חמור אחד

חמור אחד

על גבול השררה

בפרשת קורח, את טענותיו נגד משה ואהרון ממצה הוא בתלונה שהם "משתררים" על העם ללא הצדקה. וכאשר מתנה משה את צרת קורח לפני ד' הוא אומר ביחס לטענותיו "לא חמור אחד מהם נשאתי..." (במדבר ט"ז). מכך ניתן ללמוד כי באמירה זו רואה משה את הטענה הנגדית לתלונת קורח בדבר השררה שלקח – ובעקיפין גם מה נחשב על ידי משה (ולפיכך מה ששומה עליו להיות) המדד ואמת המידה המציאותיים למידת היותה של מנהיגות מוסרית: פגיעה ברכוש העם. בהקשר זה, דווקא ציונו של דבר קל וקטן יחסית – חמור אחד – יכול ללמדנו עד כמה מייצג הוא עקרון מוסרי שיש לשמור עליו.

מידת היותו של הדבר עקרוני מומחשת דורות רבים מאוחר יותר, כאשר שמואל, מנהיג העם (ולא במקרה, צאצא של קורח), מסכם את חייו במלים שהוא אומר לעם: "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ: אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹוְאָשִׁיב לָכֶם" (שמואל א' י"ב, יג). חזרתו של החמור כאמת מידה מוסרית של הנהגה בולטת, בהקשר זה, בשל הזכרתו של שמואל את היותו נקי כפיים על רקע השירות הרב שעשה למען העם, בשל היותם, לכאורה, של מעשיו של שמואל לטובת העם מרובים כל כך עד שלכאורה ניתן היה לומר כי ראוי הוא לקבל שכר על שירותו לציבור. ואף על פי כן מדגים שמואל, כמו משה, שאין הוא מסכים עם כך שיש למנהיג – גדול ככל שיהיה – זכות לפגוע בזכות הקנין של אדם כלשהו מן העם.

בהקשר זה, ניתן למצוא במדרש שמואל י"ד התייחסות לעקרון המעורב כך: "אמר רב אבא בר כהנא: קשה הוא הגזל, ששני גדולי עולם הוצרכו להתווכח עליו, משה ושמואל." "... ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: וכי מה הניח משה לקפחין ולגנבים? אלא אמר משה: בשעה שהיה ישראל מתנדדין ממסע למסע, לא אמרתי לאחד מהם: "טול כלי זה בידך! טול כלי זה על חמורך", אלא נשאתי וטענתי..." (שמות ד' כ')

במלים אחרות, מדובר במידת ההקפדה הגדולה שהיתה לגדולי ישראל על "לא תגנוב" עד כדי כך שלא הניחו לעצמם ולגדולים כמותם ליהנות מן הספק אף במידה כה קטנה של פגיעה בקנין פרטי, אשר תערער על מוסריותם.

ויש בכך שיעור לדורות הבאים, על אי קיומה של זכות לאיש מישראל ליטול מעימו של אדם אחר מישראל מה שאינו שייך לו – ועד כמה מהווה זכות הקנין את מבצרו של האדם החופשי, שאל לו לאדם אחר לנהוג בו כאילו הוא שלו. מן הדברים יכולים אנו לשאת לקח לתמיד על המידה שבה חייב האדם לנהוג זהירות הנושא זה – ובמיוחד על גבול השררה של כל מנהיגות ראויה לשמה.