מלחמה מדור לדור

 

מלחמה מדור לדור

על המעמד המטפיסי של עמלק

לשנאת החינם ההסטורית נגד עם ישראל יש מאפיינים של תסמונת פסיכולוגית שניתן לראותם כביטוי של עימות מטפיסי ביסודו, הקיים בנפשם של שונאי ישראל מאז עמלק. נטיעת הסיבה לאנטישמיות בקרקע הפסיכולוגית-מטפיסית היא הדרך לפתור את סוגיית שנאת החינם, שכן הדבר מסביר, בין היתר, את קיומה של שנאת ישראל, הארוכה יותר מכאורך הגלות, והמתבטאת בכל דור מחדש, מבלי שאף המחזיקים בה יכולים לספק לה סיבות מסוימות והגיוניות.

אף כי העמלקים כבר אינם קיימים כעם, מאפייני השנאה שהיתה קיימת בין עמלק לעם היהודי לא עברו מן העולם. שנאה זו מהווה תופעה כה ייחודית באופיה, שהדבר מזמין עיסוק בתסמונת שניתן להגדירה כפסיכולוגיה של עמלק, כלומר במאפייני היסוד של העימות שבין עמלק לישראל, החורגים מעבר לענין המעשי אל התחום הרוחני-נפשי, שכן - כאמור לעיל - אין עוינות זו מבוססת על טענה מעשית אמיתית. למעשה, זו הסיבה שבגללה היא גם תואמת את הביטוי היהודי שנאת חינם.

עמלק הוא הראשון בעמים שנגדם נלחם עם ישראל כבר מראשית דרכו כעם, זמן קצר לאחר שיצא ממצרים. המלחמה בעמלק היא גם אחת הדוגמאות המובהקות לקיומה במסורת של מלחמת מצווה, אשר עם ישראל מחוייב בה. ואף כי, כאמור לעיל, עם זה כבר איננו קיים היום, יכולים אנו ללמוד רבות מהיחס המיוחד כלפיו בתורה – ואולי גם מהפסיכולוגיה של העימות נגדו - אודות דרך ההתנהלות הנכונה בעימותינו נגד אויבינו גם היום.

בסיומה של פרשת "בשלח", מופיע שמו של עמלק בפעם הראשונה בתורה. הוא הראשון שיוצא למלחמה נגד בני ישראל, שרק זמן קצר לפני כן יצאו ממצרים, תוך שהוא מגייס עמים אחרים לעזרתו. אף כי בני ישראל מצליחים להתמודד עימו בהצלחה אין הוא מחוסל לגמרי ומהווה גם בהמשך ההסטוריה של עם ישראל אבן נגף משמעותית לו. על אף שרבות הן מלחמותיו של עם ישראל, הרי דווקא עמלק מוערך בתורה כאויב הקשה ביותר שלו, שכן לגביו ניתנה לעם ישראל מצווה מיוחדת: תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם (דברים כ"ה י"ט). בין היתר, יחס שלילי מיוחד זה כלפיו ניתן לו בשל הנזק שגרם לא רק לעם ישראל אלא להגשמת התכנית האלוהית לישועת העולם כולו, שכן הוא קלקל את הרושם הכלל-עולמי של מעשי האל בהוציאו את ישראל ממצרים.

פגיעתו הקשה של עמלק בעצם מטרתו של אלוהים בעולם היא זו שבגללה אין הוא מקבל יחס כשל עם אויב רגיל, אלא כשל מי שקורא תגר על שלטונו בעולם של הבורא. ככזה אין לו תקנה ויש לחסלו ולא להענישו. במונחים פילוסופיים, מהווה עמלק במהותו את הרוע המציאותי, שהוא אויבו של הטוב באשר הוא ודבר זה הוא מה שמביא עליו את גזר הדין המיוחד של האל, השונה מבחינה עקרונית מענישה רגילה.

מנקודת מבט זו, המאבק בין ישראל לעמלק הוא המאבק הנצחי-מטפיסי הקיים במציאות בין הטוב לרע, וניתן להבין זאת משתי ההצהרות המופיעות לגביו (בסוף פרשת "בשלח") אחרי מלחמתם של ישראל נגדו; הראשונה היא הבטחת האל כי "...מחה אמחה את זכר עמלק..." והשניה, שמעלה סימני שאלה מיוחדים, מעניקה לעימות נגדו מעמד של קבע: "מלחמה ליהוה בעמלק מדור לדור" (שמות יז יד טו). באלה מקבל עמלק יחס ומעמד של אויב נצחי.

דבר זה מצביע על כך שהיחס לעמלק אינו נובע מדרך מלחמתו נגד עם ישראל במדבר, שאיננה הוגנת, כמו העובדה שנהג שלא להילחם בישראל באופן חזיתי אלא "לזנב בנחשלים". את האמירה "מדור לדור" ניתן לראות כהצהרה על כך שהמלחמה בעמלק מגדירה מצב של מלחמת ערכים עקרונית בין הטוב לרע בעולם, המיוצגים על ידי ההבדל היסודי שקיים בין ישראל לעמלק. את היסוד לכך ניתן, אולי, למצוא בעובדה שלרוב נזכר עמלק בכתובים כעם של שודדים, החי על חרבו ומתפרנס מעמלם של אחרים. בכך הוא מציג היפוך מוסרי גמור לעם ישראל, סמל המוסריות בעולם, שחייו מבוססים על יצרנותם ועמלם של בניו. במובן זה מלחמת הנצח שבין ישראל לעמלק היא המלחמה בין המוסרי והלא-מוסרי בעולם.

במובן זה, מה שיכול להיתפס כאבסורד הוא שאת נצחיותה של היהדות ואת הכרחיותה לגורל העולם ניתן להוכיח באמצעות העובדה שאויביה היוו לרוב גם את אויבי האנושות. אלה, תוך גייסם את כל כוחותיהם להשמדתה לא רק שנכשלו אלא שכמעט בכל נסיון כזה נשמדו, בסופו של דבר, דווקא הם – ואף על פי שלרוב היוו אויביו של ישראל את הגדולים והחזקים שבעמים, אשר שלטו בכל העולם בתקופתם, נעלמו הם מעל בימת ההסטוריה והיהדות היא ששרדה.

מנקודת מבט פילוסופית אומר הדבר שהעימות בין ישראל לעמלק הוא מטפיסי ביסודו, כלומר שהוא מבטא עימות רוחני בעל משמעות נצחית. כתמיכה לרעיון זה יש הטוענים שגם הכנעתו הארצית של עמלק לא תשמיד את העמלקיות הקיימת בשמיים. ציור זה מעמיד את המלחמה בין ישראל לעמלק באורו של מימד הנצח, לאמור: כפי שקיומו של עם ישראל כמייצג האל בעולם הוא נצחי, כך הדבר גם לגבי אויביו. בהמשך התורה נאמר בהקשר של עמלק הביטוי "ראשית גוים עמלק" (במדבר כד כ) ויש מקום לפרש ביטוי זה בהצהרה על היות עמלק אבי המגמה המנוגדת ליהדות בעולם.

המנסה לברר את שרשי הופעתו של עם זה על בימת העולם, יתקל בסוגיה מיוחדת שיש בה, אולי, כדי להסביר מדוע היחס בינו לבין עם ישראל מהווה יסוד למלחמת דורות. זו טמונה במה שאיננו מוזכר לעתים קרובות – אם בכלל - והוא שעמלק הוא מזרעו של אברהם אבינו, אחד מצאצאי נכדו של עשיו, ולפחות מבחינה זו הוא קרוב משפחה של העם היהודי.

יתכן שדווקא קירבה משפחתית זו היא שמנעה מעם ישראל להיפטר מהאויב העמלקי במשך זמן ארוך. ויש בקרבה זו כדי להסביר פרשות בעייתיות מסוימות בתנ"ך, כמו זו העוסקת באחד מחטאיו החמורים של המלך שאול, אשר במלחמתו נגד עמלק השאיר בחיים את מלכו, בניגוד לציווי מפורש להשמידו לגמרי. מכך ניתן, אולי, להבין שיתכן שבנוסף לכשלים אחרים שבאמצעותם החמיץ שאול את ההזדמנות לחסל את עמלק, היה הדבר קשור להכרתו בקרבה המשפחתית שבין עמלק לישראל, מה שיצר אצלו עכבה פסיכולוגית שמנעה ממנו להשלים את המשימה. לא מן הנמנע שמדובר בסוג של רגשנות, אשר בגללה החמיצו גם מלכי ישראל אחרים את ההזדמנות לחסל, מאוחר יותר, את אויביהם.

אך מעבר ליסודותיו הפסיכולוגיים של המחדל יש לעובדת הקרבה המשפחתית שבין עמלק לישראל גם חשיבות עקרונית; זו טמונה, כנראה, בעקרון הפסיכולוגי המעורב, שבוטא על ידי הנביא ישעיהו שאמר "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מט יז). משמעותו של דבר היא שבאופן יסודי מהווים הקרובים לאדם או לעם סכנה גדולה יותר עבורו מאשר הרחוקים לו.

בהקשר העמלקי אומר הדבר כי ביסוד שנאתו של עמלק לישראל קיימת קרבה – ואולי דומה קרבה זו לקרבת האחים היוצרת יחסי קנאה, המתבטאים בשנאה ואף ברצח. על קיומה הקבוע של שנאה זו בתולדות האנושות מספרת לנו התורה פעם אחר פעם, החל מיחסי קין והבל והמשך ביחסי יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו ויוסף ואחיו.

הכעס, השנאה ואי הנעימות שקיימים ביחסים בין קרובי משפחה או קרובים רעיוניים מוכרים לכל. על כך מבוססת, כנראה, האמירה העממית "ישמרני האל מידידי. משונאי אשמר בעצמי." את הבסיס לכך ניתן למצוא, כנראה בתחושת הבגידה ההדדית שמרגישים בני אדם כלפי מי שאותם ראו כשותפיהם המעשיים או הפוטנציאליים. רגש זה יחול, ברמה זו או אחרת, ביחס לקרובים, החל ממוצא משפחתי וכלה בשותפות דתית או רעיונית.

בענין של עמלק, שהיה, כאמור, מצאצאי עשיו, יתכן שיש בכך גם הסבר לתופעות הקשורות ביחס הרגשי שיש לעמלק כלפי עם ישראל. השנאה המיוחדת שלו כלפי ישראל, אשר יכולה להתפתח רק בהקשר של דרגת היכרות שלא קיימת בין זרים, מתבטאת בהיותה שנאת-חינם, כלומר כזו שאיננה מבטאת סיבה הגיונית כמו חשש מכיבוש, הגנה עצמית או, אפילו, רצון לרווח כלשהו.

ואכן, שנאתו של עמלק לישראל היא, כנראה, חלק כה חזק של אופיו עד שמאוחר יותר הפכה העמלקיות, במסורת היהודית, לביטוי המאפיין שנאה כה עמוקה לישראל, עד שהשונא מוכן אף למסור עליה את חייו; את שנאתו של עמלק כלפיו פוגש עם ישראל לא רק בארצו, אלא גם בגלותו; דורות רבים לאחר שהוא גולה מארצו אנו פוגשים בעמלק במגילת אסתר, דרך נסיונו של המן, צאצא של עמלק, להשמיד את העם היהודי שתחת שלטון אחשוורוש.

בכל צורה שבה היא מופיעה, המאפיין רגש זה הוא שנאת-חינם, כלומר כזו שאיננה מייצגת תביעה מסויימת לערך שניתן להגדירו באורח תבוני (רציונלי). זו הסיבה שבגללה שייכת שנאתו של עמלק לישראל לפן הנפשי שלו יותר מאשר לחשיבתו, שכן היא איננה מציגה תביעה חומרית או כלכלית ממנו אלא רצון להשמדתו. בכל גילויי האנטישמיות של הדורות האחרונים בולטת העובדה שהשנאה נגד עם ישראל מייצגת צורך נפשי שאין זה החש אותה מסוגל להציג לה נימוקים הגיוניים.

בהקשר זה ניתן להבין את הנסיון לראות בכל מקום שבו מרוכזת שנאה גדולה לישראל, אשר איננה מבוססת מבחינה הגיונית, את השפעתו המודרנית של עמלק. הדוגמה המפורסמת ביותר לסוג כזה של שנאה היא האנטישמיות ההיטלראית. אך אין להבין את זאת עד היסוד במנותק מהעובדה שהיא התבססה על תמיכה עממית גדולה, שבאירופה יש מקום לקשור אותה עם האנטישמיות הנוצרית. כפי שצויין לעיל לגבי מאפייני שנאת החינם, האופי העמלקי המובהק שהיה לשואת אירופה התבטא בכך שהנאצים עסקו בהשמדת יהודים, אשר הצריכה מאמצים משאביים ולוגיסטיים עצומים, עד לרגע האחרון של המלחמה נגד בנות הברית, שכידוע נזקקו, במיוחד לקראת בסיומה, לגיוס של כל מאמציהם. מבחינה הגיונית לא ניתן להסביר את המאמצים שהשקיעו הנאצים, תוך כדי מאמץ המלחמה הגרמני, להשמדת העם היהודי. באותה מידה לא ניתן להסביר את מאמציה הגדולים של האינקוויזיציה שהשתייכה לכנסיה הנוצרית או אף את מאמציהם הגדולים של אויבי מדינת ישראל בדור הנוכחי להשמידה אף מתוך סיכון עצמי, אלא אם כן נכניס לתמונה את עמלק.