מעמדה של הפילוסופיה של אין ראנד בעולם

מעמדה של הפילוסופיה של אין ראנד בעולם

עוצמתה של גישת אין ראנד טמונה בכך שהיא משיבה, כעטרה ליושנה, את היחיד האנושי למקומו הראוי, אשר מאז עלתה המסורת היהודית על בימת ההסטוריה לא זכתה להכרה ראויה במגרש ההגותי. המהפכנות העקרונית בגישת ראנד היא קריאת תגר כנגד כל המוסר הקיים של תרבותנו, ובמיוחד נשיאת הדגל של היחידאיות האנושית גם כמקורם של הערכים וגם כערך שיציל את העולם.

בראיית היחידאיות כערך חיוני לצורך הצלת העולם הכוונה לכך שמודעותו של היחיד לכך שלכוחות שהוא מקדיש בחייו לשירות יחידאיותו יש משמעות מעשית רוחנית, שלהעלאתה על פני השטח בעולם האנושי יש תפקיד של הכנתה לשימוש פעיל אחרי שבמשך זמן רב לא יכול היה האדם לנצלה בדרך זו.

עלינו להבין כי מה שגרם לאבותינו לומר "אם אין אני לי", "עניי עירך קודמים" ו"אדם קרוב אצל עצמו" היתה התחזקותה, בשלב מתקדם של ההסטוריה ההגותית, של מלחמתם של אויבי רוח האדם נגד הגישה היחידאית שקודמה על ידי היהדות. כוחות שלא מן הנמנע שנבעו מהפילוסופיה האלילית, שכן מקורם היה יוון העתיקה, החלו לערער על העקרון המקודש של מוסריות פעולתו של היחיד למען עצמו, כחלק חשוב בהתפתחות ההתקדמות האנושית. הסיבה לבחירתם של גדולים אלה לחזק דבר זה היא זיהויים את המתרחש במציאות ההגותית שבעולם שמסביבם, אשר גרם להם להבין שיש צורך להציג עימות משמעותי ברוח מסורת ישראל אל מול סחף רעיוני שקיים בעולם ההגותי אשר מחליש אמיתות יסוד כמו זה.

בהקשר זה יש מקום להניח כי העימות של המגמה היהודית עם המגמה היוונית (שהיתה ל"אוניברסלית" בהמשך) לא רק שלא פסק, אלא שנותר בעל כוח עכשווי הרלוונטי לסוגיות ההווה של הקיום העולמי. למעשה, עדיין לא היה בהסטוריה העולמית גורם שכמו העם היהודי, המצוייד במסורת ישראל, הדגיש לאורך כל קיומו את חשיבות מעמדו של היחיד האנושי ביחס למעמדו של העם. מבחינה זו מהווה עלייתה של הפילוסופיה המציאותית שלב נדיר בהסטוריית ההגות העולמית כי היא יכילה את הזיהוי הקיים במסורת היהודית שהיחיד הוא הגורם המשתלב עם הקבוצה האנושית באופן שבו שני מושגים אלה – היחיד והקבוצה - מתפתחים זה באמצעות זה ולא באופן שבו הם מנוגדים.

מסורת ישראל והפילוסופיה המציאותית תואמות ומשלימות זו את זו – כל אחת בגישתה הערכית ובאמצעיה האופייניים (כמו הטרמינולוגיה שלה) – בגישתם הפרו אנושית, פרו עולמית ופרו ערכית, עד כמה שמדובר בערכים החיוביים של קיומם של העולם, האדם והקיום.

זיהויה של ראנד בתקופתנו את המחלה האנטי-אנוכית שפשתה בעולם מתבלט על רקע ההתייחסות הכלל-עולמית למסורת ישראל ברוח מושגים אנטי דתיים הרואים את כלל הדתיות כאנטי תבונית וכקולקטיביסטית וברוח זו מאשימים – בניגוד לעובדות – את הדת היהודית. חלק מהדבר מתבטא, כפי שניתן להבין מהתבוננות בנעשה בעולמנו, גם ביחס העולם אל הפוליטיקה הישראלית. גישה זו היא שריד חי של העימות שהתפתח בין מסורת ישראל לעמי העבר שהשפעתם מגיעה עד זמננו, כמו הקולקטיביזם היווני והנוצרי.

המגמה שאותה זיהתה ראנד בפילוסופיה שלה, שהיא חלק מתורת מוסר אנטי אנושית, מתבטאת בכך שכשרוצים להוקיע בימינו אדם אומרים עליו שהוא אנוכי, שהוא פועל להשגת רווחים, למען אינטרסים עצמיים ו/או למען עצמו. רבים גורסים כי את סימניה של גישה זו ניתן לראות בעולם היהדות, אך גם אם זה נכון מדובר בתגובת משנה קטנה ביחס להשפעה חיצונית זניחה, כי בתמלילי היסוד שלה ולמעשה בכל הנובע ישירות ממרכז הכוח הרעיוני של מסורת ישראל, דווקא ההיפך הוא הנכון.

למעשה, מי שמכיר את רעיונות הפילוסופיה של אין ראנד, המציאותיות, ורואה עד כמה חלק מהם קיים גם במסורת היהודית יכול לזהות בכל המגמה התרבותית רבת האיכות והכמות שהיא מייצגת, קודם לכל ערך אחר, את התמיכה הכוללנית היסודית בגישה של אנוכיות מוצקה, המבטאת את כל פעולת החיים בעולם בכלל ובעם היהודי בפרט. גישה זו באה לידי ביטוי בכל שדות הקיום והפעולה של היהדות

אין ראנד זיהתה את העובדה שהמוסר האנטי אנושי השולט בעולם מתבטא בקיומם של רעיונות אשר מפעילים פגיעה מקיפה בזכויות האדם באמצעות מזימות פוליטיות מתוחכמות המתקיימות אף במדינות הקרויות חופשיות; בעולם של ההווה קיימים מנגנונים ערמומיים של שוד, פגיעה בזכויות האדם והפקעת קנין, המציגים את עצמם ככאלה הפועלים לרווחת האדם. בהתאמה לכך נמשך בעולם קיומה של מגמה רוחנית מסוג זה, אשר איננה מכירה בחשיבות תפקידה ומעמדה החיוני של היצירה היחידאית לאיכות קיומו של האדם. במצב זה מהווה אמירתה של אין ראנד נגד הפגיעה בחירות האדם בכלל והאדם היוצר בפרט את האיום הגדול ביותר על מעמדה של הכנופיה הבינלאומית של הגזל הממוסד – שממשיכה את מורשת הכוח הפוליטי שפגע בעם ישראל.

חשוב להכיר בכך שזיהוייה של אין ראנד אינם מושפעים תרבותית אלא מהווים תוצר של זיהוי עובדות מציאות; הקפדה על היות היצירה האנושית יחידאית מאפיינת את עובדת היות החיים באשר הם כאלה שבהם שולטת היחידאיות בכלל והאנוכיות בפרט, כשהראשונה מבטאת את הטבע בכלל והשניה את הציווי המוסרי האנושי. ההיבט המטפיסי של המוסר הוא זה שבו חובריים זה לזה היחידאיות עם האנוכיות, כלומר שדרך פעולת החי היחיד למען עצמיותו מתבצעת כל פעולת החיים המציאותית הכלל-עולמית, כאשר המניעים היחידאיים של כל צורת חיים הם הצורה הפרטית שבה מתנהל עולם החי, הכולל את כל היבטי הטובה הכללית, כששני היבטים אלה משלימים זה את זה. בהקשר זה, תבנית העולם כמוה כסחר-חליפין טבעי שבו מעניקות אמהות לילדיהן את הנחוץ להם וזכרים ונקבות חוברים לשותפויות של עזרה הדדית לצורך שידרוגים של מצבי קיום,

מהמתחולל בימינו בעולם ניתן להבין כי בדרך אל הגאולה הכוללת תצטרך האנושות להכיר הן במעמדו של היחיד והן באמיתות הפילוסופיות המעניקות לגיטימציה לכל מי שמבסס את היחידאיות במציאות. דבר זה נובע מהצורך להחליש באופן משמעותי – עד כדי חיסול של ממש – את ההשפעות של גורמים המקדמים תדיר את ההיבטים הקולקטיביים של האדם ומונעים בכך את החיים הבריאים מלהתפתח כהלכה ולהשיב את מקומו של האדם היצרן על כנו, כמה שהוא לבדו יכול להבריא את העולם החולה.

מבחינה זו יש דמיון בין חוסר ההערכה של העולם התרבותי כלפי אין ראנד והיהדות, וניתן לחוש בכוחו של דמיון זה דרך תחושה מיוחדת, הנובעת מכך שביסוד חוסר ההערכה קיימת הערכה מסותרת, שמגלה את החשש האנושי מפני הצורך לאמץ ערכים אשר האדם חושש מהמחוייבות שהם נושאים; כי בשני המקרים – המציאותיות ומסורת ישראל – יכול הנחשף אליהם לחוש שמדובר בערכים חיוניים שאינם ניתנים להסכמה מבלי ליישמם במציאות. במקרים כאלה, יודע האדם, מייצגים אלה רעיונות שלא ניתן להיות אדיש כלפיהם, אשר מלחמה ניטשת באמצעותם על נפש האדם, ושומה עליו להחליט באם לקבלם על יסוד רציני.

תחושה זו אוחזת בכל אדם שלפניו מוצג רעיון שיש לו משמעות כוללנית לגבי חייו; הוא איננו יכול להתייחס אליו באופן שאיננו בעל קשר להחלטה שתביא את חייו לכאלה שיבטאו עמדה של הסכמה או אי הסכמה כלפיהם – וזהו המצב שבו נמצאת הפילוסופיה של אין ראנד: שאינך יכול להתעלם ממנה, כפי שאתה עושה לגבי אלפי גישות, מגמות, רעיונות ומחשבות אחרים שמלאים את העולם.