קפיטליזם מטפיסי

 

קפיטליזם מטפיסי

על המחבר בין אל ואדם

מבחינה פילוסופית, הקפיטליזם הוא שיטה פוליטית. אך יש בהבנת יסודותיו – במיוחד כאשר נעשה הדבר לאור המסורת היהודית, כדי להעניק לו מעמד מטפיזי, כלומר כזה שמאפיין את רוח העולם.

במסורת הסוציאליסטית קיבל הקפיטליזם (*) מעמד ידוע לשמצה של שיטה חברתית הדוגלת בדיכויים של בעלי ההון את בני האדם הדלים. מסיבה זו תופסים רבים בחברתנו – ובמיוחד במדינת ישראל הסוציאליסטית – את הקפיטליזם כביטוי של אי צדק ואף של חומרנות. אך ההסטוריה הרעיונית של הקפיטליזם איננה תואמת גישה זו ויש הוגים רבים שראוהו לא רק כמהות חיובית אלא כביטוי של רוחניות האדם. כבר בכותרת ספרה של הפילוסופית אין ראנד "קפיטליזם: האידיאל הבלתי ידוע" בא לידי ביטוי הרעיון שהקפיטליזם הוא רוחני, כלומר שהוא מבטא רעיון (אידיאל) ולפיכך מנוגד לראיית הקפיטליזם כביטוי של חומרנות אנושית.

למעשה, הדיבור על הקפיטליזם כעל ביטוי של גישות כמו רכושנות, חומרניות וחוסר מוסריות מנוגד לגישה הרואה אותו כמבטא רוחניות חיובית, כמו זו שקיימת בעבודתה של ראנד, המדגישה את מוסריותו של הרעיון הקפיטליסטי תוך הדגישה את היותו מבוסס על ערך היצרנות, שהוא המביא לידי קיום את הקנין. מושג הקנין קיים ביסודו של רעיון הקנינות, שהוא השיטה הפוליטית (ולא הכלכלית) הידועה בשם קפיטליזם, שלפיה כל היחסים החברתיים הראויים הם יחסי קנין, שכן בכולם בני אדם סוחרים זה עם זה ומעניקים זה לזה ערכים שהם תוצרי פעולתם הקנינית.

במונחים יהודיים יש רבים הסוברים כי הערכים שבהם מעוניין האדם החפץ ברכוש הם גשמיים, כלומר כאלה שמתבטאים בחומר. אך מעצם הגדרתם של הערכים(**) כ"כל מה שאדם חפץ להשיג ו/או לשמור" ניתן להבין שמדובר בטווח המקיף רוח וחומר גם יחד. משמעות הדבר היא שרכישת ערכים מתייחסת הן לערכים חומריים, כמו מזון, רהיטים או קרקעות והן לערכים רוחניים כמו חוכמה, ידיעה ואהבה. בנוסף לכך, לפי תפישה ערכית-קנינית זו אין פעולת הקניה חברתית באופיה אלא מציאותית. כלומר: הדרך שבה מגיע אדם להיות בעל נכסים איננה קבלתם מבני אדם אחרים אלא יצירתם.

גישה זו, המבוססת ממילא על היותה של היצרנות מידת היסוד של האדם היוצר ועל כך שפעולת היצירה היא פעולת היסוד שבזכותה קיימים תוצרי האדם, רואה את רכישת הערכים לא רק כפעולה הנעשית במרחב החברתי (בין בני אדם) אלא גם ככזו שנעשית בד' אמותיו של היחיד, כשהערכים שאותם רוכש לעצמו האדם כוללים ידע, יכולות ומיומנויות אישיות. ערכים רוחניים מסוג זה נמצאים ביסודן של כל הפעולות שמבצע האדם בעולם הגשמי, החל מכך ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", כלומר: ביסודה של כל פעולה קיימת מחשבה המקדימה אותה. במובן זה רוכש האדם, על דרך המשל, לא רק ספרים אלא גם יכולות של קריאה וכתיבה ואחר כך את היכולת לכתוב ספרים, כלומר את היכולת הרוחנית ליצור את הערכים שיתבטאו אחר כך בחומר. גישה זו מותאמת לראיית האדם כישות רוחנית, אשר הערכים שאותם הוא חפץ לרכוש יהיו כאלה שיעשירוהו הן חומרית והן רוחנית.

(*) קפיטליזם = קניניות. שיטה פוליטית המבוססת על קנין.

(**) ההגדרה שנוצרה על ידי אין ראנד

תפישה מסוג זה מכוונת לראות את הקפיטליזם (הקניניות) בהקשר רחב הראוי לחיי האדם מן הטעם הפשוט שלא קיים בעולם האנושי ערך חומרי המנותק מהרוח, מתוקף העובדה שכל מה שבו חפץ האדם – ואפילו נועד הוא לסיפוק צרכים גופניים וקיומיים פשוטים – קשור לרעיון, מחשבה או כוונה, שהם רוחניים. בהקשר זה יש משמעות רוחנית גם לעובדת מציאות שרק שמציגה לפני תודעת האדם מהות קיימת, שכן עצם ההתייחסות התודעתית כלפיה היא רוחנית.

גישה זו מייצגת - עד כמה שניתן להגדיר כך את הדבר – קפיטליזם מטפיסי; למעשה, מדובר בהשקפת המסורת היהודית הרואה את האלוהים כרוח העולם, כלומר כמהות הרוחנית הנמצאת ביסוד העולם, הן מבחינת הבאתו לידי קיום והן מבחינת הפעלתו, ניהולו והשגחה עליו. במונחים פילוסופיים מייצג האלוהים את המטפיזי, כלומר את הרוחניות שמאחורי העולם הנתפס על ידי החושים. במובן זה ניתן לראות את התפיסה היהודית ככזו שנושאת את הקניניות אל מעל לתחומי העיסוק של המין האנושי ומציבה אותה כדוגמה, כלומר כעקרון שעובדת התבטאותו בישותו של בורא העולם מהווה קו מנחה ערכי למוסר האנושי.

החזקה בערכים לאחר רכישתם נתפסת על ידי רבים כמה שאינו מצריך מאמץ מיוחד, כאילו די בהתמדת חוקי המציאות כדי לשמור עליהם, אך במציאות דורש כל ערך לצורך שמירתו התייחסות פעילה אשר תשמור על קיומו – וזאת בהתאם לטבעו המיוחד; אף רכוש חומרי חסר חיים, כמו רהיטים, כלים או בתים זקוקים לטיפול ובדיקה מתמידים כדי להבטיח את תקינותם ושימושיותם – וקל וחומר נכסים חיים כמו בעלי חיים או צמחיה, התובעים הגנה, תזונה וטיפול מתמידים כדי לשמור על עצם קיומם, שכן קיומם מותנה בתנאים מסויימים, שאם לא יקוימו לא יוכלו להתקיים.

על רקע עובדתי זה מהווה רכישת הבעלות על ערך, יהיה אשר יהיה, רק צעד ראשון בדרך ארוכה של פעולה מתמדת של עבודה, דאגה וטיפול בו. לפיכך מהווה קנייתם של ערכים משימה אחראית וארוכת טווח, המחייבת את הקניין להרבה יותר מאשר להצהרת בעלות. דבר זה מתבטא בדמות האל אשר אינו מפסיק את רצף שליטתו בעולם אחרי בריאתו אלא מפעיל לגביו השגחה מקיפה ומוקפדת. אלוהים היהודי מנהל את העולם, דואג לנבראיו ורואה חשיבות גדולה בהמשך קיומו של העולם לא בדרך אקראית אלא באופן התואם את תכליתו שלשמה נברא, כביטוי של מוסר, צדק וטוב.

מבחינה זו יש התאמה בין הגישה הרואה את הקפיטליזם כאידיאל מוסרי לבין הגישה היהודית המציגה את האל כמוסרי; התאמה זו מתבטאת בהיות הקנין גם הערך היסודי של הקניניות וגם מה שנמצא מבחינה עקרונית ביסוד פעולת הבריאה, שכן באמצעות בריאת העולם מתבצעת קניית החזקה עליו מצידו של האל. למותר לציין כי לאור הבנת פעולת הקנין כעקרון-מקיף המתייחס גם לרכישת ערכים רוחניים ניתן לראות הקבלה בין הרעיון של יצירה רעיונית אנושית, המתרחשת ברוח האדם לבין התאוריה הקבלית, המציגה את העולם כמהות שנבראת לא מחוץ לאל אלא בתוכו. דבר זה גם משתלב עם הרעיון המטפיסי באופיו שגורס כי האל הוא מקום העולם ואין העולם מקומו.

יש בהענקת מעמד אלוהי מסוג זה לפעולת הקנין לא רק כדי להציגה כנאצלת אלא גם כדי להראות באמצעותה את ההכרה בקשר שקיים בין בריאה לקנין. אחד מכינויי האל ביהדות הוא "קונה שמים וארץ". אמירה זו מזמינה את התגובה השטחית שבשאלה "ממי?". תגובת-שאלה זו מבטאת את הטעות הנפוצה הכמוסה במחשבה שקניה היא פעולה הנעשית בין בני אדם – ולא היא; כפי שנאמר לפני כן, הקניה פירושה כל פעולה המביאה את זה שמבצע אותה להיות בעל קנין – וקל וחומר את מי שבורא יש מאין. ביהדות מייצג האל את ההוכחה לעקרון זה בכך שהוא רוכש לעצמו מעמד של בעל קנין על השמים והארץ על ידי בריאתו אותם. בפירוש רש"י לפסוק הראשון של התורה, "בראשית ברא אלוהים וגו'" הוא מסביר מדוע נאמרו הדברים כך: "...שאם יאמרו אומות העולם לישראל: "לסטים אתם שכבשתם ארצות...", הם אומרים להם: "כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

בהקשר זה, יש לעובדה שרש"י מוצא לנכון לנמק את סיפור הבריאה בשאיפת האל "להקדים רפואה למכה", כלומר להכין תשתית טיעונית של התנגדות לטענות עתידיות מצד אומות העולם שיבואו לערער על זכות החזקתו של עם ישראל בארצו כדי ללמדנו עד כמה רלוונטי הקשר הקפיטליסטי בין יצירה לזכות קנין ועד כמה ראה בכך גדול ישראל זה חשיבות לעתיד האומה. וביחד עם דבר זה מדגימה גישתו של רש"י את החשיבות שמצאו לנכון בני ישראל להקנות לפעולות האל מעמד של פעולות שנעשות על יסוד של זכות ולא בשרירות-לב או באלימות.

ההתייחסות של רש"י לזכות הבעלים שקנה הקב"ה על העולם מוזכרת תדיר גם ביחס לפרשת "בחוקותי" שבה נאמר "כִּי תָבֹאוּ אֶל האָָרץֶ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה האָָרץֶ שׁבַתָּ לַה'... וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יהְִיהֶ לָאָרֶץ... וְהָיוּ לְך ימְֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" )ויקרא כ"ה ב'(. לפי גישתה של היהדות, המבוטאת בדבריו אלה, מחזיק האל בזכות ההחלטה לגבי דרך השימוש בארץ ישראל מתוקף החזיקו בזכות הבעלות על העולם. דבר זה קשור לכך שאלוהים מוגדר בתמליל התפילה היהודית כ"קונה הכל", מה שהוא התוצאה הישירה של היות בריאת העולם על ידו פעולת הקנין שהוא מבצע ומכך גם פעולת רכישת זכות הבעלות על חלקי בריאתו.

יש שיראו בגישה זו ביטוי של נאיביות על יסוד ההנחה שהגורם המנהל את העולם איננו זקוק ל"אישור" מוסרי ובוודאי שלא להכרה אנושית במעשיו – אך השקפה זו מוטעית ביסודה. שכן, על אף שעקרונית אין האל נחוץ להסכמה, הכרה או אישור מן האדם על מעשיו, אין הוא רואה אותם כחסרי חשיבות או משמעות; למעשה, ההיפך הוא הנכון: מנקודת המבט של המסורת היהודית יש לאלוהים ענין מובהק ביחס המופנה אליו מצד בני האדם – וכפי שניתן ללמוד מחלק גדול מן הכתוב בכתבי הקודש רואה האל חשיבות רבה בכך שבני האדם בכלל והעם היהודי בפרט יתפסוהו כצודק.

שיעור קומתו המוסרית של האל בעיני האדם היא חלק הכרחי בהיותו של האלוהים דוגמה שממנה שומה על האדם ללמוד, כפי שהאדם לומד ממנו את המוסר הקניני. כאמור לעיל, הבעלות של אלוהים על העולם איננה מסתיימת בבריאתו אותו אלא מתחילה בה; הקניניות האלוהית מציגה את הבעלות כפעילות, המתבטאת בהמשך ניהולו והשגחתו על העולם, שכן זה – כמהות חיה – זקוק לטיפול וטיפוח מתמידים. זכותו של "קונה שמים וארץ" על העולם מהווה דוגמה והסבר לטבע זכות הקנין של כל יוצר כלשהו על יצירתו. מעשה הקנין באשר הוא מציג לא רק את הקשר ההכרחי בין היצירה לזכות הקנין אלא גם מהווה את המגדיר המוסרי של כל בעלות שהיא – והאדם מוזמן ללמוד ממעשה האל את הדרך הראויה לניהול קנין.

היותו של הקפיטליזם היהודי בעל מעמד מטפיסי היא אחת מני דוגמאות רבות שבהן מהווה המטפיסיקה היהודית ספר הדרכה מעשי לחיים. במונחים יהודיים, אחד מיסודות המידות המוסריות ומאפייני האלוהים, אשר האדם חפץ להידמות אליו, הוא גישתו הקנינית שאומרת בפועל כי זכות הקנין על ערך מבוססת הן על יצירתו של ערך והן על עבודה לשמירתו.

דוגמה מובהקת אחת ליישומו של הדבר, המבטאת גם את העקרון הרוחני של הקניניות, היא הנחת האדם הראשון בגן העדן. כאשר האל מעניק לאדם את הזכות לחיות בגן העדן, נעשה הדבר הן מתוך הסתמכות על כך שמידת הבעלות של האדם נגזרת מבעלותו הראשונית של האל שברא את שניהם (את האדם והגן) והן ממילוי המשימה שהטיל עליו האל: "לעובדה ולשומרה" (בראשית ב, טו). כמו רבים מסיפורי המקרא המאוחרים יותר, הכוללים את הענקת ארץ ישראל לעם ישראל, מסמלת הנחתו של האדם בגן עדן את העקרון היסודי של מחוייבותו של האדם מכאן ואילך: לעבודת השגחה על הקנין המופקד בידיו על ידי האל כתנאי לעצם קיומו בגן העדן.

מבחינה פילוסופית מהווה האסתטיקה של ספר "בראשית" המחשה של ערכים מטפיסיים ואתיים באמצעות הצגת פעולת האל ככזו של גיבור יוצר. תיאור יחסי האל, העולם והאדם מהווה תצוגת המחשה של המטפיסיקה היהודית, כלומר של העקרונות הרוחניים היסודיים והכלליים של תפיסת העולם היהודית, הקיימים מתחילת העולם והלאה; כמו במקרה של בריאת העולם, שממנה לומד רש"י את היישום האפשרי שלה בדורות מאוחרים, יש קשר הדוק בין כשלונו של האדם במילוי התפקיד המוטל עליו בגן עדן - אשר בא לידי ביטוי באכילה האסורה מפרי עץ הדעת ולעונש גירושו מן הגן - לבין גירושו של עם ישראל מארצו אחרי שנכשל במשימות שהטיל עליו האל ביחס לארץ.

ההתאמה בין המקרה של האדם הראשון למקרה של עם ישראל בארצו קיימת, כאמור לעיל, בעובדה שבמקראה של היחס בין העם לארצו מציב האל בפני העם תנאים מסוימים שיש למלאם לצורך ההחזקה בארץ. מבחינה זו ניתן לראות בסיפור גן העדן משום שיעור שניתן לעם ישראל במדבר לגבי הדרך שבה מנהל הקב"ה את עולמו והן לגבי היות רווחיות הערכים שמוצא אדם בעולם מותנית במילוי הוראותיו של האל.

במובן זה מהווה סיפור גן העדן סמל ומשל לכלל מעמדו של האדם בעולם, אשר מהווה המחשה לכך שמלכתחילה ייעד האל לאדם תפקיד של סוכן אשר יישא את ערכיו בעולם ויישם אותם בו. בכך ניתן לראות המחשה של היות הקניניות בגדר של עקרון-על, כלומר תנאי יסוד הנמצא בכל מה שיכול אדם לטעון לבעלות עליו. ברוח העובדה שהעקרון המטפיזי קיים בכל יישומי העולם המוחשי, ניתן לראות את הצד החינוכי-לימודי שקיים בסיפור בריאת העולם: העקרון הקושר בין הבריאה האלוהית לזכות הקנין שלו על העולם מתבטא גם בקשר בין היצירה האנושית לזכות הבעלות של האדם היוצר.

הקפיטליזם המטפיסי מבטא, בסיכומו של דבר, גם את הרעיון שמקדים את בריאת האדם: "נעשה אדם בצלמנו" (בראשית א, כו). דבר זה משמעו הצגת הקניניות כיותר מאשר הצבעה על חשיבות קיומו של הקנין כיסוד רוחני לכל קשר ערכי, אלא הצגת האדם כבעל יכולת יצירה הדומה לבוראו; יכולת זו כוללת את ראיית הערכים האנושית ככזו שאיננה מוגבלת לתחומי נושא או הגדרה המצומצמים לעולם החומרי או להקשר הפוליטי-מעשי. במובן זה מציגות הפילוסופיה המציאותית והיהדות את ראיית האדם כיוצר רוחני, אשר חפצו לקנות ערכים עומד בסתירה לרעיון הפוליטי-קפיטליסטי הנפוץ; רוח האדם, שמניעה אותו לרצות להתעשר ככל האפשר איננה מכוונת כלל לעושר חומרי אלא מציאותי.

העושר המציאותי, תכלית הקניניות האנושית, איננו מנוגד לחומריות בדיוק במידה שבה אין העולם הגשמי סותר את תכלית בריאת העולם על ידי אלוהים. עושר הוא ערך וככזה רוחניותו מרובה על חומריותו. החומר הוא הדרך שבאמצעותה פועלת הבריאה הקונה ערכים בעולם, אך הדרך לעולם איננה המטרה. זו, בכל דרך שבה תוגדר, תיבחר או תיקנה , היא רוחנית ביסודה.

נתונים נוספים