הון וטוב

הון וטוב

מאז החלה הנצרות, בספר "הברית החדשה", להוקיע את העושר במפתח לב המאפיין אותו, ההון הפרטי, ולהשמיצו כמנוגד לרוח, כאשר ישו פוגע בחלפני הכספים שליד בית המקדש על יסוד טענתו שעיסוקם בכסף במקום זה אינו ראוי, לומדו רבים מבני התרבות המערבית לראות עד ימינו את ההון ואת בעליו כרחוקים מן המוסר.

בעוד שרבים בחברתנו מטיפים לנו תדיר על המוסר השלילי הקיים בקשר בין הון לשלטון, מלמדים אותנו סיפורי האבות של תורת ישראל לראות קשר הפוך הקיים בין הון לטוב, החל מעובדת היותו של אבי האומה היהודית, אברהם, אחד מבעלי ההון העצומים בדורו. עובדה זו מנוצלת על ידי התורה כדי להבליט את המוסר הנאצל של אדם גדול זה, אשר עשיית הטוב שלו היא המקור ליצירת הונו הגדול והיא גם אחת התוצאות  המעשיות של היותו בעל הון; בשני היבטים אלה כרוכים העושר והמעשה הטוב אהדדית בחיבור של סיבה ותוצאה: אברהם אבינו עשה את הונו הגדול באמצעות עמלו כמגדל צאן והוא משתמש בו כבעל חסד עצום המשתמש באמצעיו החומריים כדי לסייע לנזקקים ולממן את פעולות הפצת הערכים שאותם הוא רואה כחיוניים לעולם כולו.

בענין אחרון זה, מלמדת מסורת ישראל את הקשר הקיים בין הון לטוב, כפי ששותפים זה לזה יכולתו הרוחנית והחומרית של הצדיק. במלוא המכלול מובלט בהקשר זה הקשר ההגיוני-סיבתי שבין הטוב האנושי שקיים ברוח הצדיק לבין מעשהו הטוב בעולם. באלה    יש עובדה הסותרת את הקשר השלילי הקבוע שנעשה שוב ושוב על ידי רבים בין הון ורוע, המבטאים את קיומו של שקר הניגוד בין רוח לחומר.