קרבן

 

קרבן

מושג הקרבן מחובר בתודעתנו באופן טבעי עם הקרבה, אך יש הבדל גדול בין מוסריות ההקרבה, שמקורה בנצרות, לבין עבודת הקרבנות שמצווים עליה בני ישראל במסורתם.

למעשה, ההבדל בין גישת היהדות והנצרות בנושא הקרבנות מייצג היפוך ערכים מוסרי מלא, שבשל הקרבה המושגית קל מאד לבלבל ביניהם; ההבדל העקרוני בין גישות אלה בא לידי ביטוי בכך שבזמן שהנצרות מנציחה, עקרונית, את מוסר קרבן האדם היהדות איננה מוכנה לראות את האדם כשה לעולה.

בעולם העתיק, שבו האמינו הכל בסוג זה או אחר של אלילים, היתה עבודת הקרבנות חלק קבוע מן התרבות. היו מקומות ועמים נחותים מבחינה מוסרית, שבהם התדרדרו החיים הפוליטיים והדתיים עד כדי הקרבת קרבנות אדם - והיתה זו היהדות שעקרה מנהג ברברי זה מן העולם. בסיפור המקראי על עקידת יצחק מצהירה היהדות קבל העולם העתיק כולו על אי רצונו של האל באדם כבקרבן. הפסקה זו של מעשה הקרבת האדם של היהדות השתלבה עם התפישה האלוהית החדשה שהציגה, ביחד עם שיטה תואמת של עבודת קרבנות, שהגיעה לשיאה בבית המקדש היהודי הגדול בירושלים.

הנצרות השיבה לעולם את קרבן האדם. היא עשתה הן מבחינה עקרונית כאשר הציגה לפני העולם את האדם האידיאלי שלה, אשר הועלה לקרבן למען האנושות – והן מבחינה פולחנית, כאשר החדירה לטכסיה הדתיים את האכילה והשתיה הסמליים של דמו ובשרו של משיחה. בשני היבטים משלימים אלה יצרה הנצרות תשתית מוסרית להשקפה המודרנית של האדם כמושא קרבן יאה למען הכלל. למותר לציין עד כמה מסייעת תפישה זו לכל חברה עריצה שמטיפה לדיכוי היחיד האנושי למען הכלל החברתי.

מבחינה מוסרית שונה לגמרי עבודת הקרבנות היהודית. זו, האמורה לקדם את העם כולו, מבוססת על התייחסות לצרכי האדם היחיד ועל התחשבות בהם, כמו למצבו החברתי והכלכלי. בזמן שבו אמורה פעולת הקרבת הקרבנות המבוצעת בבית המקדש בירושלים להביא את עם ישראל להישגים גבוהים, הנצרות ממליצה מוסרית על פעולת ההקרבה כעל דבר הפסדי מטבעו, שמטרתו ויתור על ערכים. מוסר ההקרבה הנוצרי, זה הבא לידי ביטוי בסיפור הקרבתו העצמית של המשיח הנוצרי, מפרנס דורות של בני אדם הרואים את יציאתו של אדם נגד ה"אני" כחיובית ואת ויתורו העצמי של האדם על שאיפותיו האישיות ועל ערכיו הפרטיים כביטוי של אצילות מוסרית.

בחברת זמננו אנו רואים את סימניה של מוסריות זו בכל עידוד הניתן לפעולות של "הקרבה עצמית" של ערכים אישיים ופרטיים למען אלה של החברה, בכל יציאה נגד פעולתו של אדם למען עצמו ובכל צורה של הערכה הניתנת על ידי החברה למי שפוגע בעצמו במגמה לתרום לערכים שמקובלים בה כלא אישיים. בחברה המבוססת על מוסר ההקרבה מוצג כל ערך אנושי כבלתי מוסרי אם ניתן לראותו כמועיל ליחיד או כמבטא את ערכיו. גישה זו היא היסוד לעימות המוסרי הקיים בחברה העכשווית בין פעולת האדם למען רווחים פרטיים לבין פעולות שבהן הוא מבטא התבטלות עצמית.

למותר לציין כי ביטול עצמי איננו אפשרי מבחינה מעשית, אלא אם כן מדובר באיבוד עצמי לדעת, דבר שכל חברה שפויה רואה כמנוגד לטבע החיים. מוסר ההקרבה מייצג גישה א-מוסרית המנוגדת לטבע בכלל ולטבע האדם בפרט. את הופעתה המכוערת ביותר אנו מכירים בחברות העריצות ובארגונים פושעים של טרור ורצח, המנצלים מוסריות שלילית זו, של ביטול היחיד לטובת הכלל, לתכליותיהם. בין הראשונים מפורסמת תופעת הטייסים המתאבדים של יפן במלחמת העולם השניה ובין האחרונים מוכרים לנו המתאבדים המתפוצצים מבין אויבינו הפלשתינים. בכל המקרים מסוג זה אופייני הדבר שהחברות שמהן באים שליחי מוות אלה מהללות את מעשה האיבוד העצמי לדעת, המשרת את צרכיהן, ומעלות אותו על נס מבחינה מוסרית.

לדאבוננו לא מעטים הם גם בחברתנו האנשים שמחזיקים במוסר ההקרבה, שאין כמוהו לחיזוק חברות מעוותות מבחינה מוסרית ולהבאת בניהן לפעול נגד נטיותיהם הטבעיות. כדי להילחם בתופעה שלילית זו יש להבחין בין סיכון עצמי מוצדק שלוקח על עצמו אדם בפעולה למען החיים לבין פעולה של התאבדות רצחנית שמכוונת נגד חייו של זה שמבצע אותה ונגד חייהם של אלה שהוא רוצח בפעולתו. ההבדל הניגודי שבין שתי הפעולות הוא ההבדל שבין מוסריות של חיים ומוסריות של מוות.

מוסריות של חיים מעלה על נס את חיי האדם כערך עליון בזמן שמוסריות המוות רואה את חיי האדם כערך שניתן להמירו בערכים חשובים יותר. חברות שמעלות על נס את ערך חיי האדם כערך עליון הן חברות מוסריות. באלה נתפש כל אדם יחיד כבעל ערך עליון, כזה שאין בנמצא ערך גבוה ממנו. בחברה כזו אסור להקריב את האדם היחיד למען עניני הכלל ואין אלה שווים יותר מעניניו שלו.

מבחינה הסטורית-תרבותית היתה היהדות הראשונה להצהיר על כך שאין בחברה צודקת אפילו למלך זכות לפגוע בזכויותיו של יחיד - וקל וחומר שלא ניתן להחרים את רכושו לטובת הכלל(*). ההמלצה היהודית להקמת חברה לפי כללי היהדות איננה כוללת שום היתר לצמצם את זכויותיו של היחיד לטובת אחרים או לפגיעה בזכויות האדם האחרות שלו, שבראשן זכותו לחיים. בעולם של היום נלחמת היהדות, בהקשר זה, בשתי חזיתות: במלחמת זהות פנימית לתכלית הקמת חברה יהודית ובמלחמה חיצונית נגד חברות לא מוסריות השואפות להכניע אותה לא רק צבאית אלא גם מוסרית.

המוסריות תתבטא בהבדלי הגישה לנושא הקרבנות: בזמן שבחברה יהודית אידיאלית יעסוק העם היהודי בעבודת קרבנות, שבה יקריבו בניו בבית המקדש קרבנות על פי מצוות המסורת, בכדי להשיג את המטרות הגנוזות בהתקרבות לאל שיש בפעולות אלה, אך לעולם לא יעסקו בהקרבת קרבנות אדם – גם לא בכפייתם לעבודת הקודש, יפעילו עמים לא מוסריים צורות רבות של הקרבה עצמית לא מוסרית ויטילו על מזבחותיהם קרבנות אדם רבים כדי להשיג את מטרותיהם הנלוזות.

בהקשר של שפת הזמן המודרני ניתן להציג את הדברים כך: מותר לאדם לסכן את ערכיו ואף את חייו כדי להציל ולשמור ערכים הנראים לו בעלי חשיבות, כפי שהוא עושה בימינו בעת מלחמה או בעת עיסוק ברבים ממקצועות החיים שיש בהם סיכון רב, אך אין לו זכות לסכן את חייהם של אחרים או להחרים את קנינם כקרבן. מבחינה מוסרית, על עבודת הקרבנות להתבסס על רצונו החופשי של היחיד המנדב לכך את מה ששייך לו, כפי שממליצה היהדות וכפי שהודגם על ידה במשך כל שנות קיום עבודת הקרבנות במקדש.

(*) את העובדה שיש תנאים מיוחדים – כמו בעת מלחמה - שבהם מותר למלך לפגוע ברשות נתיניו יש להבין כך שגם במעשה זה מדובר בדאגה והגנה על חיי האדם שבארצו.

נתונים נוספים