שכר טוב

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1150

הגיגים אודות יעקב אבינו

שכר טוב

ההסכם המטפיסי

בעולם החברתי-פוליטי שלנו, שחלק ניכר ממנו מאורגן על יסוד המגמה הסוציאליסטית, מהווים הסכמי השכר חלק ממושגי היסוד של הקיום האנושי. מנקודת מבט זו מהווה פרשת "וייצא", אשר עוסקת ביחסיו של יעקב אבינו עם דודו לבן, המעסיק אותו בחוותו, אולי את הפעם הראשונה שבה מתוארת הפרת הסכם עבודה בהסטוריה. במונחים של הפילוסופיה המציאותית(*), המתנגדת לגישה המרכסיסטית, אין המתח הקבוע שהיה קיים במערכת הכלכלית-הסטורית כזה של מלחמת מעמדות בין מנצלים למנוצלים אלא מהות עקרונית הרבה יותר, אשר מקיפה את האנושות כולה: לפי גישת ראנד כל מערכות היחסים הקיימות בין בני אדם הן צורות שונות של הסכמים וחוזים, שכל בני האדם מחוייבים להם. אך לעומת גישות אלה הפילוסופיה היהודית מציגה תמונת עולם רחבה הרבה יותר ממגמות הסוציאליזם או האובייקטיביזם, שכן היא איננה פוליטית אלא מטפיסית ביסודה. מנקודת מבט זו נמצאים כל הסכמי היסוד הקיימים במציאות במעמד מטפיסי.

מנקודת המבט של מסורת ישראל, מתבטא ההיבט המטפיסי של הקיום בהסכמיות על-טבעית, הכורכת לא רק את כל הקיים אלא גם את הבורא. יותר משעקרון ההסכמיות אינו מוגבל במציאות רק לאנושיות, הוא גם כולל בתוכו את האלוהות. בתורת ישראל נפרשת, החל מהפרק הראשון שלה, המציאות כמיוסדת על הסכם. דבר זה, הבולט בכל מערכות היחסים הקיימות בעולם מראשיתו, מחזיק את האיזון הכלל-עולמי שבין אלוהים לאדם ובין מציאות העולם החי, זו של בעלי החיים, הצומח ואיתני הטבע – לבין טבעם המוסרי של בני האדם. כל אלה שומרים על קיום יציב בזכותו של הסכם, שלעתים הוא מוצהר וברור, לעתים אינו בהיר כל כך ולעתים הוא פשוט עובדה קיימת, שניתן להבינה מהשתלשלות האירועים, אשר הצדדים אמורים למלא כדי להתקיים.

מערכת הדוקה של שכר ועונש מקיפה את כל החי ושומרת שחייו יתנהלו במסגרת המוסכם. כך, כל חי בעולם אמור לחיות לפי כללים הנובעים מהטבע שקיבל מן הבורא, ואל לו להפר את הכללים הללו. במיוחד כשמדובר באדם שקיבל את חופש הבחירה שומה עליו לציית לאל, לבחור לפעול בהתאם לדרך שבה תוכנן, כדי להשיג את המיטב ובכך לחיות בהתאם לתכלית העולם. לעתים מוגדר ההסכם העולמי כהתחייבות לדרך חיים מסויימת, הקרויה "דרך הטבע" – שהיא דרך התנהגות שההולך בה מעיד על ציותו לטבעו הקיומי, וכל עוד יתמיד בה יזכה בחיים טובים. אך אם לא ימלאוה החיים בעולם, הם ייחשבו למפירי הסכם עם הבורא ו"יזכו" בעונש כמו המבול הנודע.

כזכור לקורא תיאור הדברים בתורה, מוצא לנכון האלוהים להבטיח אחרי המבול כי הוא לא יביא עוד מבול על העולם. בכך משלב את עצמו האל כצד בהסכם שהוא עורך עם מה שנברא על ידו – ויותר מזה: הוא מלמד את המאזינים לו פרק חשוב במוסר: את מוסריותה של העמידה בהסכם. כמורה העליון של האנושות מהווה אלוהים לאדם דוגמה לכיבוד הסכמים וממחיש לו בכך את ביטויו של הטוב בעולם באמצעות יחס של קדושה להסכם בזמן שהרוע מפר הסכמים ובוגד בהם.

(*)מציאותיות = אובייקטיביזם, הפילוסופיה של אין ראנד

חשיבותו של ההסכם היא בכך שכמהות הוא מאפשר את החיים המפותחים עלי אדמות, שכן בלעדיו לא ניתן לתכנן שיתוף פעולה לעתיד – כפי שניתן להבין מתוכנו המושגי של אחד משמותיו: חוזה. ואכן, ביסודו של כל הסכם קיים תכנון עתידי, שיש בו מידת נבואה והערכה לדברים שיהיו. ואכן, במשך הדורות הרבים שאחרי דור המבול עורך הבורא הסכמים רבים נוספים, שהמשותף להם הוא התייחסות לעתיד בצורת נבואות, נדרים והבטחות שבהם כלול שכר שיינתן למקיים אותם.

שכר זה מובטח לכל הצדדים המעורבים בהסכם – והיותם של ההסכמים הדדיים נכון גם לגבי הסכמים הנערכים בין אלוהים ואדם. בהסכמים שעורך האל עם בני אדם הוא מחנך אותם לא רק לציית להנחיותיו אלא אף לשלם לו. בהקשר זה מתבטא יסוד מוסר בעל משמעות אתית-מטפיסית, כלומר כזו שמצביעה על כך שכל העושה ראוי לשכר, אפילו אם הכל שלו. משול הדבר לאב ששמח על ביטוי השמחה של בנו בעקבות מה שהוא מעניק לו, על אף שגם מתת זו קיימת בזכות האב.

בהקשר זה מציבה ההשקפה החומרנית כסתירה את הרעיון שיכול האל לשאוף לקבל מתת כלשהי מן האדם, בשל העובדה שהוא המקור לכל מה שיש ברשות האדם. אך תפיסה מציאותית, המיישמת בהקשר זה את חוק הסתירה, תוכל לפתור סוגיה זו על נקלה: אין סתירות במציאות – והאל, השונה מהותית מן האדם, אינו יכול להביא את עצמו למצב שבו יעניק לעצמו את מה שיכול האדם להעניק לו יותר משיכול אב להתנהג כלפי ילדו כפי שילד מתנהג כלפי אביו.

התורה מלמדת אותנו על קיומה של התפתחות כלל-עולמית, הכוללת את התפתחות מערכת יחסיו של האל עם האדם. זו עולה בקנה אחד עם התגבשות ההסכמיות שביניהם, החל מאלה שנערכו בין אלוהים והאדם הראשון ועד לאלה שבין אלוהים והאדם המוכר לנו. בכל שלבי ההתפתחות הזו, אף כי משתנים הפרטים הנוגעים להסכמים, אין הם משתנים מבחינה עקרונית; בכולם מתבטא העקרון שקיים בכל הסכם שכר מוסרי: שכל אחד מהמעורבים בו מצפה לקבל שכר עבור מאמציו. בנוסף לכך, יש לציין כי העמל מעוניין שששכרו יהיה טוב.

אך מהו שכר טוב? בימינו רגילים אנו לחשוב על "טוב" בהקשר של שכר כ"הרבה". אך דבר זה יהיה נכון רק במקרה של שכר חומרי, ולא במקרה של הסכם שכר כלל-מציאותי, מטפיסי באופיו. באחת מההתייחסויות לאלוהים, בספר התפילה היהודי, הוא מוזכר כמי ש"משלם שכר טוב ליראיו". כמעט מובן מאליו שניתן, בהקשר זה, להזכיר את הדברים שאומר האל לגבי מהותו למשה במדבר: "יהיה אשר יהיה". במלים אחרות: אין שכר טוב ענין של כמות אלא של איכות. בהקשר של הסכם שכר הוא יהיה ביטוי של יחס טוב בין עבודה לשכרה.

כאשר נפגש יעקב אבינו עם אלוהים, הוא עורך עימו הסכם, שבמסגרתו הוא מבטיח לו מעשר מכל מה שיקבל ממנו. בעצם העובדה שמדובר בערך יחסי מוחלט וקבוע הוא קובע לדורות את העקרון שלפיו יוכל האדם למדוד את מה שמגיע ממנו לאל בהתאם למה שיקבל ממנו, יהיה זה אשר יהיה.

הפרשיות שבהן מתוארת התגבשות אישיותו של יעקב אבינו הן חלק מסיפור אבות העם היהודי, המהוות את הפרק הראשון של היווצרות האדם הישראלי, שיש לו – בתוך הגזע האנושי – תפקיד מיוחד. יצירתו של עם ישראל היא מבצע אלוהי ייחודי שבו מתוארים הערכים שאותם רואה האל כבעלי חשיבות להטמעה בעם שהוא יוצר. כל פרשיות התורה הנוגעות לכך מתארות הן את היחסים הבין-אישיים שמתפתחים בין בני האדם המתוארים בספר, הן את יחסי בני האדם למציאות ולאל – והן את מקום היחסים ההסכמיים שנבנים ומתקיימים בין כל אלה כהכנה לעתיד.

מבחינות רבות מבטאים האירועים המתרחשים בחיי המשפחות הראשונות של עם ישראל את התקופה שבה נרכשים הערכים המעצבים את רוחו של האדם החדש, האדם היהודי, שהיא התקופה שבין האדם הראשון לאדם של העת העתיקה; מבחינה זו מעניקה לנו התורה הזדמנות להתבונן בהתפתחותו, בתקופה שבין דור המבול לדור המדבר, של המין האנושי, כאשר צומח ממנו המין היהודי.

פרשת "ויצא" מתארת את התקופה הארוכה שעובר יעקב, בנו של יצחק, בן אברהם אבינו, אחרי צאתו מבית הוריו בהימלטו מאחיו עשיו. את רובה ככולה של התקופה הזו הוא עושה בבית דודו לבן, אחי אימו, שבשירותו הוא עובד, נישא לבנותיו ומקים לעצמו משפחה הכוללת את 12 הבנים שהוא מוליד, אשר יהיו בעתיד לראשי שבטי עם ישראל. לאורך כל הפרשה מתוארת מערכת יחסיו של יעקב עם האלוהים ועם לבן מנקודת המבט של נושא ההסכמיות, והדבר מעניק לנו הזדמנות לעמוד על הדרך שבה לומד יעקב איך היבט חשוב זה של העולם מתבטא בקיום האנושי.

את הפרשה פותח מפגש בין יעקב והאלוהים, אשר נערך תוך כדי חלומו של יעקב. במפגש זה מבטיח האל ליעקב לשמרו, מבטיח לו את הארץ שעליה ישן ומברך אותו. כתגובה נודר יעקב נדר-תנאי שבו הוא מבטיח לאל כי אם יתקיימו כל הבטחותיו ליעקב ויסופקו צרכי קיומו על ידו יהיה הוא ליעקב לאלוהים ויתן לאלוהים מעשר מכל מה שיקבל ממנו.

מדברים אלה ניתן ללמוד ולהבין מספר דברים: 1. מהעובדה שחלק מהם ניתנים להבנה כחזרה של הבטחות שכבר הבטיח האל לאברהם, ניתן להחשיבם כחידוש של חוזה שעקרונותיו נקבעו כבר בין האל לאברהם, אלא שהפעם יש בפעולה זו עם יעקב משום הצהרה על כך שהקב"ה, שהבטיח לאברהם הבטחה שתקפה לדורות צאצאיו, מוצא לנכון לקבל את הסכמתו מחדש של הנכד, שכן יש חשיבות גם לנכד בפני עצמו ולא רק כצאצא של סבו ואביו. 2. כשמסכים יעקב לקבל את אלוהי אבותיו כאלוהיו שלו בתנאי שאלוהים ימלא את התנאי של סיפוק צרכיו – ובנוסף לכך הוא מבטיח להעניק לאל מעשר מכל מה שהוא מקבל ממנו. למעשה קובע יעקב חוזה עסקי עם אלוהים, שבו, אם ימלא האל את תנאיו של יעקב, הוא יקבל– בנוסף להכרה מיעקב בהיותו אלוהיו – גם תשלום.

למעשה, מסתכם המפגש בין יעקב לאלוהים בעריכת הסכם הדומה במובן מסויים להתמודדותו של האל עם אברהם אבינו – בכך שהאדם והאל ניצבים זה מול זה על אותו מישור. את השיעור האלוהי ניתן לסכם בשלב זה בכך שהאלוהים מעניק לאדם מעמד של צד עצמאי בחוזה ומציע לו להצטרף אליו כחלק מצבא הטוב, המאופיין בשמירה על תנאי ההסכם שנקבע עימו. בהתייחסות זו לנושא ההסכם בין האדם לאל בחייו של יעקב נוצק היסוד הקיומי לחוזה המיוחד שנערך בין האל לבין העם היהודי.

בהמשך פרשת "ויצא" מתמודד יעקב אבינו עם דודו לבן במשך תקופת חיים שלמה; באופן המנוגד בתכלית למצב ההסכמי שאליו נכנס יעקב ביחסיו עם אלוהים, שבו הוא חווה חוויית חיים הכלוה בחוזה שאותו הוא עורך עם הקב"ה, מערכת יחסיו עם לבן היא כזו שבה, פעם אחר פעם, מופרים ההסכמים שעליהם הוא מסכם עם לבן, וזה מרמה אותו שוב ושוב, בדרכים שונות, ובוגד בסיכומים שעליהם החליטו שניהם.

לבן, שהוא אדם רע, מבטא באישיותו בדרכים שונות את אי המוסריות האנושית היסודית הכלולה, בדורות שיבואו, בכל צורה של ניצול אדם אחד את עמיתו, ובמיוחד בתחום יחסי העבודה. מאוחר ביחס בהסטוריה ביסס המרכסיזם-סוציאליזם את כל שיטתו הרעיונית על הדגם של המעביד המנצל את כוח העבודה של מי שעמל למענו מבלי לשלם לו את גמולו, כשהוא מכנה את הדבר "מלחמת המעמדות" ומעניק לה מעמד של קבע בתרבות האדם. אך כפי שברור מפרשת "ויצא" מגיעה זכות הבכורה בנושא זה ליוצר העולם והתורה, אשר השתמש בדגם החברתי-פסיכולוגי של לבן-יעקב כדי ללמד אותנו פרק חשוב במטפיסיקה ובאתיקה של יחסי העבודה הראויים – ומציגה את לבן כאב-טיפוס הרוחני של אי ההכרה האנושית בקיום הרוח.

כפי שהציגה את הדבר בפילוסופיה שלה אין ראנד, מי שמהווה את הבעייתיות הגדולה ביותר שבה פוגש האדם היוצר הוא האדם שאינו מכיר ביצירה – שהוא אחיו של האדם שאינו מכיר בבריאה. עקרונית אין שניהם שונים זה מזה במובן יסודי, שהוא התכחשותם לביטוייה בעולם של רוח יוצרת – של האדם ו/או האל – וסירובם לשלם לה את שכרה על עמלה ועל תרומתה להם. מבחינה זו יש חוט מקשר ברור בין האדם שאינו מכיר תודה לאל לבין זה שאינו רואה את עצמו חייב שכר למי שעמל בשירותו. אי מוסריות מסוג זה אופיינית ללבן שמתכחש לתרומתו של יעקב לגדילת עושרו אחרי שזה עמל בביתו במשך 20 שנה.

כשמסביר, לקראת סיום "וייצא", יעקב ללבן כי לקח ממנו את המגיע לו חלף עמלו, אומר לו לבן: "...הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בראשית לא מג). מדברים אלה ניתן להבין כי לפי השקפתו של לבן אין הוא מחוייב ליעקב דבר, כי כל מה שנמצא בחזקתו שייך לו בזכות. בכך מבטא לבן את ה"אני מאמין" של דורות העתיד של יורשיו הרוחניים, המנצלים ההסטוריים שאינם מכירים ברוח האלוהים או האדם ואינם מכבדים את ההסכמים שהם עורכים.

העימות המוסרי-עקרוני בין לבן ליעקב אינו אלא מקרה מבחן ראשוני לניצול העתידי של בני ישראל במשך דורות רבים, החל משיעבודם במצרים, והמשך בגלותם הארוכה. כפי שאנו למדים מהפרשה לעתיד, אין מפר ההסכמים מסתפק ב"ניצול פועלי" כי הוא מתקיים על חשבון עמלם של עובדיו. חוסר המוסריות שלו, המתבטא באי תשלום שכרם, מגיע לשיאו – כמו במקרהו של לבן – בכך שהוא מאשים את יעקב בגזל. ההיפוך המוסרי מושלם: את מה שיעקב רואה כקנינו שעשה בצדק, רואה לבן – שאינו מכיר בעמלו של יעקב כדרך קנינו - כמעשה גזל מצד יעקב.

הבנה מעוותת זו של זכות הקנין שאינה קשורה לעמל או לרוח יצירה מבטאת את חוסר הכרתו של לבן בקיומה של רוחניות במציאות בכלל וביסוד הקנין בפרט. יעקב, לעומתו, מכיר הן באלוהים והן בכך שהוא המעניק לו את זכויות הקנין על כל מה שרכש בשנות עמלו הרבות אצל לבן. במפגש ביניהם הוא מבטא בפני לבן את תפישת קנינו ועמלו ככזו שתלויה בהשגחת האל: "לולא אלוהי אבי אלוהי אברהם... כי עתה ריקם שלחתני ...את עניי ואת יגיע כפי ראה אלוהים ויוכח אמש"(בראשית לא מב)

למעשה, נע יעקב בפרשה זו בין שני מימדים מנוגדים של טוב ורע. בזמן שהרע מבוטא על ידי עמדת לבן, אשר מפר את ההסכם עימו, אינו מכיר בעמלו כראוי לשכר, מתכחש לתפקידו ורואה אותו כנוכל, מייצג את הטוב ההסכם שאותו הוא עורך עם האל, ואשר מתגשם עם מילוי התחייבויותיהם של שני הצדדים הן מבחינת העמל והן מבחינת השכר. כל זה מסתכם בכך שבשנים שבהן עובד יעקב אצל לבן לומד הוא את כל ששומה על אדם ללמוד מבחינת היחס הנאות שבין ההסכמים הקיימים בין בני אדם לבין עצמם, לטוב ולרע, לבין ההסכמים הקיימים בין האדם לאלוהים.

היקף יחסיו של יעקב עם בני האדם שהוא מכיר – החל מהוריו, המשך באחיו ובדודו וכלה בנשותיו ושפחותיהן, מהווה השלמה של חוק לימודיו את ההיבט המוסרי הנאות שלפיו אמור לנהוג האדם בכלל – והיהודי בפרט. בנושא אחרון זה מסיים, למעשה, יעקב, את הנחת התשתית הערכית אשר לאורה ייבנה כל המוסד ההסכמי העתידי של יחסי אלוהים והעם היהודי, הרצוף בחוזים, נבואות ונדרים, המהווים הסכמי משנה בתוך ההסכם המיוחד שיש לאלוהים עם עם ישראל, שכמוהו כהסכם הקיים בין אדון למשרתו.

לאורך כל הדורות שעברו מאז קם עם ישראל מהווה מערכת היחסים המיוחדת שבין אלוהים לעם היהודי סוג של חוזה ייעודי-מקצועי, שבו מוטלות על עם ישראל מחוייבויות מסויימות, שאם ימלאן כראוי יזכה בחיים טובים באופן מיוחד. מבחינה עקרונית אין בכך חריגה מעקרון הבריאה הכולל, שבו דואג הבורא להעניק לכל מין חי יכולות טבעיות מיוחדות המאפשרות לו להגיע להישגים מיוחדים; בדומה לכך זכה העם היהודי לקבל ולהחזיק ביכולות מיוחדות, שיאפשרו לו לפעול בשירות האל ולהרוויח שכר בהתאם לכך: איכות חיים.

מבחינה כלל-קיומית ניתן לראות את טבען המיוחד של כל המהויות החיות כמסגרות הסכמיות שמילוי חלקן בהן יאפשר להן להשיג, כשכר על פעולתן, את האושר התואם להן. מקרהו של האדם מעניק לו יכולות המאפשרות לו את יישומן של משימות מוסריות - והמקרה של היהודי הוא כזה שבו הוא מקבל יכולות מחד ומצוות מאידך. מילויין של האחרונות יאפשר לו לממש את יכולותיו, להפעילן בשירות הקב"ה ולקבל, כשכרו, איכות חיים ייחודית.

בימים אלה של הסוציאליזם הישראלי, שבהם אין רואים בעין אוהדת את קיומם של הסכמי עבודה אישיים בין עובדים למעסיקים, מעניין לשים לב לכך שניתן לראות איך, מבחינה מטפיסית, מבוסס היקום כולו על משימות, חוזים, הסכמי עבודה ושכר כה ייחודיים, עד שה"מעסיק" הגדול ביותר דואג מראש ליצור את עובדיו באופן שמותאם במדוייק למשימה שהוא מייעד להם.

בין האדם לאלוהים קיים הסכם – סוג של חוזה עסקי – שבו, תמורת מילוי תנאים מסויימים, מבטיח האל לאדם רווחים גדולים. למעשה, את מצוות האל יש לראות כפרטיו של ההסכם שמגיש האלוהים לאדם, כאשר כהנחת יסוד כדאי שייצא מתוך הנחה "קפיטליסטית" שההסכם נועד לטובתו. ביצוע העסקה איננו מחייב את הבנתו המלאה של פרטי ההנחיות שהוא מקבל ומנקודת המבט של האל חייב האדם להבין את הוראותיו אלה לפחות ברמה שתאפשר לו, לאדם, את שלמות ביצוען.

בסידור התפילה של העם היהודי מפורט חלק גדול מההסכם הקיים בין האדם היהודי לאלוהים, כאשר מצויין בו במפורש כי אל מול מילוי מצוות מסויימות שניתנו לו על ידי האל הוא יקבל, כשכר על עמלו, תנאי חיים טובים. מאחורי המלים שמתארות את אלוהים כ"משלם שכר טוב ליראיו" יכולים אנו לראות רמז לצורות הנאה שונות שיוענקו לשומרי המצוות תמורתשמירתם על קיום המצוות. כך או כך, כיהודים כדאי לנו לזכור כי יעקב אבינו הוא שקבע לדורות בפרשת "וייצא" הן את הבקשה מאלוהים שיספק לו את צרכי היסוד שלו כמו מזון ולבוש – והן את הבטחת האמונים שלו להכרה באל ואת מתנת המעשר כתמורה לאל על המתת מצידו. בהגדרת מסגרת חוזית זו ליחסיו עם האלוהים התאים יעקב את יחסיהם הפרטיים של היהודי והאל להסכם המציאותי הכולל שעליו בוסס מלכתחילה קיומו של העולם.