צדיק ורע לו?

 

צדיק ורע לו?

"נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב" היא אמירה הכלולה בברכת המזון, שנאמרת יום-יום על ידי כל שומר מצוות. במיוחד בהקשר המזון, שהוא תנאי הקיום היסודי והראשוני שדרוש לאדם ביותר, יש באמירה זו משום תשובה הולמת לסוגיית קיומו של אדם הממלא את מצוות האל.

בהקשר זה אמירה זו משמעותה עצומה: אין בנמצא עדות לנצחון הרוע בעולם. כלומר: כל מחשבה המניחה שצדיק מפסיד, כמו זו המבוטאת במלים "צדיק ורע לו" איננה מבוססת על עדויות ברורות – וקל וחומר שלא קיימת לגביה הוכחה מדעית אמיתית, ולפיכך אין ביסודה אלא פחדים.

מכיוון שבשום מקרה אין לנו את הקשר הידע המלא, אנו יכולים, בהקשרים מסוימים, לקבל רושם שצדיק נעזב, אך לא לראות בעינינו קיום של דבר כזה. מבחינה זו יש בהצהרה המופיעה בברכת המזון לא סתם עדות, אלא את העדות היסודית והחשובה ביותר שיכול אדם לספק לגבי קיומה של עובדה במציאות גם מבחינה פילוסופית.

פילוסופית, ממלאת עדות זו שני תנאים חשובים: א. יחידאיות – היותה מסופקת על ידי אדם יחיד המתבטא לגבי תקופת חייו כאדם יחיד ומודע מתקופת הנערות ועד הזקנה. ב. אובייקטיביות (מציאותיות) – זו מתבטאת בעובדה שידיעתו מתבססת על מה שראו עיניו (מה שמתבסס על היות החושים המקור לידיעה מציאותית).

במובן שונה, אך משלים מבחינה אפיסטמולוגית, מתייחס הנאמר למגבלה שיש ליכולת הראיה האנושית, אך לא במובן של המפקפקים בידיעה אלא להיפך: במובן של המאמין התבוני, היודע שיש ראיה חושית אנושית המגיעה עד גבול ידיעתי מסוים – ושמעבר לה קיימת ידיעתו הבלתי-מוגבלת של האל "הרואה ללבב". בדרך זו ידיעתם של האדם ושל האל משלימות זו את זו לכלל ידיעה מקיפה של המציאות.

מבחינה זו, יכול האדם להתבסס על מראה עיניו במשך שנים רבות של חיים כעל העדות המשלבת את חושיו ואת נסיונו בדרך שדי בה כדי לאשר כל רעיון, כמו זה שהאל משלם שכר טוב ליראיו או, במלים אחרות שטוב לצדיק.

דבר זה משתלב עם הגישה המוסרית המציאותית, שגורסת כי שכרו של האדם המוסרי מתבטא קודם לכל דבר אחר באושרו, שהוא המצב הנפשי-רגשי המהווה את השכר על פעולה מוסרית.