27 מרד רעיוני

שלא כדרך הטבע

שלא כדרך הטבע

רוע חוקי המס בישראל

 

מדרך הטבע נובע שככל שאדם עמל יותר מצליח הוא להשיג יותר. ברוח זו אמור לפעול כל ארגון אנושי השואף להיטיב לחברה: לשמור על כך שבני האדם הכלולים בו לא יופרעו מלממש את שאיפותיהם באופן התואם ביותר את דרך הטבע, השכל והצדק. בהקשר זה שומה על ממשל נאור, שטובתו של האדם היא מטרתו המוצהרת ושאיפתו כוללת רצון שלא להפריע לבני האדם שלהם הוא דואג, להקפיד שכל מעשיו יהיו בהתאם למציאות ולא יחרגו ממנה. העקרון שעליו לשמור בכל מעשיו הוא הצדק ולפיכך, אם תובעת מדינה מאזרחיה תשלום על פעולתה, שומה עליה להקפיד ולשמור על צדק, כי שלטון נאור הוא שלטון צודק.

 הצדק תובע שאיש לא יטול מחברו מה שאינו שייך לו, וגם אם מדובר בשליט הטוען לייצג קבוצה גדולה של בני אדם, או – כפי שמקובל בימינו – את רוב בני האדם בחברה – עליו לדאוג לכך שאדם לא ישלם למדינה על דבר שלא עשתה למענו, בדיוק כפי שאין הצדק מרשה שיקח אדם מחברו תשלום כלשהו מבלי להתחשב במעשיו למענו ו/או בהסכמתו של המשלם.

 מדינה פושעת, כמו מדינת ישראל,  נוהגת ברכושם של נתיניה כמעט מבלי להתחשב ברצונם, בשאיפותיהם ובהסכמתם, על יסוד מחשבתם של אלה המאיישים את מנגנוני השלטון, בהנחה שמחשבה זו מבטאת את רצון הנשלטים. עם זאת, מעוניין הממשל שהציבור יחיה בהנחה שהעקרון השליט במיסוי המדינה הוא שמיסוי זה נעשה למענו ובהתאם לצרכיו.

 יודעים אזרחי המדינה, שליטים ונשלטים כאחד, שכל חוק יכול להיות צודק יותר או פחות – וזוהי אמת המידה שלפיה שופט כל אחד מהם גם את צדקתה של המדינה. דוגמה ישראלית מובהקת לכך יכול להיות גיוס החובה. חוק זה איננו נשלל על ידי אזרחי המדינה על אף שהוא מאפיין רודנות בדרכו הכפייתית, חוסר אחריות ואי יעילות בהפעלתו ובזבוז עצום בניהול משאביו. אך על אף שהוא גורם סבל ונזק קשים לרבים, ברור לרוב האזרחים כי צה"ל ממלא תפקידים חשובים שיש בהם כדי לשמור על קיומם. לכן, בשל העובדה שנראה כי מוסריותו של צה"ל עולה על אי מוסריותו, אין אזרחי ישראל מעלים על דעתם לצאת במחאה נגדו.

 בדרך הדומה לזו, גם אם אין לישראל חוקה המגדירה ומגבילה את היקף כוח הלקיחה של המדינה, משלם המסים הישראלי בישראל איננו פוסק מלבדוק, לבחון ולהעריך את מידת הצדק שקיים בגשם המיסוי הניתך עליו כל העת. בחינה תבונית של המיסוי הישראלי תפיק תוצאה שמשמעותה שהקשר בין המס הישראלי לצדק רחוק מלהיות שריר או, במלים אחרות: המס בישראל אינו צודק. למעשה, בישראל המיסוי הוא מפלצת המשתוללת ללא גבולות, הפוגות או התחשבות ומציקה לכל אזרחי המדינה בכל תחומי החיים. המיסוי בישראל, אשר גורמים רבים של השלטון מטילים על האזרח בתחומים שונים, היה מאז הקמתה של המדינה לחרב של איום פעיל, המתנופף ללא רחמים (או צדק) מעל  כל אזרחיה ופוגע באיכות חייהם כבני אדם (וקל וחומר כיהודים).

 לעתים קרובות משתמשים אנשי הכלכלה במונח "מס פרוגרסיבי" בהתייחסם למס ההכנסה. במונח זה מוטעמת ההנחה כי מס זה מהווה גורם מתקדם המביא, לפי ההגיון, לקידומם של החברה, של בני האדם הכלולים בה ושל עניניהם. השכל הישר סובר כי אם מסי המדינה מהווים תשלומים על שירותי המדינה לאזרח, תהיה עלותם תואמת את מה שהושקע בהם, כמו כל מוצר המוצע לציבור על ידי יצרניו. אך במקרה של מס ההכנסה, כפי שמוצהר בעצם שמו, נקבעת עלותו של השירות הממשלתי לאזרח ללא קשר למידת המאמץ של יצירתו – אלא בהתאם למידת עמלו של האזרח משלם המס ולמידה שבה הוא מרוויח את שכרו על עמלו, באופן המהופך לסדר הדברים הטבעי; בשעה שבמציאות העובדתית מרוויח האדם בעמלו נוחיות גדולה יותר ורווחה גדולה יותר של פעולות חיים ככל שירבה ליצור, מביא אותו מס ההכנסה לתוצאה הפוכה: לכך שיצטרך להקיז מזיעתו, עמלו ויגיעתו הרבה יותר ככל שירבו רווחיו, כלומר: בהיפוך למידת הצלחתו המעשית. ככל שייצור יותר, תצטמצם רווחיותו בהתאם לתפיסה שתעניש אותו על עשרו ותקשה עליו להתקדם מבחינת הישגיו. בגלל מס ההכנסה יתקשה אדם יותר ויותר לראות רווח נאה כתוצאה מעשייתו.  

 לכאורה, מטרת קביעת מדרגות המס היא קביעה של חלוקה מוצדקת של היטל המס על הציבור. המס הפרוגרסיבי נחשב למתקדם ומיסים נגבים בהתאם להכנסה של כל אחד ואחד כאשר בעלי הכנסה גבוהים משלמים יותר מיסים. מס הכנסה הינו מס אשר לו השפעה על תושבי המדינה במישור הפרטי ויש לו השפעה על המדינה כולה, כאשר באמצעות רווחים של מס הכנסה ומיסים נוספים יכולה המדינה לכוון פעילויות כלכליות בשאיפה לקדם מטרות לאומיות כגון עידוד תעסוקה באזורי ספר, עידוד פיתוח תעשיות,  וגם מתוך כוונה לתמוך באוכלוסיות מסויימות כגון זו של חיילים משוחררים, אף כי עובדה היא שאין המדינה יכולה לבקר מעשית את מידת היעילות שבה מועברים משאבי האזרח למי שראוי לחסד בצדק.

מס הכנסה שמתחייב אדם פרטי לשלם אינו מקבל החזר כלשהו, בשל ההנחה כי הוא "חוזר אל הנותן" דרך דרכים רבות שבהן מקבל האזרח משלם המסים שירותים מהמדינה. המדינה מייצגת את העמדה שכל אזרח חייב להבין כי מס ההכנסה שנגבה על פי חוק הינו הבסיס לתפקוד תקין של המדינה ומהווה בסיס לסל השירותים שניתן לציבור. מס הכנסה מוטל במסגרת החוק המאפשר את גבייתו ומגדיר את גובהו של מס הכנסה לגבי כל אדם במדינה.

כאמור לעיל מנסה המדינה להציג את מסיה כצודקים. זוהי לכאורה המטרה המוצהרת של קביעת מדרגות המס, שהיא קביעת חלוקה מוצדקת של היטל המס על הציבור. המס הפרוגרסיבי נחשב למתקדם מבחינה מוסרית והמיסים נגבים בהתאם להכנסה של כל אחד ואחד כאשר בעלי הכנסה גבוהים משלמים יותר מיסים על יסוד ההנחה שצודק הדבר לגבות יותר ממי שבידו יותר, אף כי גישה מסוג זה לא היתה נחשבת להגיונית במציאות הטבעית.

למס ההכנסה יש השפעה על תושבי המדינה במישור הפרטי וגם השפעה על המדינה כולה, כאשר באמצעות רווחים של מס הכנסה ומיסים נוספים יכולה המדינה לכוון פעילויות כלכליות בשאיפה לקדם מטרות לאומיות כגון עידוד תעסוקה באזורי ספר, עידוד פיתוח תעשיות,  וגם מתוך כוונה לתמוך באוכלוסיות מסויימות כגון זו של חיילים משוחררים או נפגעי גורל, על יסוד ההנחה שאזרחי ישראל רואים בדבר מעשה צודק. מס הכנסה שמתחייב אדם פרטי לשלם אינו מקבל החזר כלשהו, בשל ההנחה כי הוא "חוזר אל המשלם" בדרכים רבות שבהן מקבל משלם המסים שירותים מהמדינה. המדינה מייצגת את העמדה שכל אזרח חייב להבין כי מס ההכנסה שנגבה על פי חוק הינו הבסיס לתפקוד תקין של המדינה ומהווה בסיס לסל השירותים שניתן לציבור. מס הכנסה מוטל במסגרת החוק המאפשר את גבייתו ומגדיר את גובהו של מס הכנסה לגבי כל אדם במדינה. כל המכלול הענק הזה מקובל כמוצדק אך לא קיימת לכך שום הוכחה מסויימת, אשר מציגה לדבר חיזוקים עובדתיים – וגם לא כל נסיון לשכנוע האזרח. 

בחברה שבה שולטים במידה רבה ערכים שמקורם בגישה הנוצרית-סוציאליסטית השוללת את העושר ואת ההון מבחינה מוסרית ופוליטית גם יחד, מכוון מס ההכנסה באופן ישיר נגד שאיפתו של כל אדם בעל כשרון לראות ברכה בעמלו, לגדול ולהתעשר. מס ההכנסה (או מס ההענשה על הברכה) מעניק בעצם הגדרתו זו סיפוק לשונאי העושר, הרווחים והגדולה היצרנית שהם הנפגעים העיקריים מצורת הגדרתו. בכך תורם מס ההכנסה לגדילת השמחה לאיד של שונאי העשירים, אך לא פחות מזה הוא מבטא גם את התעלמותה של החברה הסוציאליסטית מהעובדה שמבחינה כלכלית מתבסס עושרם של היצרנים במידה רבה על רווח הנובע מהפעולה הישירה של המסחר שהם עושים עם צרכניהם, הנהנים מעמל יצירתם.   

 במעגלים כלכליים מס הכנסה מכונה לעתים קרובות "פרוגרסיבי", כשהכוונה בביטוי זה היא, לרוב, מס שבו "מי שמרוויח יותר משלם יותר ומי שמרוויח פחות משלם פחות". באחד ממקורות תיאור המס נאמר גם כי "מדרגות המס עצמן משתנות ומתעדכנות מעת לעת, לפי צורכי המדינה והחלטות הרשות לגביית מסים". לתשומת לב מיוחדת ראוי מה שנאמר באותו הקשר, כי "לא פעם הממשלות מורידות מסים ישירים (כמו מס הכנסה) אך מעלות מסים אחרים, עקיפים. מסים אלה נחשבים למסים על דלק, מסי קניה, מס ערך מוסף וכיו"ב, שאותם נוהגים לשלם יותר מי שצורך יותר ונחשבים למסים הגונים יותר, מאחר ומי שנעזר בשירותים אלה נאלצים לשלם עליהם יותר. תיאורים והערכות אלה (שכולן באדיבות הויקיפדיה) מסבה את תשומת ליבנו אל היחס שבין המסים הישירים לעקיפים, שהוא דרך אחת מרבים לכוון את תשומת לבנו הן למידה השונה של חוסר הצדק הקיימת בהגדרתם השונה והן לחווסר הצדק המיוחד שמובנה במס שמוגדר בצורה לא מדוייקת מבחינה עקרונית, כשהקובעים אותו הם הגורמים הקרויים "צורכי המדינה והחלטות הרשות לגביית מסים".

 בעובדה זו, מעבר להפקדתה את קביעת מידת המיסוי המדוייק שיוטל על משלם המסים בידי הנעלמים של צורכי המדינה (?) והחלטות הרשות לגביית מסים (?) מבלי לנמק את מניעיהם של השיקולים המדוייקים לקביעות אלה או לקשור אותם באופן מדוייק יותר לעובדות מציאותיות (אובייקטיביות), יש משום ענישה על עשיית עושר. בכדי להבהיר גישה זו נתאר לעצמנו – כניגוד משלים להוצאה על יסוד עושר – הגדרה של הכנסה על יסוד עוני...

 מיסוי המכוון נגד התעשרות הוא בעל משמעות הצהרתית-מוסרית, במיוחד מנקודת מבט נוצרית-מרכסיסטית: ככזה הוא מהווה צורה של השבת מלחמה שערה נגד בעלי ההון המדכאים את העניים, כלומר את החצי השני של מטבע דיכויים של האזרחים המצליחים פחות, שמטרתו השבת עושרם של המחזיקים במשאבים לאלה שהמשאבים נלקחו מהם (לפי התיאוריה המרכסיסטית-סוציאליסטית). בפועל אומר מס ההכנסה לאזרח כי ככל שייצור יותר הוא ישלם יותר, מה שמשמעותו קנס על יצירתיות ועשיית רווחים. מכאן קצרה מאד הדרך להבנה כי מס המכוון נגד פעולה של עשיית רווחים היא לא רק כזו המענישה את עושה העושר אלא גם סוג של פעולה המנוגדת לכל תנועת יצירת העושר בחברה וככזו היא בלם-אב לכל התקדמות החברה מבחינת האפשרויות שבה ותנועתה הכלכלית. היא אומרת למעשה: ככל שתעשה יותר ככל שמבחינה טבעית ראוי שיהיה לך יותר, אנו נדאג שיהיה לך פחות. 

 מס ההכנסה מוצג לציבור האזרחים כדרכה (או, לפחות, כאחת מדרכיה) של המדינה ליישם את החסד האנושי. אך לשיטת השכל הישר ברור שיש משהו מוטעה ואף חולני ברעיון של עשיית רע כדי להצליח ליישם את הטוב, כלומר להיות גזלן כדי להשתמש בפרי הגזילה בנדיבות. סתירה מסוג זה של הסבת סבל במטרה להביא הנאה היא ראשית לכל דבר שהדעת איננה סובלת יותר מהריסת ערכים לשם יצירתם.

 כל זה מסתכם בעובדה שבשל מדיניות המיסוי הישראלית, ש"יחידת החוד" שלו היא מס ההכנסה, אין החברה האזרחית הישראלית יכולה לגדול למצב של חברה בריאה, יצרנית וטובה באמת, כלומר כזו שבעולמה קיימים בני אדם שיחידאיותם מוגנת ופורחת, הרשאים לפעול על יסוד טבעם היצרני והנדיב גם יחד. במדינת ישראל אין חוקי המדינה מאפשרים צבירת נכסים משאבים ועושר, וגם לא את החופש המלא של האזרח היחיד לקיים קשרים אנושיים מלאים. בשל קיומה של המדינה מונופולין על חסד, היא מגבילה את יכולתו הטבעי של היחיד מלהיות איש של צדק ו/או חסד, כפי שראוי שיחזיק כל אזרח ביכולתו.    

תתי-קטגוריות

  • 27 א מרד רעיוני

    חומר הנוגע למרד הרעיוני שהכרזתי בשנת 1992 נגד מדינת ישראל.

    מונה מאמרים:
    32
  • 27 ב מובאות

    קובץ מובאות שבהן השתמשתי כדי לתמוך את העמדות שהצגתי בקובץ "יסודות הגותיים" שבאמצעותו הסברתי את הסיבות להכרזת המרד הרעיוני נגד מדינת ישראל.


    מונה מאמרים:
    66
  • מרד רעיוני 2011

    בשנת 2011, 19 שנה לאחר השלב הראשון של המרד הרעיוני שבו התחלתי בשנת 1992, החלטתי להוציא לפועל את השלב השני. שלב זה מבוצע על ידי באמצעות מכתבי תביעה שאותם אני מפנה אל מוסדות מדינת ישראל. בחלקם הגדול מבוססות תביעותי על אלה שעליהן הצהרתי בשלב הראשון של המרד וגם על הנזקים שנגרמו לי על ידי המדינה בעקבותיו.

    מונה מאמרים:
    35
  • פשעי ישראל
    מונה מאמרים:
    22

נתונים נוספים