דוד המלך כסמל למלחמה מוסרית

 

דוד המלך כסמל למלחמה מוסרית

דוד המלך בא מן הצאן. הוא לא היה חייל מקצועי (שבמונחים של מדינת ישראל בימינו נקרא "סדיר"); הוא לא גוייס באמצעות צו גיוס אלא התנדב להילחם נגד גליית ואח"כ נגד צבא הפלשתים מיוזמתו שלו. לפעולתו זו שלו יש משמעות מוסרית במיוחד בהקשר שבו פעל, שהוא המצב שנוצר אחרי שמלך ישראל נכשל במילוי ההבטחה שקיבל העם לכך שהמלך שיושם בראשו יילחם את מלחמותיו – ולא קוימה.

במאבקו נגד אויבי ישראל לא השתמש דוד הצעיר בנשק ו/או אימון שקיבל ואת אי ההתאמה בינו לבין הביטוי "סדיר" בימינו יש להבין במיוחד על רקע התנגדותו של שמואל הנביא לתביעת העם לקיום מלכים ש"ילחמו" עבורו, בשל משמעותה המעשית של היות תביעה זו עדות לתפישת ה"יד השניה" העמוקה והטפשית שהשתלטה על עם ישראל, אשר נמאס לו מלהילחם בעצמו את מלחמותיו.

דבר זה מצביע על הגישה השלילית של האידיאל היהודי כלפי מי שמעוניין שאחרים יבצעו במקומו את מה שבפועל הוא חובתו המוסרית של אדם או עם עצמאיים שהיא, ללא ספק, עם שלם שנלחם כולו ומנצח את האוייב בעצמו, מבלי לשאוף לכך שאחרים יבצעו עבורו את עבודתו, שהיא שאיפתו של הלא מוסרי.

מבחינה זו הדגים דוד הצעיר את מה ששומה על אדם מוסרי לעשות כאשר ארצו מותקפת על ידי אויב, באופן עצמאי ותוך התבססות על רצונו החופשי, וזאת כאנטי-תיזה לשאיפתם של בני עם ישראל, שבמובן עקרוני ממומשת היום במדינת ישראל באמצעות חוק לא מוסרי.