבע כי זכות הקנין הפרטי נתונה לבעל הקנין היחיד וכי הוא זה שבידו הזכות והסמכות להחליט לגבי הוצאתו, הקדימה היהדות, למעשה, את כל התרבות האנושית.

לפי החוקה היהודית וההלכה המסורתית לא רק שהשליט - מלך ישראל או פרנס הקהילה - איננו מחזיק בסמכות לראות את נכסי הציבור כשייכים לו, אלא שגם כל צרכי הציבור, כמו ההוצאות לצרכי אחזקת מבני הציבור או מימון הוצאות הכוהנים המשמשים בקודש, שיש לשלמם ממשאביהם הפרטיים של בני ישראל, אינם יכולים להילקח מהם על ידי יוזמת השלטון בהליך אלים וכפייתי אלא באמצעות הליך צודק שבכל מקרה אינו יכול להיות כזה של גזל. למעשה מבוססת כל ההלכה היהודית על הגנה על קנינם של בני ישראל, כאשר כל מהלכיה מתחשבים בהיותה של זכות הקנין של היחיד היהודי יסוד חיוני שלו, כמו חירותו ועצם חייו.

כשמדובר בזכות הקנין נראה שכבר משחר קיום האומה הבינו מנהיגי ובני ישראל שהיא כה יסודית שהיא מהווה את הדבר הראשי שעליהם לכבד כתנאי וכמבחן לכשרות מנהיגותם. למעשה, ניתן לראות ביחס לזכות הקנין – ובמיוחד לקנין הפרטי – את המבחן היסודי לתקינותה של מנהיגות לפי היהדות.

דבר זה מתבטא באופן מיוחד בפרשת קורח. קורח, אשר בערערו על מנהיגותו של משה במדבר הביא טענות שונות נגד מה שראה כליקויים במעשיהם, מצא לנכון גם לספר לעדת המאמינים בו בגנותם של משה ואהרון. באחד המדרשים המתייחסים לגישת קורח מופיע סיפור דמיוני שהמציא אודות אלמנה ענייה שמשה ואהרון פוגעים ברכושה באמצעות חוקי התורה. דרך סיפור זה רמז קורח כי למעשה משתמשים משה ואהרון בחוקי האל כדי לגזול מן העם – ובכך ביקש לערער את מעמדם המנהיגותי.

לכאורה נראה כי אין בהאשמת משה בגזל כדי לבטל את הזכויות הרבות כל כך שקנה לו, בין היתר, בהוצאת ישראל ממצרים. אך מתגובתו של משה ניתן להסיק אחרת; כשהוא פונה בעקבות טענות קורח אל האל הוא אומר: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם" (במדבר טז, טו). הדברים שמוצא משה לנכון להציג כהצטדקות בפני האל מתמקדים בדחייתו את ההאשמה נגדו בדבר פגיעתו בקנין הפרטי של איש מבני ישראל – מה שמלמד על המשקל שניתן לכיבוד זכות זו על ידו.

ואין זה מקרי שבהפטרת הפרשה, כאשר נפרד שמואל הנביא, מצאצאיו של קורח, מבני ישראל לאחר שהמליך עליהם, לפי בקשתם, מלך, אומר אף הוא: "...ענו בי נגד יהוה ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי..." (שמואל א יא, ג). בדבריו אלה לא רק סוגר שמואל מעגל המכפר על חטא טענתו של אביו הקדמון נגד משה אלא הוא חוזר ומאשר שוב את היותה של היזהרות מפגיעה בזכות הקנין הפרטי של בני ישראל אבן הבוחן של כשרות מנהיגותו.

יש משמעות עקרונית לכך ששמואל מוצא לנכון לומר דברים אלה בסיומה של מנהיגותו שלו והעברתה לידי המלך המשוח הראשון לבני ישראל, אשר לגביו טרח להזהיר בשם האל את בני ישראל כי עלול המלך לעשות את מה שממנו נמנעו מנהיגי העם עד הלום – לפגוע בזכות הקנין שלהם. עוד כשביקשו בני ישראל להמליך עליהם מלך אמר להם שמואל כי דבר זה יהווה איום על כל אשר להם, לא רק בכך שהמלך ישתמש בבני משפחותיהם לצרכיו אלא גם בכך ש"...את שדותיכם וכרמיכם וזיתכם הטובים יקח ונתן לעבדיו" (שמואל א ח, יד). בהמשך דברי אזהרתו של שמואל הנביא בשם האל לעם הוא חוזר שוב אל סמל החמור – "...את בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח"– ומראה שפגיעתו האפשרית של המלך מהווה, למעשה, איום על חירות העם: "ואתם תהיו לו לעבדים". בכך מבטא שמואל את הקשר ההגיוני שקיים בין זכות הקנין לזכות החופש.

כפי שביטא את הדבר שמואל הנביא, ראתה כבר בימיו המסורת היהודית את הסכנה הקיימת במלוכה בשל יכולתה לבלבל בין זכות הקנין הפרטי של כל יחיד מישראל לבין מוסדות הציבור שהם קנינו של הציבור, אשר למענם נדרש מן העם תשלום. למעשה, מהווה ההבחנה בין הרצון הקבוצתי של העם לבין מאווייו של כל אחד מבניו את מה שמבטא מאז ועד היום את היכולת למשול. לפיכך, בהתאמה לסכנה שמהווה המלוכה על זכויות האדם היסודיות של בני העם, רוויות קורות שושלת המלוכה של עם ישראל בפרשות הרואות את התייחסותם של מלכי ישראל אל זכות הקנין הפרטי כאבן בוחן לאיכות מנהיגותם. הבה נסקור כמה נקודות ציון עקרוניות שדרכן מתואר התהליך שבו כשלו מלכי ישראל בהתייחסותם לנושא זה:

א. פרשת גורן ארוונה היבוסי. ברצונו לרכוש את גורן היבוסי בירושלים, אשר מאוחר יותר יהיה מקום הקמת בית המקדש, עומד דוד המלך – כמו אברהם אבינו ברכשו את חלקת הקבר בחברון – על רצונו לרכוש בכסף מידי ארוונה היבוסי, בעליו, על אף שזה מציע לתת לו אותו ללא תשלום. בהקשר זה אומר דוד "לא כי-קנה אקנה מאיתך במחיר, ולא אעלה ליהוה אלוהיי עולות חינם (שמואל ב כד, כד). בדבריו אלה, המעניקים כבוד לזכות הקנין של ארוונה מצליח דוד המלך במבחן המנהיגות לא רק כלפי עמו אלא גם כלפי מי שאינו שייך לעם ישראל, ארוונה שהיה בן העם היבוסי(*).

ב. מלכות שלמה. תקופת מלכותו של שלמה על ישראל, אשר היתה לכל הדעות תקופת זוהר של ממלכה גדולה, חזקה ועשירה, מבטאת את התגשמות נבואתו של שמואל הנביא שכן, בצד הקמתו את בית המקדש גוברת בתקופתו גם העבודה הזרה בישראל. הדבר קשור לכך שהוא עוסק בהרביית נשים, סוסים ועושר רב שמקורו, למעשה, במשאבי בני ישראל, מה שיתנקם בבנו-ממשיכו לאחר מותו.

ג. פרשת התפלגות הממלכה. זו מתרחשת לאחר מותו של שלמה המלך, בשל מחלוקת בין בנו-יורשו, רחבעם, לבין נציגי שבטי ישראל, כאשר סלע המחלוקת ביניהם היא מידת המס המושת עליהם. כשהם מבקשים מרחבעם להמעיט ממידת המס הנתבע מהם מצהיר לעומתם רחבעם: "אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם; אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מלכים א יב, י). עם כשלון נסיונו של רחבעם לבצע את איומו, כאשר בני ישראל מורדים בו והורגים את גובה המסים שלו, מתפלגת הממלכה(**).

ד. פרשת איזבל וכרם נבות היזרעלי. מלך ישראל, אחאב, חמד את כרמו של נבות היזרעלי שהיה סמוך לארמונו והציע לו לרכוש אותו. נבות, הרואה את הכרם כנחלת אבותיו, מסרב להצעה המלכותית. איזבל, אשתו של אחאב, שהיא בתו של מלך צידון, אשר איננה מכירה את גדרות סמכויות המלך ביהדות, יוזמת עלילה שקרית שבגללה מואשם נבות בבגידה, אשר כתוצאה ממנה הוא מוצא להורג והמלך אחאב זוכה בכרמו.

(*) יש מפרשים הרואים ברכישת הגורן חלק מתהליך של כפרה שבוצע על ידי עם ישראל כלפי היבוסים אשר נפגעו בעבר קשות מפעולות שאול המלך ולכן היתה רכישה זו, ביחד עם בניית המזבח והעלאת הקרבנות בו, חלק מתהליך שהביא לסיומה של מגפה קשה שממנה נפגעו רבים מישראל.

(**) מעניינת, בהקשר זה, היא התייחסותם של חז"ל למעשה רחבעם, שבה הם מציינים, בין היתר, כי "כל המתמנה פרנס על הצבור נעשה עבד לו" (הוריות י).

פרשות אלה מבטאות את ההתדרדרות המוסרית החמורה שהתרחשה במלכות ישראל העתיקה. בכל המקרים הללו חוזר שוב ושוב נושא הפגיעה בזכות הקנין הפרטי, ובעובדה זו מוכח מעמדו המרכזי של הקנין כאחד מהיסודיים שבערכי האומה וכמה שקובע את מהותה ואת עתידה. סוגיית המס הכפוי הולכת ומחמירה מאוחר יותר עם כניסת ממשלות זרות לארץ ישראל, כמו יוון ורומא ולאחר מכן סובלים ממנה בני קהילות ישראל בכל ארצות הגלות.

למותר לציין כי מעולם – לפחות עד העידן החדש – לא נמצאה ארץ או מדינה אשר החזיקה בשיא שאליו הגיעה השגתה של המסורת היהודית המקורית לגבי קדושת זכויות האדם ובמיוחד לגבי הכבוד שיש לתת לזכות הקנין. למעשה, מאז ימי התנ"ך לא חזרה האנושות לראות את החשיבות שיש בכיבוד זכויות האדם וגם אם זו המשיכה להיות אחד מנכסי היסוד של המסורת היהודית, אשר בני העם היהודי המשיכו לציית לה במשך כל זמן קיומם, היא מעולם לא הוצהרה במפורש במונחים פילוסופיים. למעשה, עם התחדשות שיבת ציון בעידן החדש נדרשת היהדות לתרגם את ערכיה ובכללם את היחס שכלול בה לזכויות האדם בכלל ולזכות הקנין בפרט לשפתו הרעיונית של העולם החדש. דרישה זו גדולה במיוחד לנוכח שלטונו המקיף של הסוציאליזם במדינת ישראל. עריץ פוליטי פקידותי זה, שהוא אויב הקנין הפרטי, הביא, תוך עיסוקו התדיר בהפקעת משאביו של היחיד לטובת ה"כלל" למיסודו של גזל מקיף. משמעותו המעשית של גזל זה, בצד השיעבוד הכללי של האזרחים היצרניים, הוא השבתה לישראל של מלחמת אחים המאיימת לקרוע שוב את הממלכה.

ההשפעה הרעיונית הסוציאליסטית היא זרה לרעיון היהודי המסורתי והעובדה שהועלתה על ידי ה"משיח" הנוצרי מעידה הן על הניגוד היסודי שקיים בינה לבין הרעיון הפוליטי היהודי והן על הבורות הקיימת בישראל של היום לגבי הדרך שבה ניסו גדולי ישראל בעבר להישמר מפני הפגיעה בקנינם של בני העם. ביטוי לבורות זו היה במעשיו של רחבעם, אשר התנהג כאילו רכושם של נתיניו שייך לו ובכך היה בין הראשונים בשורה ארוכה של מלכים ואנשי שלטון מאז ועד ימינו הרואים את קנינם של האזרחים כרכושו של השלטון.

בהתייחסותם של חז"ל למעשה רחבעם הם ציינו, בין היתר, כי "כל המתמנה פרנס על הצבור נעשה עבד לו" (הוריות י). בכך ביטאו את הרעיון היהודי המסורתי שהמלך היהודי איננו אדון לציבור אלא משרתו. למעשה, הערתם זו מבטאת את החוזה המקורי שקיים לפי היהדות בין המלך לעמו, אשר בגללו רצו בני העם למשוח עליהם מלך מלכתחילה. כשפנו בני ישראל אל שמואל בבקשם מלך בפעם הראשונה הם אמרו לו: "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים" (שמואל א ח, ה). מכך ניתן להבין כי מבחינת עם ישראל המלך אינו אלא משרת-מבצע של מאווייו. למותר לציין כי בכך הקדימה מסורת ישראל באלפי שנים את הגישה הפוליטית המודרנית המוצהרת, הרואה בשלטון את משרת האזרח.

דבר זה מציג את המנהיג היהודי לא כמי שיוזם מטרות משלו אלא כמי שמבטא בפעולותיו את מטרותיו של העם – והוא עושה זאת מתוך הקפדה על שמירת זכות הקנין של נתיניו. את מרכזיותו של נושא הקנין ביהדות ניתן להסיק מסקירת מכלול המורשת היהודית, החל מסיפורי האבות, התגבשות העם ומה שהתרחש בשושלת מלוכת ישראל, המשך בעבודתם הענפה של חכמי ישראל לאורך הדורות וכלה בסקירת מעשיו של עם ישראל מאז יציאתו לגלות ועד ימינו אלה. זו מעניקה לנו, בצד העדות על התבססותם של כל אלה על זכות הקנין, גם הדרכה מעולה מאין כמוה לגבי הפילוסופיה הפוליטית הראויה שבה על האדם בכלל – ועל היהודי בפרט – להחזיק. כפי שראינו, בגישה זו מהווה היחס לזכות הקנין את מבחנו העליון של המנהיג, שהוא תנאי יסודי לאיכותה המוסרית של מנהיגותו.