מציאותיות יהודית

מציאותיות יהודית

מבחינתו של האדם המאמין אין קיומו של אלוהים נזקק להוכחה; די בכך שהוא תואם את מכלול הידע שיש לו לגבי העולם. עם זאת, אל לה להתאמה זו, שיכולה להיות מוגדרת כהתאמה סבירותית, לכלול סתירות או כשלים הגיוניים.

לגבי האדם היהודי, קיומו של האל המשגיח על המתרחש בעולם הוא עובדת יסוד מציאותית, המהווה חלק מתמונת עולמו. ככזו היא נלקחת בחשבון בכל פעולותיו ומשפיעה על הבנת המציאות שלו הן באופן כללי כעקרון שולט והן באופן פרטי, כמה שקובע את כל מהלכי המציאות.

המתנגדים להתקרבות ליהדות מבססים שוב ושוב את התנגדותם לכך על העובדה שלא ניתן להוכיח את קיומו של אלוהים. אך הם מבססים את הדבר על הנחות יסוד שיש להם לגבי אלוהים שאינן תואמות כלל את האמונה היהודית.

למעשה, אין הם יכולים להוכיח שהמסורת היהודית כוזבת ושלא ניתן לסמוך על העובדות הכלולות בה, ובמיוחד על קיומו של אלוהים. אך להזכרת חוסר יכולתם להוכיח שאלוהים איננו קיים ישיבו, מן הסתם, כי מבחינה הגיונית אין חובת ההוכחה מוטלת עליהם אלא על הטוענים לקיומו. אך הדבר שבאופן תדיר אין הם מתייחסים אליו הוא שחוסר יכולתם של המאמינים להוכיח את קיום האל איננו שווה ערך להצהרה שהוא איננו קיים.

למעשה, הכופרים בקיומו של האל תובעים מהמאמינים בו שיראו את חוסר יכולת ההוכחה שלהם אותו כשוות ערך לאי קיומו – וזה הדבר שאין המאמין מחזיק בו.

למעשה, המאמין באלוהים איננו משוכנע כי כדי להאמין בו עליו להוכיח את קיומו במונחים, דרכים ומסגרות אשר נקבעו לצורך זה על ידי גורמים המזוהים על ידו כבעלי חוכמה או ידע. אך הוא איננו שם לב לכך שלמעשה הוא מצפה מהוכחת האלוהים שתתאים לאלוהים מוכר לו, שכבר יש לו לגבי קיומו רעיון כזה או אחר – ואין הוא תופס שבעצם גישה זו שלו כבר יש לו, למעשה, אלוהים משלו, אשר נוצר לפי הדרך שבה הוא מבין אותו.

הגיונית, אם לא היה אתאיסט זה מאמין כלל וכלל באלוהים, לא היה הוא מניח את קיומו בדרך זו או אחרת – ולפיכך לא היה מצפה מהוכחתו שתתאים לדרך הבנתו את דרך ההוכחה. לפיכך, אין האתאיסט מדגים בהתקפתו את מושג האלוהים עמדה מציאותית, שכן הוא איננו מוכיח הגנה על המציאות כאשר הוא מתנגד למושג האלוהים מבלי להוכיח את קיומה של סתירה ברורה בו.

המקרה של מושג האלוהים במסורת ישראל הוא כזה שאין סתירה מוכחת לגביו. משמעות הדבר היא שאין הוא מוגדר במסמך היסוד שבו הוא מופיע – ספר התורה – בדרך שיש בה כדי להצביע על ניגוד פנימי בתוכו או על ניגוד שקיים בינו לבין המציאות המוכרת על ידי העם היהודי ועל ידי בני אדם בעלי שכל ישר. לפי הידע הקיים במסורת ישראל לגבי האל אין הוא אלא ישות קיימת בעלת מאפיינים קיימים, הכלולים באופיים וטבעם של ישויות המציאות מבלי שיתנגשו זה בזה באופן שאיננו מאפשר קיום זה מבחינה הגיונית.

אחד מרעיונות היסוד המציאותיים הוא שהתודעה מודעת. דבר זה, בהשלכה לחיים בכלל ולחיי האדם בפרט, אומר שהאדם הוא מציאותי מטבעו, כלומר שלאדם יש, בעצם היותו בעליה של תודעה יכולת ידיעה תקפה לגבי המציאות. פיתוחו של רעיון זה מעניק לתודעה האנושית מרחב אפשרויות ידיעה גדול, המשתרע מעבר לתפיסה החושית, וכולל את כל מצב הערות האנושי כמצב של ידיעתיות, שבו עוסק האדם ברכישת ידע אודות המציאות. חלק גדול מידיעה זו קיימת ברשות האדם באופן בלתי מושגי וככזה שאיננו זקוק להוכחה המקובלת על הממסד המדעי.

בהקשר זה חשוב לציין כי יש בשיטת ההגיון השכלתני המערבי, הכולל את הלוגיקה האריסטוטליאנית, ניתן לבקר ידע זה, אך התנאי היסודי לביצוע פעולה כזו הוא זיהוי סתירות או כשלים ברמה המושגית – מה שמחייב את ניסוח הידע במונחים מילוליים, כלומר את העברתו למימד מושגי על ידי תרגומו למימד המושגיות האנושית.

איך כל זה מתייחס למציאותיות היהודית בכלל ולמושגים הנוגעים לאלוהות בפרט?

משמעותה המעשית של עובדה זו ביחס למושג האלוהים היא שאין המאמין באלוהים נזקק, לצורך אמונתו זו, ליסוד שניתן להוכחה המקובלת על הממסד ועל המוסכמות הנהוגות בעולם המדעי, והוא יכול להסתפק בכך שאין באף אחד מהדברים הידועים לו לגבי אלוהים משום סתירה או חוסר-הגיון. כלומר שיכול אדם לסמוך על קיומו של אלוהים כל עוד זה תואם הן את צורת ידיעת המציאות שלו והן את מכלול הידע שצבר בחייו.

כל עוד נדרש מהמאמין היהודי לדאוג לכך שמכלול הידע שלו, כולל זה הנוגע לאלוהים ולמצוותיו (על אף שבחלקן הוא איננו מובן לו כלל) לא יהיה סותר, ניתן להתייחס אליו כאל אדם מציאותי, ולראות את דרך ידיעתו את המציאות כמציאותית.