שיעבוד צודק

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1267

 

שיעבוד צודק

משמעות העבדות ביהדות

שלא כמו בתחום החברה, יש תחומים שבהם אין מושג השיעבוד נוגע לכפיה פוגענית, המהווה פגיעה בזכויות האדם. כמו במקרה של הפעלת כוח, המוצדקת בהקשר של הגנה עצמית, קיימים גם מצבים שבהם מחזיקים בני אדם בבני אדם אחרים מסיבות צודקות. מכיוון שהמסורת היהודית מקדשת את צלם האדם ומגינה על זכויותיו, הרי שבכל מקרה אין היא מתירה פגיעה בזכויות האדם. לפיכך יש להבין את תפיסת העבדות ביהדות ככזו המהווה חלק מפעולת יישומו של צדק.

כשמדובר ביחס שבין שיעבוד לחופש, מעניין לראות שכבר במסורת היהודית, העתיקה מכל מסורות העולם, אשר יסודותיה נוצרו בתקופה שבה היה קיומם של עבדים ושפחות חלק מההוויה האנושית המקובלת, מתייחסת היהדות לעבדות בצורה ייחודית בהסטוריה האנושית. דרך ייחודית זו מתבטאת בכך שקיימת בה, באופן מובנה, ההתייחסות לעבדים ולשפחות כאל בני אדם בעלי זכויות שיש לכבדן. מבחינה זו, במיוחד על רקע ההכרה בכך שכל חברות האדם מאז ומתמיד כוללות מידה של שיעבוד כפייתי שמשמעותה פגיעה בזכויות האדם, מייצגת היהדות תפיסה נדירה של חירות פוליטית.

סקירת מעמדו של העבד במסורת היהודית מאלפת; היא מתחילה מאליעזר, עבדו הנאמן של אברהם אבינו, ומגיעה עד לדינים ולהלכות הנוגעים לעבדים במסורת. לכאורה, ניתן לחשוב כי היהדות העתיקה נכנעה לפגיעה המובנית שיש במושג זה בשל היות העבדות שגורה בעולם העתיק. אך גישה זו שגויה מיסודה, שכן לא רק שאין להסכים עם אי צדק בנימוק של התאמה לתנאים תקופתיים – במיוחד כשמדובר ביהדות, שהלכותיה נובעות במוצהר ממקור אלוהי (מה שמשמעותו אמת מטפיסית ולכן על-זמנית). וקל וחומר כאשר ברור שהמסורת היהודית, הטוענת לשרשים הנטועים באופן יציב באמת המציאות האלוהית, מדגימה לא פעם ראשוניות וחלוציות מוסריים ביחס לכלל האנושות.

ההסבר למה שעלול להיראות כהסכמה עם דיכוי הוא שבניגוד למושגי העולם החדש, אין מושג העבדות בהסטוריה האנושית העתיקה שווה ערך לדיכוי, אלא יותר חלק מובנה בהליכי הדין והצדק של העולם דאז; בעולם העתיק לא היתה העבדות תמיד ענין של פגיעה בזכויות האדם או דיכוי החירות אלא סוג של הסדר מקובל לפתרון סוגיות בעייתיות כמו סכסוכים כספיים או אחרים. פעמים רבות היו אנשים מגיעים למצבי עבדות כתוצאה מנפילה בשבי במלחמה או שהיו משועבדים לבעלי חוב בשל הרשעה בפשע או חוסר יכולת לפרוע חוב. לעתים נאסף תינוק נטוש לבית משפחה שגידלה אותו כעבד, או שאדם מוחזק כעבד לתקופה שבה הוא משלם בעבודתו התחייבות שיש לו. לפיכך, במצבים רבים מסוג זה היה מצבו של העבד כשל מי שמשלם חוב. סוג כזה של הסדר היה מקובל גם לפי היהדות.

אך כשמדובר בעבדות קיימת אפשרות נוספת למצב של שיעבוד צודק והוא כזה שאינו נאכף על העבד אלא נבחר על ידו. בחלק גדול מן המקרים שבה מתקיימת עבדות, מדובר בעבדות שנבחרת ומוסכמת על העבדים עצמם. דבר זה קיים קודם לכל במצבים שבהם מצב העבדות מוכר על ידי העבדים ככזה שמיטיב עימם ואינו פוגע בהם. מצב מסוג זה מהווה מבחינת העבד, פעמים רבות, אפשרות חיים טובה יותר מאפשרות החופש. דבר זה נובע, למשל, מתנאי העבדות שהיו קיימים ביהדות, אשר היו טובים לעבדים בשל היותם מתחשבים בזכויותיהם ובצרכיהם. לפיכך, היותה של העבדות ביהדות עולה בקנה אחד עם רצון העבדים ואף, לעתים, נבחרת ומועדפת על ידם. לעתים מזומנות זוכה העבד היהודי מידי אדונו ליחס מועדף שיש בו מרוח המשפחתיות, המתבטאת לעתים אף בהענקת מעמד וסמכויות כאלה לעבד, אשר הופכים אותו, מבחינה מעשית לקרוב ביותר לאדונו.

דבר זה מונצח הן בסיפורי אבות היהדות, המתארים את נאמנותם של העבדים לאדוניהם ואת בטחונם של אלה בהם (כמו ביחסים בין אברהם לעבדו, אליעזר), והן בהלכה היהודית המסועפת הנוגעת לדיני העבדים. הלכה זו מבחינה בין עבדים עבריים לבין עבדים לא יהודיים. בכל מקרה – שלא כפי שנהוג היה באומות אחרות בעולם העתיק – אין מסורת ישראל מתירה פגיעה בזכויות האדם של העבדים. במונחים של התפתחות נושא זכויות האדם בהסטוריה העולמית מהווה הדבר עדות להיות היהדות חלוצה הסטורית של מושג זכויות האדם בתולדות העולם.

כיבוד בחירתו של העבד ביהדות מתבטא במצב שבו, לפי התורה, מצהיר העבד כי איננו חפץ לעזוב את אדונו בתום תקופת שיעבודו: "אהבתי את אדוני, את אשתי ואת בניי" (שמות כא,ה). מבחינה פילוסופית אין ברצונו זה של העבד משום בעיה מוסרית או סתירה של השאיפה האנושית למימוש חופש הבחירה שלו, שכן אם יחיה כעבד הוא יקיים את עצמו באמצעות עבודתו ולא יהיה תלוי כמעמסה על צווארם של בני אדם אחרים – והוא יהיה עבד מתוך בחירה, אחרי שניתנה לו האפשרות לצאת לחופשי. אך יש בציון מצב מסוג זה ערך מוסף, שכן ניתן לראותו לא רק כזיהוי מקרה מסוים, אלא את האפשרות שלפיה יש מצבי מציאות שבהם בני אדם אינם מעוניינים בחופש. ואכן, על אף שנראה כי הרצון להיות חופשי טבעי לאדם קיימים מצבים שבהם בני אדם מעדיפים, מסיבות משלהם, שלא לממש את עצמאותם גם אם אפשרות זו פתוחה לפניהם.

בהקשר העבדות מודעת המסורת לקיומה של עבדות לא צודקת, שהיא לא רק כפייתית באופיה אלא שהיא נעשית באופן פושע הפוגע בזכות החופש של המשועבד, גם כאשר מדובר במצב שבו הוא חף מפשע. לפיכך מתייחסת ההלכה היהודית בשלילה לשיעבוד לא צודק וכזה הפוגע בשכויות האדם של המשועבד ומפרידה בין דיכוי מסוג זה לדיניה שלה בנושא. עדות מובהקת לכך הוא הציווי "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים כג,טז), המתייחס למצב שבו נאלץ עבד להימלט מאדוניו בשל דיכויו, שהיה אסור לפי דיני העבדות של ההלכה היהודית.

בספרו "משנה תורה", בחלק העוסק בדיני קנין, סוקר הרמב"ם את ההלכות הנוגעות לעבדות בצורה שממנה ניתן להבין איך הקפידה המסורת היהודית על אי פגיעה בזכויות האדם של העבדים על אף שהיו בגדר של קנין בתקופת החזקתם ככאלה. תוך הסתמכות על מקורות התורה, כמו "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ:" (דברים, טו י"ד), ועל "כי טוב לו עימך" (דברים טו,טז), מציין הרמב"ם כי חייב האדון לעבדים להשוות את תנאי קיומם החומרי של עבדיו אליו במיוחד אם מדובר בעבדים עבריים.

תביעה הלכתית זו, המחייבת את האדון לדאוג לצרכיו של עבדו, מתבטאת באמירה "...אמרו חכמים כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו." אמירה זו משתלבת עם תפיסת היסוד הפוליטית היהודית, שלפיה נתפסים מנהיגי הציבור כמשרתיו של העם ולא כאדוניו. גישה עקרונית זו היא גם הבסיס להבחנה הפילוסופית בעובדה שבחברה צודקת השליטים כפופים לנתיניהם ולא להיפך. לפחות מבחינה זו מצב העבדים טוב מזה של שליטיהם. שכן, בזמן שהעבד אינו מוגבל, כי בזכות אמונתו הוא מממש את הפוטנציאל שלו ואת טווח הבחירה שלו במימד הרוח, דוקא שליטו, בשל היותו מופקד על תנאיו החומריים, משועבד לחוקי המציאות החומרית, מה שמעניק לעבד יתרון של חופש מדאגה כלכלית.

מעבר לעובדה שעבדות נבחרת היא צודקת בשל היותה בלתי כפייתית, יש בבחירה זו כדי לגרום לנו להבין כי ייתכנו מצבים שבהם יעדיפו בני אדם להיות עבדים על פני מצב של חיי חירות. ידיעת הדבר חשובה קודם כל בשל היותו מנוגד להנחה שמוחזקת בידי בני אדם רבים – שכל בני האדם שואפים למצב של חירות – וגם כדי להסביר מדוע קיימים מצבים רבים שבהם לא יסכימו בני אדם בהכרח להשתחרר מעולה של עבדות. לעתים יקרה – במיוחד בתקופה שבה קיימת חירות יחסית רבה בחברה נתונה – שבני אדם לא יהיו מעוניינים בהפלת המשטר שבו הם נתונים. מדוע? כי החירות מהווה משא רב אחריות, שהוא קשה לרוב בני האדם שלא חונכו לחיים של מאמץ, ואילו בעבדות יש משום נוחיות, שרבים הם בני האדם שמוצאים אותה למתאימה לדרך חייהם.

כפי שלא צודק הדבר לכפות עבדות, אין זה צודק – וגם לא מעשי – לכפות חירות. לא מן הנמנע הדבר שנזקה של החירות הכפויה אינו פחות מנזקו של השיעבוד ויתכן, אולי, שזהו היסוד שעליו צמח חלק גדול ממשטרי השיעבוד שהתפתחו בהסטוריה העולמית; ניתן בנקל לשער מצב שבו מצאו בני אדם לנכון לשים את מבטחם באדם שאותו ראו כחכם דיו כדי להנהיגם ולהנחותם בדרך החיים. אך על אף שביהדות זוכה העבד ליחס הוגן אין שום המלצה מצד המסורת היהודית לטובת בחירה בשיעבוד.