דובר אמת בלבבו

• | הדפסה |

פרטים

עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37

כניסות: 3790

דובר אמת בלבבו

בספר "תהלים" מופיע, בפרק טו, הפסוק "מזמור לדוד ד' מי יגור באהלך מי ישכן בהר קדשך: הולך תמים ופעל צדק ודבר אמת בלבבו" (פסוק ב). הביטוי "דובר אמת בלבבו" יכול לבלבל את כל מי שמניח שפעולת הדיבור – ובכלל זה דיבור האמת – נעשית בפה, ולרוב חשיבה זו נובעת מההנחה המקובלת שהדיבור והאמירה הן פעולות חברתיות. למי שמבין כך את הדברים נראה שנושא היושר – זה שעוסק במידת ביטויים האנושי של האמת ובשקר - הוא חברתי במהותו.

אלא אם כן אנו לומדים את ההשקפה של אין ראנד לגבי היושר.

בפילוסופיה שלה, המציאותיות, עומדת אין ראנד על היות היושר תכונה שעל אף שהיא באה פעמים רבות לידי ביטוי במצבים ובהקשרים חברתיים אין היא חברתית בטבעה אלא יחידאית ורוחנית במובן האישי ביותר; מידת היושר עוסקת במידת היותו של האדם מקפיד על היצמדות לאמת גם כאשר הוא במצב יחידאי, כשאין בקרבתו כל אדם אחר או התייחסות לאחרים.

דבר זה מסביר את הרעיון של "דובר אמת בלבבו". הוא מציג את ביטוי האמת לא כענין שהוא חלק ממערכת היחסים שבין האדם לעמיתיו אלא ככזה שמקורו במערכת יחסיו של האדם עם המציאות, וזו – מערכת היחסים שלו עם המציאות - היא היסודית והראשונית מבין השתיים. במונחים פילוסופיים, יחסיו של היחיד עם בני אדם אחרים הם פוליטיים במהותה ומהווה פרק יחיד ביחסיו עם המציאות, שהם מטפיסיים, כוללים וראשוניים בטבעם.

כך, באופן מעניין – ולא בפעם היחידה – מקבלת ההשקפה האתית המציאותית, הגורסת שמעלות המוסר האנושי נובעות מן ההכרה האנושית ובמיוחד מטבע הידיעה של האדם, גיבוי מהתמליל היהודי העתיק הקושר את אמירת האמת (ולפיכך את היושר) לזהות ידיעתו הפנימית היחידאית של האדם: ספר תהילים.

אין זו הפעם הראשונה שבה מסייעת הפילוסופיה של אין ראנד להבין את מה שעלול להיראות כבלתי הגיוני בתנ"ך. אך הדבר עוד מתחזק כאשר עולה, בצורה האופיינית לזמננו, השאלה: האם אין טעות יסודית בעשיית קשר בין הופעת המושג "לב" לבין המושג "ידיעה" בהקשר זה, כי רבים בחברתנו מניחים שקיים ניגוד - לפחות של טבע פעולה - בין רגש (הלב) לבין שכל (הידיעה)?

דווקא בנושא זה עולה, ביתר כוח, האפשרות האלטרנטיבית שמציגה הפילוסופיה של אין ראנד לגבי היחס בין שני מושגים אלה, שלפיה אין כל הבדל עקרוני – וקל וחומר שלא ניגוד – בין שכל לרגש. ראנד גורסת שהשכל אינו מנוגד לרגש ולו רק מתוקף היות הרגש תוצאה של ידיעה, שהיא שכלית במהותה. בהקשר זה כדאי לדעת ש"ניגוד" זה בין שכל לרגש הוא המצאה תרבותית-חברתית מאוחרת ביחס וכי בתקופה שבה מוזכר לראשונה הביטוי "בכל לבבך" באחת מהמצוות לא ביטא כלל המושג "לב" רגש – ובוודאי שלא כזה המנוגד לשכל. למעשה, רבים מהמקורות היהודיים קושרים את הרגש הנדון, האהבה, שהוא המוזכר בצמוד ללב (מה שכנראה מהווה את הסיבה לחיבור בין הלב לרגשות) לפעולה תבונית מובהקת; אחד ממקורות ישראל נוגע הוא בדיוק בענין זה בדבריו:

הגם שמצווה זו (ואהבת בכל לבבך) היא לכאורה רגשית בעיקרה ומבוססת על רגש האהבה הטבוע באדם, הרי שככל המצוות בהלכה היהודית גם לה ישנם ביטויים מעשיים..."

ומוסיף הוא בציטוט מספר החינוך:

"ראוי לו לאדם שישים את כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת ה'... יעשה כל יכולתו להרגיל מחשבות לבו כל היום, עד שלא יהיה רגע אחד ביום ובלילה שלא יזכור אהבת ה' בכל לבו"

מדברים אלה ניתן להבין כי הכתוב מצביע על קשר יסודי שקיים בין רגש האהבה לפעולת הבחירה השכלית, המביאה אליו. דבר זה עולה בקנה אחד עם זיהויה של אין ראנד, הרואה את הרגשות כתגובות על ידיעה וממילא כל ציווי על הרגש כהמלצה לפעולה תבונית נבחרת אשר תפיק את התגובה הרגשית הרצויה. חיזוק לגישה זו יכולים אנו למצוא בדברי הרמב"ם (מתוך ספר המצוות) אשר מסביר מה שומה עלינו לבצע מבחינה הכרתית כדי שנוכל לקיים את מצוות "ואהבת":

בנוסף לכך, בחיבורו ההלכתי משנה תורה, הגדיר הרמב"ם בדרך שונה במקצת את המצווה ואת הדרך אליה, אך לא שינה את העקרון שלפיו מביאה ההתבוננות השכלית במעשי האל לאהבה אותו:

וכך נסגר שוב ב"תהילים" המעגל היהודי בן אלפי השנים שהקיף את דוד המלך, הרמב"ם ואין ראנד. מנקודת מבט זו ניתן לראות איך יישרה הפילוסופיה של אין ראנד את ההדורים ואיחדה מחדש את השכל עם הרגש ואת האמת עם הלב.