גיבור התנך

 

גיבור התנ"ך

על מוסריות הבריאה

בזמן שפילוסופים, אנשי דת והסטוריונים עורכים לאורך דורות ויכוחים בנושא שאלת קיומו של האלוהים, הרי עובדת קיומו של האלוהים כמהות מרכזית בספרות היסוד של היהדות איננה נושא לויכוח; מבחינה זו האלוהים קיים כעובדה אסתטית שאיננה ניתנת להכחשה. אך בשל כך הדבר מציג נושא אחד החשוב לדיון והוא: מה אומרת דמותו של אלוהים מבחינה ערכית?

מנקודת מבט ספרותית טהורה, הדמות הראשית של התנ"ך היא אלוהים. מבחינת המסורת היהודית, שלפיה התורה – הספר הראשון של התנ"ך – נכתבה על ידי אלוהים בעצמו, ניתן לראות חלק מהתנ"ך כאוטוביוגרפיה. אך בכל מקרה, בין אם נקבל בהסכמה את הדברים שעליהם נסב הסיפור התנ"כי יש לנו, כבני אדם, ענין לבחון את הערכים האנושיים שמבוטאים במה שקרוי ספר-הספרים ולו רק כדי לבחון את הערכים שהביאו לקיומו, אשר השפיעו כל כך על האדם. כמו במקרה של כל יצירה ספרותית, ניתן לתפוס בצורה טובה את ערכיה על ידי ניתוח אופי הדמות הראשית שלה.

כאמור לעיל, ההערכה האובייקטיבית של התנ"ך כיצירה ספרותית היא בעלת חשיבות שאיננה קשורה לשאלה באם היא מבוססת על אמת הסטורית עובדתית או לא. זוהי חובה המוטלת על כל בן תרבות, שכן ערכיו של התנ"ך הביאו לכך שהוא יוערך לא רק ידי בני אדם רבים בעולם – שלא כולם יהודים – אלא שיהיה בעל השפעה ערכית רבה על התרבויות הקובעות את גורל העולם. ברור שעתיד העולם ייחרץ לפי תוצאות העימות בין שלוש הדתות הרואות בתנ"ך את ספר היסוד שלהן. לפיכך, פעולת זיהוי ערכי היצירה בעלת התפקיד הכה מרכזי בהסטוריה של האנושות, יכולה להעניק לנו נקודת מבט שיש בה מפתח להבנת הערכים השליטים בעולמנו.

בהקשר זה שומה עלינו, כמבקרי ספרות, לשאול קודם לכל: מיהו, לפי התנ"ך, האלוהים? אלוהים הוא לא דמות אחת מבין מספר דמויות אפשריות וגם לא אל אחד מבין כמה אלים באחד המיתוסים הקיימים באנושות. דמותו של אלוהים בתנ"ך, הממלאת את פרקיו הראשונים של ספר התורה, מצויירת קודם כל כאישיות יצירתית. בכך שהוא בורא את העולם ואת כל אשר בו, מהווה אלוהים את היוצר הראשון והגדול, שכן הוא מנצח את התהו ובהו ויוצר במקומם סדר, תשתית ומסגרת שבהם יכולים החיים למצוא מקום לפעול ולהתפתח. לפיכך מהווה האלוהים לפי התנ"ך קודם כל סמל לערכים של יצירה חיובית, במיוחד בתוקף העובדה שהוא בורא עולם שטוב לחיות בו.

מבחינה מוסרית אלוהים הוא בעל מגמה חיובית וגם בעל יכולת להעריך את מעשי עצמו כחיוביים. "וירא כי טוב" החוזר פעם אחר פעם הם הסימנים המובהקים לכך שאלוהים מרוצה מבריאתו ושופט את מעשיו לזכות. את האדם הוא בורא ומציב בעולם שברא כדי שזה יהנה מחייו תוך כדי פעולה של עבודת שמירה על הקיים בו. בכך שאלוהים בורא את האדם בצורתו ומעניק לו תכונות של חוכמה, תפיסה וידיעה שקיימות ברשותו הוא מאשר את ראייתו את עצמו באור חיובי. כך, כפי שאדם מעונין בכך שבנו יילך בעקבותיו, מעניק אלוהים לאדם תפקיד ויכולת לבטא במעשיו בחיים את מה שאלוהים יכול לעשות בעולמו.

מבחינה זו חשובים הערכים האישיים שקיימים באישיות האל, כי יש להם השפעה ישירה על הערכים שהאדם מעונין לרכוש על פי הזדהותו עם האלוהים על אותו יסוד שלפיו כל אדם מעוניין לאמץ את מאפייניו של גיבור ספרותי שהוא פוגש. במובן זה מבטא אלוהים לא רק את הטוב ואת היצירתיות כמבטאת אותו אלא גם את התבונה, הצדק, המוסר ואת הקשר ביניהם. כך, מנקודת מבט פילוסופית, מאחדת דמותו של האל ערכים אלה תוך כדי הצגת הקשר ההגיוני ביניהם ותוך כדי הנחיית האדם לפעול ברוחם.

מנקודת מבט מציאותית תואם, במובן זה, התנ"ך בכלל והתורה בפרט את יצירתה הספרותית של אין ראנד כי המשותף לשניהם הוא תיאור הן של תרומת הטוב היוצר לקיום העולם והן של הבעיה והטרגדיה המעורבים ביחס שמקבל יוצר זה מאלה שלהם תרם ביצירתו, שהוא של התנערות, אי הכרה ואף התנגדות. ההבדל שיש בין שתי היצירות, מבחינה זו, איננו בתוכנם העקרוני אלא בהיקפם: בזמן שבו מתארת התורה את בריאת העולם כעובדת מציאות יסודית שממנה מתפתח כל סיפור העולם, המכיל בתוכו את הקמתו של עם ישראל, אשר אמור לייצג בעולם את ערכיו של האלוהים, ובכלל זה את ביטוייו הראשיים של הטוב, שהם היצירה, התבונה והצדק אשר נמצאים ביסוד החיים כתנאי וכגורמי יסוד קיומיים, ממוקדת עבודתה של ראנד במציאות הפוליטית שהכירה בחייה.

לפיכך – אף כי מבחינה עקרונית ספרותית-אסתטית עולות שתי יצירות אלה בקנה אחד - ניתן לראות את היחס בין התנ"ך לבין עבודת ראנד כיחס שבין המבט המטפיסי-רוחני הכולל של המציאות בכלל והעולם בפרט לבין מיקוד מסויים בנקודת זמן ומקום גיאו-היסטורית. לכן ניתן לראות איך לפחות במובן זה מהווה אין ראנד נציגה של ערכי היהדות בעולם.