שופטי ישראל

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 1484

 

שופטי ישראל

על שיפוט מציאותי-אובייקטיבי

בפרשת "שופטים" מצווה האדם היהודי לציית לשופטיו בכל אשר יפסקו, אפילו אם פסק דינם לא ייראה לו הגיוני. רבים בתרבותנו מבינים מצווה זו כבלתי הגיונית וכלא צודקת, בשל היותה מנוגדת הן לשכל הישר והן לזכותו של האדם לבחור (במיוחד בנושאים שנוגעים לחייו הפרטים) שהיא חלק מזכויותיו הטבעיות. אך דווקא השכל הישר, ההגיון והצדק מצביעים על גישה זו – השלטת ברחוב הלא דתי – כמוטעית ביסודה.

הסיבות לכך הן שלוש:

א. הוצאה מהקשר. ההקשר שאליו מתייחסת תורת ישראל הוא הקשר שבו קיימים בחברה היהודית שופטים מומחים ואמינים מבחינה אובייקטיבית-מציאותית. שופטים כאלה הם בני אדם מקצועיים ומוסריים גם יחד וערעור או אי הסכמה על שיפוטם יהיה שווה ערך לגישה שלילית שאותה יפנה כל אדם חסר ידע כלפי מומחה בעל ידע רב. הרי שום אדם הגיוני לא יעלה על דעתו לערער על ניתוחו של רופא מומחה משכיל את מצבו הבריאותי או של מכונאי מומחה את מצבה של מנוע מכוניתו אם אין השכלתו שלו שקולה כנגד זו שיש בידי מומחים אלה. את השופטים המוזכרים בתורה יש לראות כלא פחות משופטים מומחים, שאין יסוד לערער על ידיעתם. בהקשר זה, מעמדם של שופטי ישראל כמוהו כזה של המומחים למשפט ולמוסר גם יחד, השולטים באופן מלא הן בחומר הידיעתי והן בהשלכותיו המוסריות והחברתיות. ככאלה, הם עולים ביכולת השיפוט שלהם על כל מי שאין בידו את הידע הנחוץ לצורך שיפוט אובייקטיבי-מציאותי.

מבחינה זו, הטעות השגורה הנשמעת בימינו בקרב בני אדם לא דתיים, הרואים את הדת כדוגמטית-אנכרוניסטית, היא בעצמה תוצאה של גישה שטחית, קדומה ודוגמטית, כי היא לא נבדקה כראוי בכלים של הגיון. ובנוסף לכך היא מבטאת את הטעות השגורה הנפוצה בימינו, המבלבלת בין חופש לכפיה, כשהיא טופלת את אשמת הכפיה ללא הצדקה על הגישה הדתית. מבחינה מעשית, פועל היהודי ברוח המצוות שניתנות לו בתורה באמצעות בחירתו החופשית, כפי שזו גם הביאתהו לבחור לשמור מצוות (שגם רבות מהן אין הוא מבין, אך מבלי להיטרד מכך יותר מאם הוא מבצע הוראותיו של רופא).

ב. ציות לתביעות השכל. על אף שהאדם הישראלי איננו מבין את כל מה שהוא מצווה לעשות, אין הדבר מנוגד עקרונית לתבונתו, כי שכלו הוא המנחה אותו להניח כי השיקול הכולל והידע המעורבים בנושא שאליו הוא נדרש קיימים בידי שופטים אלה והם – ביחד עם ערכי המוסר המנחים אותם – נלקחים על ידם בחשבון ומבטיחים בכך את התוצאה ההגיונית והטובה ביותר שניתנת להיות מושגת במשפטם.

מבחינה זו הסתמכותו של אדם על ידיעתם של משכילים ממנו בכל תחום היא נכונה, תבונית והגיונית הרבה יותר מאשר אם היה מסרב להסכים לכל שיפוט אחר השונה מזה שלו. השכל הישר תובע כי בכל תחום שבו הוא מעוניין בהישגים גבוהים שומה על היחיד לתור אחר אלה ששולטים ברזי הידע הנחוץ הלכה למעשה.

בהקשר היהודי במיוחד, הביטוי "הלכה למעשה" מכוון את האדם לשים לב גם לכך שמאגר ההלכה היהודית שהיא, אולי, המסורת המקיפה ביותר הקיימת בעולם כולו של ידע שנוגע למציאות, נדרשת על ידי המסורת היהודית מהיחיד המעוניין לעסוק בפסיקה כאחד מתנאי היסוד של השכלתו המשפטית – וזו, כשלעצמה, נסמכת על תורת ישראל המייצגת, בין היתר, ידיעה לגבי מכלול היבטי המציאות הטבעית והאנושית.

גוף היסוד של הידע היהודי לגבי המציאות בכלל ובתחום המשפט בפרט מקיף את תורת ישראל ואת כל אשר פותח במסורת ישראל במשך אלפי שנות קיומו של העם היהודי. עובדתית מכיל מכלול זה, אף כי ההיבט המשפטי שקיים בו הוא יהודי וככזה מתייחס למצוות המיוחדות לעם ישראל, הרבה ממה שתואם את יסודות המשפט העולמי בכלל. ככזה, יש בידע היהודי מידת חוכמה וצדק רבי היקף שכל תרבות אנושית מפותחת יכולה להעריך על יסוד ההגיון לבדו כבעל ערך כלל-אנושי רב.

בהקשר זה יש לציין כי על אף שקיימות אי הסכמות רבות בעולם הישראלי-חילוני הלא-דתי עם רבים מפרטיו של גוף ידע זה, לא קיימת במסורת היהודית שום תביעה למחוייבויות מצד בני אדם שאינם שומרי מצוות (יהודים ולא יהודים) לרוכשו. אך עם זאת לא נתגלה בו מעולם – ואין סיבה להניח שיתגלה – פגם ידיעתי או הגיוני.

בנתוני יסוד אלה די כדי להבין כי פסיקתם של שופטי ישראל איננה נמסרת בחלל שרירותי, כשהיא מנותקת מהמציאות העובדתית אלא להפך: היא מבוססת כראוי על היבטי יסוד תרבותיים של חוכמה אנושית, המתבטאת במסורת עתיקת יומין שמעולם לא כשלה מבחינה תבונית או הכזיבה מבחינה מוסרית.

ג. התחשבות בחירות האנושית ובזכויות האדם. לאור כל האמור לעיל, הסכמתו של היהודי עם דברי שופטיו גם אם אין הוא מבינם איננה שקולה לאמונה טפלה אלא להפך: זהו ביטוי של שכלתנות גבוהה ושל העדפת השכל הישר על פני חוסר שכלתנות ושל מקצועיות ומומחיות על פני בורות וחוסר התמחות; די בכך כדי לראות כמובן מאליו את עצם התבססות ציותו של היחיד לצו בית המשפט כביטוי של רצונו החופשי. אך עם זאת, יש מקום לציין כי התחום המשפטי שהתפתח בעולם היהודי במשך למעלה משלושת אלפי שנים של פעולה מתמדת בתחום לימוד ההלכה ויישומה למעשה, לא יכול היה להתפתח מבלי לתת את הדעת על הקמת מוסדות שיפוטיים בעלי יכולות ביצוע וסמכויות אכיפה של פסקי דין כדי להעניק לשופט היהודי לאורך כל ההסטוריה מעמד מעשי.

מעמד מעשי זה, יש לציין, נדרש לצורך המשפט הצודק לא רק כדי להביא הלכה לידי מעשה במקרה שבו יש הכרח לטפל בסוגיה משפטית כדי להעניש את מי שפוגע בחוק היהודי, אלא בעיקר כדי להגן על מעמדם המשפטי של כל חברי הקהילה היהודית, אשר ההלכה ובתי הדין הם השומרים המגינים על זכויות היסוד שלהם ובכללם החירות והקנין.

ברוח מסורת ישראל התפתחה התארגנותן של מסגרות שיפוטיות בעם היהודי בהתאם לתנאי ההתפתחות הסטורית של מה שעבר עם זה בגלותו; דבר זה יצר מצב שבו – שלא כמו במקרה של שום עם אחר בהסטוריה – נהנה כל יהודי בכל מצב משתנה בזמן ו/או במקום מהאפשרות לקבל שירות משפטי מקצועי, המבוסס על ידע מירבי. שירות זה, אשר כלל הנחייה מעשית לסיפוק צרכי אכיפת פסקיו, נזהר מלפגוע בזכויות החירות והקנין של הנעזרים בו, תוך כדי שהוא נאלץ להתחשב תדיר בתנאי המציאות הפוליטית שבה, למותר לציין, פעלו שופטי ישראל לעתים קרובות במחתרת המנוגדת לחוקיו של שלטון אנטישמי.

בתנאי מדינת ישראל של המאה ה20 יש דמיון רב בין יחס התרבות החילונית לגישה ההלכתית לגישתו של שלטון זר למשפט היהודי. ביחס שבין השניים דווקא האזרח במדינת ישראל הוא הנכפה לציית לשופטי המדינה, שבה מבוססת המערכת החוקית והמשפטית על יסודות כה רעועים מבחינה מוסרית והגיונית, שמבחינה מעשית חייב כל אדם ישר לערער על סמכותם ולפקפק בצדקת החוק שעליו הם מבוסים. למעשה, די בבחינת יסודיות הידע הקיים במסורת ישראל לדורותיה כדי להבין עד כמה הידע הקיים בידי העולם המשפטי-ממלכתי של מדינת ישראל הוא מפגר ביחס לידע המשפטי הקיים בידי רבני העם ופוסקיו.

נתונים נוספים