הערות תגובה לסיכומי התביעה

 

מדינת ישראל 21 יולי 95

באמצעות פרקליטות מחוז תל-אביב (מסוי וכלכלה)

נגד

אוהד קמין

 

הערות תגובה למסמך "השלמות לסיכומי התביעה"

 

אני מברך על ההתייחסות הרצינית שנתנה התביעה לנושא באמצעות המסמך שהכינה ואני מוצא לנכון, בלחץ הזמן הקצר שניתן לי, למסור מספר הערות ביקורת כתגובות לחלק מהדברים המופיעים בסיכומי התביעה:

1.בעמוד 1 פסקה 2 במסמך שלעיל נאמר: "התביעה הוכיחה את כל העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום".

תגובה:

התביעה לא הוכיחה את העבירות.

העובדה שהודיתי בעובדות אומרת, במקרה הטוב, שהעובדות נכונות, אך הן אינן מספיקות בכדי לבסס את טענות התביעה, שלא לדבר על פירושן. בין העובדות לפירושן יש הבדל משמעותי; לדוגמה, נושא רווחי: התביעה הציגה חלק מרישומי חנותי והציגה תחקיר שלי שבו אמרתי במפורש כי החשבוניות שסיפקתי ללקוחותי היו, פעמים רבות, על סכומים גדולים ממה שמכרתי. בנוסף, הצהרתי כי לא ניהלתי רישום מדוייק של הכנסותי. בשתי עובדות אלה די כדי להראות שלאנשי המס אין מידע עובדתי אמין לגבי הכנסותי. אם אין להם מידע נכון לגבי הכנסותי, קל וחומר שהם אינם יכולים להסיק מכך על רווחי, שכן אלה מהווים יחס בין הכנסותי להוצאותי. בקשר להאשמתי תוך כדי שימוש בסעיף "המרמה והתחבולה" אעיר רק כי פעולת המחאה שלי היתה פומבית, מה שסותר את ענין המרמה וכי אינני מכיר בקיומה הלגיטימי של יכולת קריאת מחשבות עד כדי הוכחת רצון נסתר שלי, אם כי ברור לי שנוח לתביעה להציגני כאיש מזימות לצורך יצירת רושם שלילי לגבי.

2.בעמוד 1 פסקה 3 נאמר: "הנאשם מציג כמניע לביצוע העבירה אידיאולוגיה לפיה היחיד צריך לפעול רק לטובת עצמו"

תגובה:

התביעה מנסה להציג את האידיאולוגיה שהצגתי להגנתי כאנטי-חברתית על ידי שימוש במלה "רק", כשהיא אומרת "רק לטובת עצמו". שימוש זה מוטעה ומטעה; הוא מניח שפעולת האדם למען עצמו אינה עולה בקנה אחד עם פעולה למען בני אדם אחרים, ובהתאם, היא מכוונת את הקורא להבין כי אידיאולוגיה שדוגלת בפעולת אדם למען עצמו מנותקת מהבאת תועלת לאחרים ואולי אף מנוגדת לה. אך אין הדבר כך: האידיאולוגיה שהצגתי אכן טוענת לפעולת האדם למען עצמו, אך פעולה זו כוללת במציאות את כל מה שמביא לאדם רווח, וזה כולל הבאת תועלת לאחרים.

3.בעמוד 2 פסקה 1 נאמר: "...במלים אחרות, כל אדם את הטוב בעיניו ולעצמו יעשה"

תגובה:

שאיפתי לעשות "מה שטוב בעיני" הוא עיקרון שלא ניתן לחמוק ממנו וההתקפה עליו היא התקפה על טבע האדם באשר הוא אדם. האם יש מישהו בעולם שרוצה לעשות משהו שלא טוב בעיניו? ומה יש לתביעה נגד זה שאדם יעשה כטוב בעיניו? האם נראה לתביעה שאדם שעושה כטוב בעיניו עושה מעשה רע בהכרח? האם אנשי הממשל אינם עושים מה שהם עושים בהתאם למה שנראה טוב בעיניהם? או, אולי, מניחה התביעה כי מה שטוב בעיני אנשים הוא, שוב, אנטי-חברתי בהכרח? רק במצב כפיה האדם מתקרב למצב של עשיית "מה שלא טוב בעיניו" אבל גם במצב זה הוא בוחר, למעשה, את הרע הפחות - בהתאם ל"מה שטוב בעיניו".

הפילוסופיה של אין ראנד ממליצה שהאדם יעשה "כטוב בעיניו" על יסוד העיקרון של "רצונו של אדם כבודו"; עיקרון זה מבסס את זכות האדם היסודית, הזכות לחייו. עיקרון זה אומר שלטוב ולרע, היחיד הוא המחזיק בזכות לשפוט ולהחליט מה ייעשה עימו. בנוסף, מהצגת הדברים משתמע ש"הטוב בעיניו" ו"ולעצמו יעשה" הם היינו הך ולא היא; למעשה, בני האדם שעושים את הטוב בעיניהם עושים, לרוב, לא רק למען עצמם. בחברה אנושית אין האדם יכול לעשות לעצמו מבלי להועיל גם לאחרים, כי כל פעולה של היחיד ששואפת לרווח מתוך הסתמכות על קשר בין בני אדם תכלול בהכרח הבאת רווח גם לזה שעימו היחיד עוסק )1(. על יסוד זה מתבטלת האפשרות שהועלתה על ידי התביעה בשני היבטיה: א.שהעושה כטוב בעיניו עושה רק "לעצמו". ב.שיש בפעולה העצמית על יסוד "הטוב בעיניו" משום רוע כלשהו.

4.באותו עמוד פסקה 2 נאמר: באופן מעשי סברה הגברת רנד כי הקפיטליזם האנוכי והדורסני הוא צורת השלטון האידיאלית.

תגובה:

ה"דורסניות" המוזכרת על ידי התביעה ככלולה בגישת אין ראנד איננה מופיעה בשום צורה בתיאוריה זו. "דורסניות" זו שייכת כולה לתביעה; אין לה שום עדות בכתביה של אין ראנד והיא, כנראה, אינטרפרטציה סובייקטיבית של רעיון הקפיטליזם, כפי שמבינה אותו התביעה. בפירוש הזה, שבו נעשה צירוף מושג ה"דורסניות" ל"קפיטליזם" הולכת התביעה בתלם המסורת הסוציאליסטית מיסודו של קארל מרכס אשר ראה את הקפיטליזם כשיטה אלימה מטבעה, הפוגעת בעמלים. בנוסף לכך שרעיון זה אינו מופיע בגישת הכלכלה החפשית בכלל ובגישתה של ראנד בפרט, אין לו שום יסוד מוכח במציאות והוא כל-כולו מיתוס של הגישה הסוציאליסטית הדורסנית.

מתנגדיה של תפישת ראנד האשימו אותה פעמים רבות בעבר, ללא הצדקה, כתומכת במדיניות של "אדם לאדם זאב" מכיוון שראו אותה, ובצדק, כאוייבת גדולה לעריצויות הסוציאליסטיות הפוגעות בזכויות האדם: גרמניה הנאצית, רוסיה הסובייטית ועוד. דבר זה לא רק שאיננו נכון, אלא שאין ראנד )ושאר הוגיה של הכלכלה החפשית( רואים את הקפיטליזם קודם כל כביטוי של שיתוף פעולה בין בני אדם. הקפיטליזם, לפי ראנד, הוא תיאוריה כלכלית-פוליטית המבוססת על שמירה וכיבוד זכויות האדם ללא פשרות, שהיא גישה שמנוגדת לחלוטין לאלימות מכל סוג שהוא. למעשה, גישה פוליטית זו של ראנד היא הגישה הקיצונית ביותר בהסטוריה בשלילתה את האלימות.

הפילוסופיה הפוליטית של ראנד, שהיא, אכן, היסוד לעמדתי, מרשה הפעלת כוח פיזי כנגד בני אדם רק במקרה של הגנה עצמית. כאן המקום להוסיף כי לפי ראנד המדינה היא היא המנגנון הפוליטי אשר תפקידו להגן על זכויות האדם בחברה. דוקא מכיוון שהמדינה נתפשת על ידי פילוסופיה זו כמסגרת שתפקידה היסודי לאפשר ליחיד לחיות כשהוא מוגן מפני אלימות, מדינה אשר יוזמת אלימות כלפי אזרחיה נחשבת כמפרת החוזה, מועלת בתפקיד ובלתי צודקת.

את ההערה האחרונה יש לקשור גם לנסיון להתקיף את אין ראנד, פעם נוספת, באופן בלתי מוצדק, כתומכת באנרכיה; התיאוריה הפוליטית של אין ראנד דוגלת במדינת חוק שיש בה חוקה השומרת על זכויות האדם של יחידיה - וזו גם התכלית הפוליטית אשר אליה אני שואף. בנוסף יש להעיר, למען הדיוק, כי אין התיאוריה הפוליטית של אין ראנד ממליצה על שלטון אלא על ממשל. ממשל היא צורת פקידות, שבה האזרח ממנה בא כוח לצורך ניהול עניניו, ויחסים אלה הם יחסי חוזה מסחרי לכל דבר. שלטון הוא צורת כפיה שבה אדם או קבוצה מנהלים את חיי אחרים שלא מרצונם של האחרים, ויחסים אלה הם, על כן, יחסי פושע וקרבן.

5.באותו עמוד פסקה 3 נאמר: "לצד התיאוריה של איין ראנד קיימות תיאוריות רבות אחרות הסותרות את האידיאולוגיה שהיא מייצגת. לדוגמה: תורת הפוזיטיביזם הגורסת כי החוק מעל הכל."

תגובה:

העובדה שיש תיאוריות פילוסופיות נוספות אינה מעלה ואינה מורידה מבחינת הצדק, וכך גם העובדה שתורה מסויימת תומכת בכך שהחוק הוא מעל לכל. השאלה העקרונית בענין זה תהיה: "האם החוק הוא מעל לכל?" או, ליתר דיוק: "האם זה צודק שהחוק יהיה מעל הכל?" פילוסופית, ניתן לשאול גם "לאיזה חוק הכוונה? - מלאכותי, טבעי, אלוהי או אחר?" נכון הוא שיש תיאוריות פוליטיות רבות הדוגלות בכך שהחוק מעל לכל, ותיאוריות אלה שימשו כמכשירי עזר אינטלקטואליים לצרכיהן של משטרים מפלצתיים.

מלכויות תקופות החושך ההסטוריות וחלק גדול מהעריצויות בעבר ובהווה מתבססות על הרעיון הזה, אך ברור שאין בעובדה זו כשלעצמה הצדקה לכך. הייתי מעוניין לשמוע, מכל מקום, איך משתמשת התביעה ברעיון עליונות החוק בכדי להצדיק את הפגיעות החמורות שנעשו בשמו בזכויות האדם לאורך ההסטוריה. הריני להזכיר, בהקשר זה, כי הפשעים שנעשו בעבר כנגד האנושות, כמו אלה של הנאצים בגרמניה, או שנעשים בימינו, כמו אלה של הממשל הסיני )אשר ממשלת ישראל משתפת עימו פעולה( מבוצעים במסגרת החוק ומתוקף התורה הגורסת כי "החוק מעל הכל".

בנוסף, מלמדת אותנו אין ראנד שהפשעים שבוצעו ומבוצעים באמצעות חוקים על ידי מסגרות ממשל שונות לאורך ההסטוריה כנגד אזרחיהן או כנגד אזרחי מדינות אחרות מקיפים וגדולים לאין ערוך מאלה שבוצעו בידי פושעים פרטיים. דבר זה נובע מתוקף היותן של ממשלות בעלות אשראי כוח שניתן להן על ידי אוכלוסיה שלמה; הכרזת מלחמה או חקיקת חוקי עבדות, כפי שמראה אין ראנד, הם פשע המוני שרק ממשלה יכולה לבצעו, וזה מה שמחייב פיקוח חמור על הממשל באמצעות חוקה. זה המקום להעיר כי אחת הסיבות למצב הכלכלי-מדיני-חברתי החמור שבו אנו נמצאים הוא השתוללות החקיקה חסרת-הרסן של הממשל, המבוצעת על ידי גופים מחוקקים המנותקים ממציאות מצבו הקיומי של האזרח הפשוט על ידי חסינות וכנראה גם על ידי בורות.

6.באותו עמוד פסקה 4 נאמר: "אין לדעת איזו מן האידיאולוגיות הרבות היא הנכונה או הצודקת ואיזו מהן מייצגת את החברה המוסרית אליה אנו שואפים".

תגובה:

מן הבחינה הפילוסופית, מסתבכת התביעה במשפט זה בכשל לוגי מרובה צדדים: א.אם סוברת התובעת, כדבריה, כי אין לדעת איזו מן האידיאולוגיות הרבות היא הנכונה או הצודקת, אז גם לא ניתן לדעת אם האידיאולוגיה שלי נכונה או לא. מכך משתמע שיתכן שאני צודק. ב.את האמירה שאין לדעת איזו מן האידיאולוגיות צודקת ניתן להבין גם כהודאת התביעה שאין היא יודעת איזו אידיאולוגיה צודקת, שכן אם היא כן יודעת זאת, עומד הדבר בסתירה לקביעתה שלא ניתן לדעת זאת. ג.אם התובעת מצהירה על כך שלא ניתן לדעת את נכונותה ו/או צדקתה של אידיאולוגיה מסויימת, איך היא יכולה לטעון שהאידיאולוגיה שהיא מציגה צודקת? שאלות נוספות שעולות מן הדברים הן:

1. איזו הצדקה בכלל יש, לדעת התביעה, ללכת בעקבות האידיאולוגיה המסויימת שהיא מייצגת ולא אחרת?

2.האם התביעה מודעת בכלל לכך שהיא מייצגת עמדה אידיאולוגית פוליטית שהיא, למעשה, סוציאליזם-מרכסיזם- קולקטיביזם-אלטרואיזם?

ועל כל אלה יש להוסיף את השאלה באילו אמצעים - אם לא אמות מידה אידיאולוגיות - חושבת התביעה להגיע להגשמת אותה "חברה מוסרית" שאליה אנו שואפים.

7.באותו מקום נאמר: "הרי אין אמת מידה אחידה לשפוט נושאים אידיאולוגיים, שהם מטבעם סובייקטיביים ורגשיים, ובודאי שאין זה מתפקידו של בית המשפט."

תגובה:

א.על רקע קביעתה הנחרצת של התביעה, "אין אמת מידה אחידה לשפוט נושאים אידיאולוגיים", נשאלת השאלה:"איזו אמת מידה כן קיימת לצורך שפוט נושאים אידיאולוגיים?" האם מתוך הכחשתה את קיומה של "אמת מידה אחירה" יכולים אנו להסיק שהתביעה מתכוונת לאמת מידה לא אחידה לצורך שיפוט כזה? - כפולה, אולי?

ב.ההצהרה "נושאים אידיאולוגיים הם מטבעם סובייקטיביים ורגשיים" שייכת לעולם הפילוסופיה ועליה להיבדק בכלים של אנשי מקצוע המתמחים בתחום הפילוסופיה בכלל ובפסיכואפיסטמולוגיה בפרט, שהוא התחום העוסק בקשר שבין רעיונות לנפש האנושית. בהצהרתה זו מייצגת התביעה, במודע או שלא במודע, תפישה פילוסופית מטפיסית-אפיסטמולוגית מובהקת, שהיא הגישה הסובייקטיביסטית. תפישה זו איננה מקובלת כתפישה בעלת בלעדיות בתחום, ואין, על כן, מקום להציגה כודאית, רק על יסוד העובדה שחלק מן האוכלוסייה מקבל אותה. הסובייקטיביזם עומד בניגוד גמור לאובייקטיביזם, אשר מתנגד, פילוסופית, לרעיון זה ומפריך אותו לחלוטין. מכיוון שלא מתקיימים כאן התנאים המתאימים לפיתוח דיון פילוסופי מקצועי לצורך הדגמת הפרכה זו אסתפק, בהקשר זה, באמירה שאם נושאים אידיאולוגיים היו באמת סובייקטיביים ורגשיים, וקיומה של אובייקטיביות בענינים כאלה לא היה בנמצא, אז גם לא היתה בנמצא שום אפשרות לקיים משא-ומתן בין בני אדם, ובמקרה כזה היו מתבטלים קיומו ומשמעותו של ההליך המשפטי הנוכחי.

ג.באמירת התביעה ש"בודאי שאין זה מתפקידו של בית המשפט." יש משום צמצום תפקידו וסמכותו של בית המשפט; יש לשאול האם מתכוונת התביעה אל ערכאה שיפוטית

מסויימת זו או אחרת או, אולי, כוונתה שהמערכת המשפטית כולה אינה מתאימה לשיפוט בנושאים אידיאולוגיים ועליה לצמצם את פעולתה למסגרות המוגדרות מראש של החוק. במקרה זה, יש לשאול האם, לדעת התביעה, נתנו כבר המחוקקים את דעתם על הגישות הפילוסופיות והאידיאולוגיות שביסוד החוקים ואם כן, היכן ההוכחות לכך? בהקשר זה, יש, לדעתי, מקום להציג בפני אזרחי המדינה את פירוט הנימוקים האידיאולוגיים, העקרוניים והפילוסופיים אשר הנחו את בית המחוקקים מאז 1948 - ואשר ממשיכים להנחות אותו עד עצם היום הזה - בפעולת החקיקה המסועפת שנעשתה מאז בישראל.

8.באותו עמוד פסקה 5 נאמר: "במדינת חוק אין שום שיקול... יכול להצדיק הפרת חוק מצד השלטונות". על אחת כמה וכמה אין במניע אידיאולוגי או אחר כדי להצדיק הפרת חוק על ידי אזרח."

תגובה:

אע"פי שהביטוי "מדינת חוק" אינו מוגדר כאן בבירור אני מסכים לחלוטין עם הרעיון שהובע על ידי השופט חיים כהן; זה נכון שבמדינת חוק צודק (= אובייקטיבי) השלטונות (או, ליתר דיוק, הממשלה) כפופים לחוק, ואינם רשאים לחרוג ממנו. מסקנתה של התביעה מקביעה זו אינה מוסכמת עלי; התפישה שהתביעה מבטאת אומרת, למעשה, שהאזרח נחות מן הממשל וטעות חמורה בידה; מה"על אחת כמה וכמה" שמציגה התביעה ניתן להבין שמה שאסור על הממשל בודאי אסור על האזרח ולא היא: החוק הוא משרת האזרח ולא להיפך; ההשקפה הפוליטית המקובלת במערב רואה זאת כעיקרון היסוד של המדינה המודרנית. השקפה נאורה זו רואה את הממשל כמכשיר חוקי שתכליתו הוצאה לפועל של מטרות האזרח ועמידה לשירותו. אי יכלתו לחרוג מן החוק נובעים מן הכוח המוגבל שקיבל מן האזרח, ומכאן העובדה שכוחן של הרשויות מותנה תמיד בכך שלא יפעילו את הסמכות שניתנה להן לרעה, כלומר: לפגיעה בזכויות האדם של האזרח.

9.בעמוד 3 פסקה 7 נאמר: "קשה להסכים כי אידיאולוגיה זו המנחה את הנאשם היא אידיאולוגיה תמת לב הבאה להיטיב עם הציבור. הרי הנהנה היחידי מיישומה של האידיאולוגיה הוא הנאשם עצמו וכיסו הפרטי."

תגובה:

מניעי אינם עומדים לדיון ואינם צריכים לעמוד לדיון. אינני מעוניין לזכות בכתר של "תום לב" וכאמור, אני רואה רק טוב בשאיפתי להרוויח. אך זו יותר מטעות תמימה להציג את רצונו של אדם להגן על פרי עמלו כצורת רווח שלו, ולקרוא לכך הנאה מצד גורם שלא רק שגרם לי נזק כלכלי אלא גם מבקש לענוש אותי על אי שתיקתי הוא, לדעתי, בגדר התעללות.

מבחינה פוליטית, אני עבד מנוצל ואני יודע שאמשיך להיות כזה עוד שנים. גם אם לא אשלם מס הכנסה ומסים ישירים אחרים אשלם, כל עוד אני חי במדינה זו, הרבה מאד מסים עקיפים - ואפסיד, בין שאר הפגעים שאני סובל מיד המשטר, הרבה אפשרויות חיים שלא ניתן לאמדן בכסף. מבחינה כלכלית-חמרית הצגתי כמי שמרוויח גרועה מאי-דיוק. אך נכון הוא שמבחינה אידיאולוגית אני פועל למען הרווח שלי, שהוא רווח רוחני. כאזרחים רבים אחרים ש"שוכנעו" על ידי שלטונות המס לעזוב את עולם העסקים החמריים העברתי גם אני את שדה הפעולה שלי לתחום הרווחים הרווח הרוחני, הרחק מהישג ידו של הבוזז.

הפילוסופיה שאני מחזיק מלמדת אותי שאין השיפור החברתי יכול לבוא אלא מכך שאנשים פועלים למען עצמם, שכל הדברים הטובים שהחברה נהנית מהם מקורם ביצירת

אנשים שפעלו למען עצמם, ושככל שאדם פועל יותר לטובת עצמו, כך הוא מועיל יותר לחברה. בהתאמה לכך, בפעולתי האנוכית כאן ועכשיו אני תורם לשיפור מצבו של הציבור, וזו גם התשובה לטיעון התביעה בענין זה.

10.בעמוד 4 פסקה 4 נאמר: "בהלכה היהודית ידוע הוא כי "דינה דמלכותה דינה" ועל כל אזרח לפעול במסגרת החוק הנהוג במדינה בה הוא חי."

תגובה:

הפרשנות האמורה איננה מייצגת את גישת ההלכה בכללה ולא ניתן, על כן, לומר ש"בהלכה היהודית ידוע הוא כי וכו'... - כאילו ברור ומוסכם על הכל הפירוש שהציגה התביעה. למעשה, ראיית מדינת ישראל של היום כ"מלכותא" שאליה מתייחסת ההלכה היא רק אחת ממכלול הפרשנויות הדתיות בתחום - וגם פרשנות זו הולכת ונחלשת בשנים האחרונות בשל ההתרחקות המתמדת של המדינה מן הדת. בין הגישות המסורתיות-דתיות אשר אינן מאפשרות לראות את מדינת ישראל של היום כהגשמתה של אותה "מלכות" אמורה, קיימת, למשל, הפרשנות האומרת כי "דינה דמלכותה דינה" מתייחס להקשר ההסטורי-פוליטי שבו נכתב, הווה אומר לתקופת שלטונה של מלכות רומי. פרשנות מקובלת זו רואה את מושג ה"מלכות" הנדון מצטמצם אך ורק לאותה מלכות נדונה אשר, כזכור, כל התגרות בה היתה בגדר סכנת חיים. זה איננו ההקשר של היום. פרשנות דתית אחרת רואה את "דינה דמלכותה דינה" כמתייחסת למצבם של יהודים במלכות זרים ולא ליהודים במלכות יהודית. ביסוד כולן הגדרותיו והנחיותיו המדוייקות והמחייבות של הרמב"ם לגבי חיובי מושג ה"מלכות". על הרמב"ם מסתמכת פרשנות רבנית, שאחד ממייצגיה העכשויים הוא הרב גינזבורג אשר מסיק כי למדינת ישראל אין, מבחינה הלכתית, מעמד של מלכות. על כל אלה יש לזכור כי גישת ההלכה היהודית באה לידי ביטוי קודם כל בתנ"ך שם, בהוכיחה שהיא אחת המתקדמות בעולם, היא מגינה על זכויות הרכוש של היחיד מפני המלכות בפרשיות רבות וידועות כמו "כבשת הרש", שהזמן הקצר לא איפשר לי להביאן בפירוט.

11.באותו מקום נאמר עוד: "ואין זה מן הראוי שיפרוש אדם מן הציבור ויקבע לעצמו את החוקים לפיהם נוח לו לחיות."

תגובה:

א.החוקים נוצרו על ידי אנשים במטרה לעשות את החיים נוחים יותר ואמת המידה להצדקת חוק היא המידה שבה הוא עושה את חיי האדם לנוחים יותר ואין אמת מידה אחרת.

ב.ראוי שיפרוש אדם מן הציבור אם בציבור נתון יורדת מידת המוסריות וגדלה הסכנה לאיכות חיי היחיד ולשלומו

ג.אם ענין הפרישה מן הציבור מרומז כלפי הריני להצהיר כי אני עושה בדיוק ההיפך - אני פועל כחלק מן הציבור בכדי לשפר את החוק הלא צודק הפוגע בציבור, ובכך אני תורם לציבור ומאשר את קיומי כחלק ממנו. בנוסף, יש להעיר כי אין זה ראוי שיתעללו עריצים בציבור ויקבעו לו את החוקים שלפיהם נוח להם לבזוז אותו.

הערות נוספות וסיכום ביניים:

התביעה מניחה כמובן מאליו שפעולת האדם למען עצמו שלילית, כנראה על יסוד ההנחה שפעולת האדם למען עצמו פוגעת בהכרח באחרים. זה מנוגד לחלוטין לגישת אין ראנד. זו גורסת כי לא רק שפעול היחיד למען עצמו איננה פוגעת באחרים אלא שפעולה המכוונת לפגיעה באחרים איננה פעולה רווחית ליחיד.

להראות שגישתי פוגעת באחרים לא הצליחה התביעה להראות, אלא אם כן היא מניחה שזה מובן מאליו שמי שאינו משלם מס פוגע באחרים. זה אינו מובן מאליו וזה אף פעם לא הוכח; אי נתינה אינה זהה ללקיחה; אי תשלום אינו כמו גניבה; אם חושבת התביעה שאני מחויב מתוקף היותי חתום על חוזה כלשהו - כזה שקוראים, לעתים, חוזה חברתי, הריני להצהיר כי: א.מעולם לא חתמתי על שום חוזה תשלום כזה ואינני מסכים עם הרעיון שאדם יכול להיות חתום על חוזה שלא הסכים לו מיום היוולדו ועד מותו. ב.הייתי רוצה לדעת את פרטי החוזה החברתי הזה ובמיוחד את החלק העוסק בתנאי התרתו, שכן חוזה אינו יכול להיות בעל משמעות אם הוא מחייב צד אחד בלבד - והייתי רוצה לדעת מדוע לא טרחה המדינה ליידע את האזרחים - את כולם בקיומו של חוזה כזה. ג.באותה רוח, אני מניח שתקפו של חוזה ערטילאי כלשהו אשר מחייב אותי בניגוד לידיעתי, הסכמתי ורצוני פקע זה מכבר ויתרה מזו: סביר בהחלט שאחרי שנות דור של סבל אני זכאי לפיצויים ודמי נזיקין כדת וכדין, אם אכן יהיה דין צדק בימינו.

הרעיון שאי תשלום מס כמוהו כפגיעה באחרים מוסכם על אנשים רבים שלא למדו את הנושא לעמקו. טעות זו אינה מקרית מכיוון שראיית יצרן שאינו פוגע באיש כשודד שפוגע בבני אדם מצריכה בניה רעיונית מתוחכמת וחינוך מודע, המכוון את בעל השכל הישר להאמין שהאמת מהופכת למה שהוא רואה בעיניו, ושפקידי המס, שעל פני השטח נראים כגורמים סבל, אינם אלא מקור תועלת לציבור. אך לרעיון זה אין עובדות תומכות מבחינה מדעית.

הטענה שהמיסוי הכפייתי צודק מכיוון שהוא מממן פעולות סיוע אינה מספקת מבחינת הצדק; אם איש כנופיה רוצח היה אומר שהוא תורם חלק מביזתו לנזקקים זה לא היה משחררו מאחריות לפעולותיו. זהו, למעשה, עלה התאנה המוסרי שבו מכסה עצמה מערכת המיסוי הכפוי וזה המקום להזכיר שגם אירגוני מרצחים כמו ה"חמאס" - להבדיל - נערצים על ידי האוכלוסיה בשל ארגוני הסעד שלהם. אדם בעל כבוד עצמי לא היה מרשה לעצמו להסתייע במה שעלה בסבל של אדם אחר - ואני יכול לשער מה יכול המנגנון להרוויח מאנשים חסרי כבוד עצמי: פחות התנגדות. זו באמת השהתה את חשיפת הפשע שביסוד השיטה אך לא בלמה אותה: על המערכת השלטונית להוכיח מדעית שהמס מועיל. לא רק שאני מניח שלא תוכל להוכיח זאת אלא שהעובדה שלא טרחה לעשות זאת, ולו מתוך כבוד יסודי למשלם המס, אומרת, לדעתי, כי "על ראש הגנב בוער הכובע", כלומר: שהיא יודעת שאין לה דרך להוכיח דבר כזה. בזמן שנזקו של המס ברור לאנשי כלכלה רבים, תועלתו, שלא הוכחה, נשענת, בינתיים, על שני יסודות רעועים, רוחני וחמרי: א. רוחנית, על דוגמות וקלישאות שגורות המוחזקות בידי ציבור ששכלו נשטף באמצעות שליטה ממלכתית סוציאליסטית-נוצרית בחינוך ובתקשורת. ב.חמרית, על אלימות הממשל המופנית כלפי כל מי שאינו סר למרותו של החוק.

בנוסף, לא רק שהתביעה אינה מספקת הוכחה ישירה לפגיעתי במישהו, ניתן להראות באופן אובייקטיבי, הגיוני ומדעי כיצד פוגע ארגון מס ההכנסה ישירות בחברה וכיצד גישתי שלי היא המועילה לה. למעשה, אם נמנה את הנזקים הנלווים לנזקים הכלכליים שגורמים מסי כפיה בכלל ומס ההכנסה בפרט נמצא שלא רק שהם מייצגים צורת מלחמת אזרחים קרה המפוררת את אחדות העם, אלא גם שהם מהווים גם איום על בטחון המדינה. מבחינה זו אינני רואה מקריות בשיתופיות שננקטת לאחרונה בין שלטונות המס של ישראל לשליטי מחנות הריכוז שהוקמו לאחרונה בעזה וביריחו.

התביעה מנסה להציגני באור שלילי מתוך התייחסות לפעולתי האינטלקטואלית, להופעתי באמצעי התקשורת, לכך שאני מרצה ומטיף לרעיונות שאני מאמין בהם ולקהל המעוניין בנושאים אלה. זה מייצג גישה שאין לה מקום, לדעתי, בבית המשפט ואסביר:

א.סטיה מן העיקר וסתירה: העיקר הוא הצדק ולא אפיו של נושאו. השאלה העולה במשפט זה איננה אם אני אדם טוב לב או לא, או אם מסכימים עמי יותר או פחות, אלא אם אני צודק או לא. התביעה מפעילה כאן טקטיקת השמצה שלא רק שאינה נוגעת אל לב הענין, אל האמת הרעיונית, אלא שהיא בעלת סתירה פנימית: אם הייתי אדם יחיד שאיש אינו מסכים עם דעותיו היתה בודאי אומרת עלי שאני "חוצן", "יוצא מן הכלל", ואי ההסכמה הציבורית היתה מוצגת אז כראייה לטעות בהשקפתי, וכדה-לגיטימציה שלה. אך אם, כמו שזה קורה, אינני לבדי ויש אחרים שתומכים בהשקפותי ומסכימים עם דעתי - אז אני מוקע על ידי התביעה כמי שיש לו "מאמינים", מלה שקשורה אסוציאטיבית ל"כת", ושתי אלה נושאות ריח מאד לא חיובי באוירת הזמן והמקום הנוכחיים.

מחוץ לכך שיש כאן הכפשה לא מבוססת של אופייה של קבוצת אנשים השותפים ברעיון, יש כאן כפירה ביסוד הרעיון הדמוקרטי עצמו, אשר גורס כי ככל שיש לרעיון מסויים תומכים רבים יותר באוכלוסיה יש לו מעמד לגיטימי יותר. התביעה הביעה שלילה כלפי פעילותי האינטלקטואלית-פילוסופית שבאמצעותה אני מפיץ את רעיונותי בציבור. אני מודע לכך שהיה קל יותר לתביעה אם הייתי עוסק בפיצוץ, חבלה, רצח ושאר סוגי אלימות בכדי לתמוך ברעיונותי אך אני, שלא כארגוני הבוזזים, אינני תומך ביזימת אלימות ואינני רואה שום דבר חיובי שיכול לצמוח מיזמה כזו. זה המקום גם לשאול אם תופשת התביעה את מקומה וחשיבותה של הפעולה האינטלקטואלית בחברה - ואת ההכרחיות שבהתרתה כחלק מחופש הביטוי.

העלאתה של התביעה את נושא הקריאה להעמדה לדין של אנשים על דעותיהם מוכיחה את המצב המסוכן בארץ של זכויות האדם הכוללות את חופש הדיבור והביטוי כזכות פוליטית יסודית, וקל וחומר כאשר אין מדובר בקריאה לאלימות משום צורה. ומה מצפים בחברה דמוקרטית שיעשה אדם שמחזיק ברעיון שנראה לו כצודק - שיישב בבית וישתוק? האם בכך שאני מצהיר קבל עם ועדה, בכוחותי ובאפשרויותי ובמסגרת מעט החופש המאופשר לנו עדיין על ידי השלטון, על דעותי, אני פוגע בזכויותיו של אדם כלשהו?

אם יש דרך שלישית, נוספת, להעברת רעיונות, דרך שאיננה הידברות או אלימות, אני אינני מכיר אותה. בינתיים, מכיוון שאני מכיר רק את הברירה בין דרך הכפיה, הפוגעת באדם לבין השכל, הנותן כבוד לרוח האדם, אני בוחר בשכל, וזו הסיבה אשר בשלה אני מדבר, בין היתר, כאן.

---------------------------------------------------------------------

סיום גירסה ראשונה אשר שופצה ונשלמה במחשב אצל בועז ביום 23.7.95

נקודות נוספות לעבודת המשך של מסמך זה:

בעמ' 2 סעיף 6 נאמר "לא מצינו בפרק הדן בסייגים לאחריות פלילית בחוק העונשין איזכור לאידיאולוגיה, דת או כל מניע אחר שבנפשו של האדם, אלא אך ורק גורמים אובייקטיביים, כגון הגנה עצמית, כורח, קטינות, העדר שליטה, אי שפיות, שיכרות, צידוק, צורך, וכו'"

תגובה: מן הדברים משתמע שאידיאולוגיה, דת ומניע אחר שבנפשו של האדם אינם גורמים אובייקטיביים, ולא היא: דברים אלה הם בהחלט אובייקטיביים וניתן להוכיח זאת. יתר על כן, הדברים האמורים הם תוצר יישומי של גישה פילוסופית, אך הם חסרים את ההיבט הפילוסופי. כתוצאה מכך הם יוצרים את הרושם שמדובר באמיתות מוסכמות ומקובלות (הכוונה היא לכך שנאמר, למשל, כי אידיאולוגיה איננה גורם אובייקטיבי ואילו אי שפיות כן) אך הדברים רחוקים מלהיות מבוססים מדעית. האמת היא שאידיאולוגיה ודת הם דברים אובייקטיביים לחלוטין: יש להם במציאות קיום ברור, טבע ותפקיד. זה נכון שאדם מסוגל להצהיר על החזקה באידיאולוגיה ו/או זת מטעמים סובייקטיביים אך יש הבדל בין סובייקטיביות (שמשמעה כפיפותה של השקפה לנטיותיו של היחיד) לבין סובייקטיביזם (שמשמעה שאין לרעיונות האדם או לאידיאולוגיה מעמד אובייקטיבי).

יש קיום אובייקטיבי ומעמד אובייקטיבי לרעיונות, לדת ולמניעים נפשיים; יש אידיאולוגיות מעשיות ויש שלא, יש אידיאולוגיות מוסריות ויש שלא, יש אידיאולוגיות טובות ובונות ויש כאלה שהן הרסניות ופוגעות במחזיק בהן ובסובבים אותו. אין ההחזקה כהצהרה - ועולם המשפטי יודע את ההבדל האובייקטיבי בין העובדות האובייקטיביות הללו.

אובייקטיביות בכלל והאובייקטיביות בענין זה בפרט היא שאלה פילוסופית ויש ליישבה לפני שמתייחסים לאובייקטיביות של גורמים במציאות. הצהרת התביעה איננה מייצגת אמת מובנת מאליה, אלא רק השקפה פילוסופית אחת. מכיוון שההצהרה היא פילוסופית, ואיננה מייצגת את דעת הכל, היא טעונת הוכחה ויש לתמוך את תקפותה באופן פילוסופי.

לדעתי, מכיוון שהסוגיה היא פילוסופית ביסודה, יש מקום לזמן אנשי מקצוע שיתנו חוות דעת מקצועיות בנושא.

עמוד 2 בסעיף 8 ציטוט מאת פרופ' פלר מספרו "דיני עונשין" בו הוא אומר "המניע עשוי להיות מורכב ממספר שיקולים פנימיים במישור השכלי והרגשי כאחד, ומביא כדוגמה: שיקולים אידיאולוגיים או פוליטיים, קנאה, דאגה, אהבה, נקמה, טובת הכלל"

תגובה: רגשות ושכל מעורבבים כאן בבלבול מוחלט. המושגים המוזכרים הם היבטי תודעה מסויימים שהם בעלי תפקודים מסויימים ומוגדרים ביותר מבחינה מדעית. הרגשות אינם אלא מערכות חיות המגיבות על מידע המורכב, בין היתר, משיקולים שכליים. בנוסף, שיקולים שכליים ניתנים לניתוח באופן עקרוני, אך אין משמעות ברורה לדבר כמו "שיקול פנימי פנימי במישור הרגשי".

בעמ 3 סעיף 2 מצצטת התביעה את שמגר שאומר "כאשר מתקיימים יסודות העבירה

ובתוכם הכוונה... לא ישמש המניע האידיאולוגי עילה לפטור מאחריות"

בעמ 3 סעיף 2 ממשיכה התביעה לצטט את שמגר "ההשקפה, לפיה המטרה או המניע מקדשים את האמצעים... פירושה אימוץ האנטי-תיזה למשטר דמוקרטי, המעוגן בכיבוד החוק ובשלטונו של החוק. זהו מרשם לאנרכיה וקרבנותיה הם כל היחידים אשר ראוי וצודק להגן עליהם מפני אלו המציבים אמונתם וצדקת רעיונותיהם מעל לכל חוק. בדברי התביעה כלולים שני נושאים, הדמוקרטיה והחוק, אשר לגביהם ננקט בציבור יחס ידוע של כבוד, כאילו מדובר בנושאים חיוביים עד כדי מוחלטות, שאין איש היכול לערער על קדושתם וערכם הרב לאדם - ולא היא; הדמוקרטיה איננה בהכרח חיובית וציות לחוק אינו ערך עליון.

א.הדמוקרטיה: הדמוקרטיה היא שיטת ממשל, אחת מני רבות, אשר יש לגביה טעויות רבות ובורות גדולה בציבור. הטעויות ו/או הבורות אינן מקריות: הן תולדה של פוליטיקה מקומית, שדאגה להציג את הדמוקרטיה באור מוטעה ועשתה זו באמצעות שליטתה בשני מוקדי ההשפעה הידיעתית הגדולים שהיא חולשת עליהם מאז קום המדינה: החינוך והתקשורת.

הדמוקרטיה, כפי שהראה אריסטו, איננה משטר טוב. הרוב איננו מחזיק, בהכרח, בצדק (וגם לא המיעוט) כי כשמדובר בצדק אין שום קשר בין כמות לאיכות; כפי שבית משפט איננו מגיע להחלטות צודקות ע"פי רוב, לא ניתן לנהל את עניני החברה על פי עיקרון זה. צ'רצ'יל, שאמר כי "לדמוקרטיה יש הרבה מגרעות אך היא הממשל הטוב ביותר שהוא מכיר" טעה והטעה, כפי שטועים השליטים בישראל ומטעים את הציבור מזה שני דורות. בנוסף, אין הדמוקרטיה מעשית בביצוע כי בעיות הייצוג אינן מאפשרות, ממילא, שרוב האזרחים יביעו את דעתם בענינים המכריעים בחייהם - וטכס הבחירות הדמוקרטי המוכר בעולם המערבי ובישראל, אשר בו משלשל האזרח פעם בארבע שנים פתק לקופסה אינו אלא בחירה בין סכום אפשרויות נתון שנקבע מראש על ידי זרים, ואין שום יסוד הגיוני ומציאותי לראות אותו שווה-ערך לניהול עצמי של חיים.

שקרים רבים ועיוותי מידע קושרים דמוקרטיה לאיכות מוסרית ולערכים נעלים, ומוטפים במשך כל חיי האזרח, עד שהם הופכים למה שהוא מקבל כמובן מאליו. הרי כמה: הדמוקרטיה נחשבת על ידי הציבור לנושאת דגל החופש על אף שאין החופש כלול בהגדרתה היסודית, וקל וחומר שהוא נמנע המציאות בה אם הרוב כופה את דעתו על המיעוט. דיקטטורות איומות היו (ועודן) דמוקרטיות - וגם ארגוני טרור ידועים הם דמוקרטיים בהצהרה ובמעשה.

הדמוקרטיה נחשבת לאחת משתי שיטות פוליטיות יחידות שקיימות במפה הפוליטית. הציבור מניח כי היכן שאין דמוקרטיה יש, בהכרח, דיקטטורה. (גישה זו מחוזקת, אגב, במיתוס נוסף שאומר שחברה לא דמוקרטית, אם היא לא דיקטטורית, היא בהכרח אנרכיה (ראה דברי שמגר לעיל). אך יש בנמצא שיטות פוליטיות רבות שמייצגות חופש וארגון ואינן דמוקרטיות וגם לא דיקטטורות. כל אלטרנטיבה שהם מכירים היא אנרכיה ולא היא ממשל חוקתי או רפובליקה כדוגמת ארה"ב, אשר איננה דמוקרטיה, ואשר בה הממשל מנוע מלהתערב בכל מה שקורה בחיי היחיד מבחינת החוקה היסודית. מדינות רבות בעולם המערבי, החפשי יחסית, אינן דמוקרטיות. הציבור בישראל אינו יודע, למשל, שארה"ב איננה דמוקרטיה - עובדה שיש לה השלכות עמוקות על היעילות היחסית של פעולת החקיקה והפקידות בה, אשר ביחד עם ענין החוקה שלה רחוקים עד מאד ממושג הדמוקרטיה המקובל בישראל. למעשה, הדמוקרטיה היא צורה של דיקטטורה, שבה ההמון או, יותר נכון, קבוצה שטוענת לכך שהיא מייצגת את הרוב, מתערבת בחיי האזרחים וקובעת את צורת חייהם. מבחינות רבות זהו מצב גרוע יותר משלטון יחיד מכיוון שקבוצה שולטת בפחות אחדות מן היחיד, גורמת בד"כ נזקים גדולים יותר (ראה בריה"מ או הכנסיה הנוצרית) וקשה הרבה יותר להיפטר ממנה. יתרה מזו, ישראל מוכיחה כי הבורות

הפוליטית יכולה להיות גדולה עד כדי כך שחברי הקבוצה השליטה יפעלו באמת מתוך מניעים טהורים וחיוביים ויגרמו לאזרחים נזקים עצומים תוך כדי כך שהם משכנעים את עצמם כי הם מצליחים בפעולותיהם.

הדמוקרטיה המערבית כפי שאנו מכירים אותה היא שלטון כנופייה, שכן החירויות בה אינן מובטחות, למעשה, בצורה טובה מבחינה משפטית והאזרחים, על כן, הם עבדיה של הקבוצה השלטת. מכך מסתבר כי ה"שם הטוב" שיצא לדמוקרטיה כמגינת החופש וזכויות האדם אינו אלא מסווה לדיקטטורה מערבית מסוג חדש ומתוחכם.

ב.החוק: חוק איננו בהכרח טוב מוחלט; זה נכון שטוב לאדם עם חוקים יותר מבלעדיהם, אך חוקים, כמו כל מכשיר אחר שמשמש לנוחותו של האדם, צריך שיהיו טובים. חוק גרוע הוא המפלצת האיומה ביותר שידע המין האנושי, כי הוא יכול לגרום לשיעבוד ועוול שיימשכו דורות רבים. בשלטון עריץ, החוקים הם כלי השיעבוד הראשיים ועל כן לממשל עריץ, ובמיוחד לממשל שמייצג חוקים לא רציונליים, יש אינטרס להגדיל את הבורות האזרחית לגבי שלטון החוק ולחנך את האזרחים לקבלה עיוורת ובלתי מבקרת של החוקים, בכדי לחזק את שלטונו ואת מאווייו.

חוק לא רציונלי איננו מתאים למציאות ו/או לטבע האדם ויביא להרס החברה והשלטון גם יחד, אך העריץ המעוניין להרוויח זמן יכול, פעמים רבות, לקנות זמן שלטון זה במחיר הרס חברה שלמה. אם מצב שבו עריץ ממציא חוקים בכדי לבזוז את נתיניו הוא גרוע, גרוע פי כמה מצבם של יורשיו אשר לא השכילו להבין את הרוע שבחוקים ומאמינים כי חוקים אלה באמת מסוגלים להביא אושר ותועלת. זה המצב בישראל, שבה מערכת החוק סובלת מבעיות חמורות רבות המהוות איום של ממש לקיום החברה בישראל.

הסיבות העיקריות למצב זה הן:

1.היעדר חוקה

2.חוק לא אובייקטיבי

3.חקיקה שרירותית

החוק בישראל איננו אובייקטיבי ואין למערכת יכולת פילוסופית להתמודד אובייקטיבית עם הערכת דברים שמעל החוק. במערכת החוק הישראלי אולפו השופטים ואף בית המשפט בהיעדר מערכת יעילה וחיה של הפילוסופיה של החוק, לפעול אך ורק במסגרת החוק. הם אינם לוקחים בחשבון אפשרות שהחוק יכול לטעות אף שאת החוק מציעים וגוזרים אנשים שהשכלתם המשפטית נמוכה ביותר, שלא לדבר על השכלתם ומקצועיותם בתחומיםם הערכיים-אידיאולוגיים פילוסופיים. מכך יוצא שמה שהחברה איננה מרשה לאזרח היא מרשה למחוקקיה.

בעמ' 3 סעיף 3 נאמר "קיימות דוגמאות רבות בפסיקה בהן מורשע אדם על אף שביצע עבירה ממניע טוב וטהור... הרשיע ביהמ"ש קצין צה"ל בקבלת טובות הנאה במסגרת תפקידו אף שהשתמש בטובות הנאה אלה להקמת קרן יחידתית..."

תגובה: זו ההאשמה שאני מאשים את המדינה שהתנהגה בניגוד לחוק המציאותי בכך שהיא מתרצת את מעשיה במניעים טובים היא עושה כנגד האזרח כל פשע אפשרי. זו בדיוק הסיבה אשר בגללה אני רואה את המדינה ואת כל מנגנוניה כמנגנונים שאסור לציית להם בהקשר הנתון ושיש לחסלם - הם כולם מנגנונים שבהם משתמשים בטובות הנאה שנגבו באופן כפוי לטובת מטרות שמקובלות על המנגנון כחיוביות.

בעמ' 3 סעיף 5 אומר "...אין אפילו במניע תם לב כדי להתחמק מהרשעה כאשר הוכח כי אדם עבר עבירה פלילית. על אחת כמה וכמה כשמדובר במניע כפי שמציג אותו הנאשם."

תגובה: לגבי ההפרדה בין תום לב ומניעי, אין קשר בין אם אני פועל לפי המניעים שהצהרתי עליהם או לא. אם כן, אז אני תם לב, אך אין זה אומר שאני צודק. בכל מקרה, אין מניעים המחזיקים בתוכם את תם הלב ואין התובעת יכולה להוכיח באופן נפרד לפי מה פעלתי והתייחסותו של זה למניע המוצהר על ידי. באם פעולתי נעשתה מתוך מניעים מסויימים אין זה אפשרי להוכיח אי תם לב בדיוק כפי שאינה יכולה להניח שמניעים אחרים הם תמי לב. אך מעל לכל יש לשאול מה שייך לכאן תום לב? אני מדבר על אמת המלווה כל אדם באשר הוא אדם ולגבי ההכרח המציאותי של הדבר הזה יש לשאול: האם יכולה התובעת לסתור זאת? האם אין כולנו מעוניינים להשיג את הדבר הטוב ביותר, לממש את ערכינו?

ההבדל היחידי בינינו הוא שאני סובר שלשם השגת ערכינו אין צורך שנפגע איש ברעהו והתובעת מציגה את גישת המדינה הסוברת שיש הכרח שמישהו ייפגע בכל מקרה ושבהקשר של מצב זה היא שואפת שזה יהיה אני. אם אכן מישהו חייב היה להיפגע היתה לי הזכות הגמורה בתור חף מפשע לדרוש שיהיו אלה אחרים אבל אני אינני אומר אפילו זאת. אני חושב שהסיכוי הטוב ביותר להשגת כל האינטרסים של כל המעורבים יוגשם בצורה הטובה ביותר אם ישתפו פעולה על יסוד התנדבותי ומרצון חפשי. מאידך אני מצהיר - ואתם יכולים לראות זאת כנבואה - כי שום אינטרסים אנושיים אמיתיים אינם יכולים להיות מושגים מפעולות המערבות יזימת אלימות ופגיעה בזכויות היסוד האנושיות. יתרה מזו, במצב של חברה אלימה יילכו הענינים ויתדרדרו מבחינה מוסרית ורוחנית כפי שזה קורה בישראל בכל תחום.

בעמ' 3 סעיף 6 נאמר "הנאשם סבור כי לאור האידיאולוגיה המנחה אותו, הינו פטור מלציית לחוקי מדינת ישראל וזכותו להפר אותם בצורה בוטה" "לדעתו, הוא איננו חייב לשלם מס על פי חוקי מדינה שעם עקרונות ניהולה על ידי הממשלה איננו מסכים" "...ומאידך הוא מצווה לדרוש החזרים מאותה קופה "מושחתת" כי זוהי "הצלה מידי הבוזז".

תגובה: יש לי זכויות יצרן ומה שנבזז ממני באלימות אני מחזיר לי מידי בוזז מכיוון שתפשתי אותו. במסגרת זכות ההגנה העצמית אני רשאי לקחת ממי שפוגע בי גם אם לא לקח לי וקל וחומר ממי שפוגע בי שלקח ממני - וקל וחומר בן בנו של קל וחומר ממי שלקח, לוקח ומשתמש בכסף שלי בכדי לפגוע בי ובכל יצרן. כספו של האזרח שייך לו ואם הוא יודע שיש לו אפשרות להשיב משהו מן הגזילה מדוע שלא יממש את זכותו הטבעית הזו? וקל וחומר אם מדובר בכספים שעל פי ידיעתו מממנים פעולות המנוגדות לו? טענה זו נגד זכותו היא ביטוי של הפרת חוזה שמכריח אותי, כיצרן שנגזל, לנסות ולהוציא כמה שיותר ממה שנלקח ממני ומאחי היצרנים ולהשיב לרשותי.

בעמ' 3 סעיף 6 נאמר: "על פי השקפתו, רק הוא צריך להנות מפרי עמלו ובאופן כללי, עליו לעשות רק מה שמיטיב עימו..."

תגובה: לפי הגדרת זכויות האדם היסודיות, כל מה שעושה כל בעל חיים בטבע שייך לו ואנו אפילו מוצאים לנכון להגן על מה ששלו. קל וחומר כשמדובר באדם; אם הוא עושה משהו, הדבר קיים בזכותו. בהקשר זה אני מפנה אתכם לנאומו של רוארק בספרה של אין ראנד "כמעיין המתגבר". בדבריו כלולה הצהרתו של היוצר שעליו נשען כל המסד של חברתנו.

בעמ' 4 סעיף 1 נאמר: "...ימלט מן הדין אך ורק בגלל שקיימות אסכולות אידיאולוגיות פילוסופיות התומכות ברעיונותיו."

תגובה: אם הרעיונות שלי נכונים זה אומר שיש לעשות שינויים משמעותיים בשיטה. האסכולה הסוציאליסטית היא אסכולה אחת ובמושג בודדות מנסה התביעה להפעיל מחשבה דמוקרטית בתחום שאיננו כזה - כאילו להראות שיש לצדי רק כמה תיאוריות "בודדות" ואילו למדינה יש יותר ובכך מוכחת עליונותה. אך עקרון הרוב אינו מה שמנצח בעימות רעיוני אלא השכל, הצדק והמציאות. לצד המדינה יש רק אסכולה אחת והיא באה מעבודת אפלטון (להלן המובאות) ולאחר מכן נתמכה ואומצה על ידי הנצרות אשר השתמשה בה כדי לזרוע הרס במסווה של המשך היהדות, בדרך של רמאות מתוחכמת. ולאחר מכן, בדורות האחרונים, התלבשה כקומוניזם וכנאציזם. לאחר מכן יובאה לישראל על ידי היהודים אשר שיתפו פעולה עם המשטרים הפשיסטיים מימין או משמאל (ראה משפט קסטנר). מה שאיפיין את כל הגישות והמשטרים הללו היה ההחזקה המוצהרת בטובת האנושות תמיד במחיר של אלימות כלפי יחידים מסויימים וןבכל מקום שבו הסכימו בני אדם לדוקטרינה זו היה נזק עצום שפורר אומות, כפי שעשה ברוסיה הקומוניסטית-סוציאליסטית – וכפי שהוא עושה היום במדינת ישראל.

בעמ' 4 סעיף 3 נאמר: "אנו עדים בימים אלה לקריאה בציבור להעמיד אדם לדין על עצם

הקריאה לעבור על החוק" "אנו עדים לתופעות מזעזעות כאשר בני אדם פועלים על פי השקפה של כת זו או אחרת."

תגובה: בחברה שבה "כתות"(?) נתפשות כלא לגיטימיות וכשליליות, יש טעם גדול לפגם בקריאת רעיון שלא מסכימים עימו "כת" במקום להתמודד עימו כפי שראוי להתמודד עם רעיון, כלומר באמצעות השכל. במיוחד בהקשר זה, שבו אני מציג טווח גדול של הוגי דעות, המשתרעים על מקומות רבים בעולם וזמנים שונים בהסטוריה העולמית, מגוחך לקרוא לכל אלה "כת" – ואין הצדקה לגישה מסוג זה לגבי בני אדם השווים זה לזה בזיהוי הרעיון המשותף של היזקקותו של האדם לחופש ולצדק בכל זמן ומקום.

בעמ' 4 סעיף 5 נאמר: "עקרונות ההרשעה והענישה מכוונות לשני מישורים: הראשון הענשת העבריין על המעשים שביצע והשני, הרתעת הציבור הרחב מלעבור את אותן עבירות.

תגובה: אם החוק נחקק לצורך הרתעה, הוא איננו צודק שכן הוא מביא אל השיפוט המסויים דברים שאינם שייכים לנושא, אשר מכוונים אל מרחב נושאים גדול זר, הלוקח על עצמו את המשימה לחנך את הציבור בנושאים שאינם קשורים למקרה המסויים שבו צריך בית המשפט לטפל. בהקשר זה נשאלת השאלה: מדוע צריך להרתיע את הציבור הרחב ולמען מה הוא ראוי שירתיעוהו? מה משמעות הטענה הזו מצד רשות שטוענת להצדקתה כי המס שהיא נוטלת חוזר אל המשלם ולמעשה היא משתמשת במשאביו כדי לחנכו. הרשו לי לפקפק באם יש ביכולתה לעשות זאת – שלא לדבר על זכותה.

בעמ' 4 סעיף 6 נאמר: "חובה להעביר לציבור הרחב מסר ברור"

תגובה: שוב מוצג הציבור הרחב כילד מגודל אשר יש לחנך אותו - ובדרך של כפיה. לגבי זאת יש לשאול: מי שמכם ועל פי איזה עיקרון החלטתם שמותר לכם לחנך אותי? בהקשר זה, התביעה מבקשת לענוש אותי בכדי לתת שיעור, כלומר: להקריב את זה שאינו מוכן להקריב את עצמו וזאת בחברה שבה מצפים מן האדם שיקריב את עצמו ואם אינו מוכן לעשות זאת, אז מקריבים אותו בכוח ועוד עושים ממנו שיעור. כלומר: אם הוא אינו מוכן שיקחו ממנו בחומר אנחנו ניקח ממנו ברוח (בזמנו, בגניבת דעתו ובמשאביו הרוחניים).

בעמ' 4 סעיף 6 נאמר: "...אין עבירת מס נסלחת מנימוק זה או אחר, מלבד הנימוקים הקבועים בחוק כמובן"

תגובה: מהם הנימוקים הקבועים בחוק לסליחה שכזאת? זוהי השאלה הראשונה שעולה בדעתי לשמע סעיף זה. השניה היא מדוע לא יודעתי, כאזרח, לגבי קיומה של אפשרות מסוג זה?

בהקשר זה עלי להזכיר כי המכתבים ששלחתי למס ההכנסה ולממשלה לא נענו ענינית. מה שקרה הוא שבאופן מעשי הוכרזה עלי מלחמה על ידי הממשל שבחר להתעמת בדרך זו עם דברי. על כך יש לומר כי "על ראש הגנב בוער הכובע"; מן הסתם לא מצאו אנשי הממסד דרך אינטיליגנטית יותר להתמודדות נגד עם טענותי כאזרח – מה שמהווה הוכחה לפחות לכך שאין פעולותיו של הממשל מבוססות בצורה שבה אנשיו מודעים לה.

הצגתי כפושע או כטועה מבלי להתעמת עמי פילוסופית היא בגדר נסיון להסביר את מניעי באמצעים פסיכולוגיים, שזו אולי הווריאציה הישראלית על האישפוז הכפוי הסובייטי, המופעל על ידי המדינה נגד מתנגדי המשטר. אך המניעים הברורים והמוצהרים של המקרה הנוכחי הם פילוסופיים, כלומר רעיוניים ואידיאולוגיים. יתרה מכך: הם מורכבים ממשפחה שלמה של רעיונות ומחקרים ואינם מהווים היתפשות לעולם צר אחד. היצמדותי לפילוסופיה של איין ראנד או, ליתר דיוק, לגישה הפוליטית שלה, איננה אלא פילוסופית. כלומר: מהווה מבנה שלד של עקרונות כלליים המשמשים כקווי מתאר של גוף כללי, אך אני מגיש לשופטים אותי, כ"בשר", גוף חי של עבודת מחקר בתחומים תומכים רבים שכולם מסכימים כי מעורבותה הכפייתית של המדינה בחיי היחיד היא הרת שואה ומביאה לנזקים רבים גם ליחיד וגם לחברה.

אין זה אומר שהגישה מנותקת רגשית, אך כל אחד מן הרגשות המעורבים מהווה התייחסות מסויימת למציאות, שיש לה מקום רציונלי והיא ניתנת לניתוח יותר טוב על יסוד פילוסופי מאשר על יסוד המניעים הלא מודעים של היחיד (אני). כנראה שהדבר יותר נוח למערכת השיפוטית המנסה להוריד את רמת הדיון אל עולם החושים ואל כוח השרירים הגס, שם לא ניתן להגן על עמדה באופן מושכל ומי שגובר הוא האלים ביותר. אין כמו גישה זו כעדות (אפשרית) להסתמכותה של המדינה על כוח במקום על צדק.

אשתמש ברגשות שאותם בחרה התביעה לצטט בכדי להדגים את עמדתי ואת הגישה הרציונלית שביסודה גם כשהיא מומחשת דרך רגשותי; יש בי קנאה, דאגה, אהבה, שאיפה לנקמה, לטובת הכלל ועוד רגשות שיש לבני אדם רבים. למעשה הם קיימים אצל כל אדם נורמלי והם מיוחדים לו על פי מפתח אישי אובייקטיבי, היכול להיות מובן על ידי כל בני האדם והאזרחים באשר הם. מבחינה חוקית ברור שעברתי על החוק ומבחינת החוק אני חייב בעונש. אני אינני מתנגד לכך ואני מוכן לשאת בעונש מכיוון שנראה לי שיש עונש שיספק את מערכת החוק וגם אותי - אך אני מוכן לסבול מכל עונש שהוא פשוט מכיוון שאני ממילא רואה את עצמי נושא בעונש על לא עוול בכפי – כאזרח המדינה גם אם לא הייתי עובר על החוק הייתי נענש בחיים של סבל "רגיל": עבדות.

אם הייתי משלם מסים רגיל הייתי נענש ובמונחים של חיי הייתי נענש עונש חמור הרבה יותר מזה שאני עלול לקבל מכם היום: לא רק שהיו לוקחים ממני חלקים מחיי ועבודתי דרך כספי אלא גם את כבוש ערכי ושפיותי. כך לפחות אדע שנכנעתי לכוח עדיף אך לא התפשרתי על ערכי, על כבודי כאדם.

אני אינני מוכן להתפשר על הבסיס המוסרי של חיי. אינני חושב שאני עושה רע בכך שאינני פוגע בעצמי אלא מציל את חיי. אני באמת סובר שמניעי נעלים ואני גם מאמין שהם נכונים. יתרה מזו: אני מאמין שהם מכילים את היסודות והמפתחות הדרושים לתיקון חברתי ואני מוכן להשקיע מחיי בתחום זה.

אם הייתי מוצא דרך אחרת, טובה יותר להשיג את מימוש ערכי הייתי עושה זאת. אין זה נכון שהמדינה איפשרה לי – או לבני אדם שהם אזרחיה – לשפר באמת את מצבם כבני אדם חופשיים. הוכח ששום דרך פרלמנטרית שגורה לא פעלה לתיקון המצב כהלכה על פי העקרונות הקיימים ואיש גם לא הביא את הטיעונים שלי לפני כן לפני בית משפט.

יש הבדל משמעותי בין עמדתי לעמדת בני אדם אחרים שהואשמו בהפרת החוק. ההבדל בין המקרה שלי לזה של וענונו, למשל, הוא ההבדל בין מה שמזיק באופן אובייקטיבי לבטחון המדינה למה שלא. בהקשר זה אני מוצא לנכון להוסיף שלדעתי מבחינה מוסרית אשמה המדיניות הישראלית האטומית לא בשימוש אלא באי שימוש, שכן הנשק האטומי מייצג את משלם המסים הישראלי, שבו מזולזלים, כי הרעיון שחיי אדם יחיד הם ערך עליון אינו מקובל בישראל. לא ירחק יותר מדי היום שבו יגיע הממשל לידי מצבים שבהם תשתמש המדינה באזרחיה כבשר תותחים ולא תגן עליהם באמצעות משאבים שלקחה מהם בהבטחות שווא של הבטחת בטחונם.

בהקשר זה, אחת מהסיבות למעשי הנוכחיים היא נסיון להציל את החברה בישראל משקיעה ערכית ומוסרית, שהתייחסותה העכשווית לאזרחיה, הכוללת פגיעה בזכויות האדם שלהם, איננה אלא צעדים יסודיים לקראתה.

הערה: צורת הצגת הדברים בביהמ"ש איננה מאפשרת הבעה חפשית לחלוטין של הדברים בשל הצורך של הדובר להתאים את הדינמיקה הדיאלקטית של פיתוח הנושא לקצב ההכתבה ולקטוע את קו המחשבה וההבעה על ידי הפסקות שהופכות את ההבעה המילולית שבע"פ לבלתי אפשרית. הנאשם מודע לכך שמדובר במגבלה טכנית שאין בה כוונת זדון אך דבר זה מעוות את ההליך הטבעי של ההבעה בע"פ, לפחות במקרה שלו, וע"כ הוא מעדיף למסור את הדברים בכתב ו/או לקרוא אותם, חלקית או באופן מלא, מן הכתב, הכל בהתאם לנוחיותו והעדפתו של ביהמ"ש.

הנאשם מוצא לנכון להצהיר פעם נוספת על כך שאם כי הוא רואה עצמו ניזוק על ידי התהליכים המופעלים כנגדו אין הוא רואה איש מביהמ"ש או מהתביעה כאחראים אישית להיזק זה או כמי שמעוניינים באופן אישי ברעתו, אלא הוא שופט אותם לכף זכות ורואה בהם אנשים המעוניינים לעשות צדק. זהו, לדעת הנאשם, היסוד היחידי המצדיק את קיומו של דיון זה ואת שיתוף-הפעולה שלו עם מסגרת הליכים זו. זאת, כאמור לעיל, על אף שלפי השקפתו העקרונות העומדים ביסודם פוגעים בו.

הטלת כתם של אשמה מוסרית על גישה פילוסופית שלמה איננה לענין. לענין הוא להתמודד עימה אינטלקטואלית ולהראות את טעויותיה. כפי שהראה אריסטו, הדמוקרטיה איננה צודקת. אנו יודעים שחברה שלמה יכולה להחזיק בטעויות חמורות כפי שמלמדת ההסטוריה. היכן בישראל הוסכם והתקבל - ועל ידי מי - שהדמוקרטיה צודקת ושעל הדמוקרטיה להיות המסגרת השליטה במדינה? היכן נבדק הנושא, באיזו נקודה נכנס לספר החוקים ובהסכמת מי? מערכת החינוך והתקשורת הם האחראים הראשיים לכך שהקהל והציבור תופשים את הדמוקרטיה והחופש כהיינו-הך אך מכיוון ששני אלה נמצאים בשליטת המדינה ברור הוא שאלה סייעו להשלטת תפישה זו ולהתנייתה כחלק מן התרבות המערבית וכחלק מן הערכים שמנסה המערב להשליט בעולם. אך האם ערכים אלה נכונים? האם ערכים אלה יהודיים? אני כופר בשני הדברים כאחד; אינני חושב שישראל כמדינה חפשית או יהודית היא חלק מן העולם המערבי, שהוא באמת דמוקרטי ונוצרי ולכן הוא איננו חפשי. לכן יש בו בעיות שבינתיים לא נפתרות וגרמו לבעיות רבות בעבר.

סטטוס קוו של בינוניות חמרית איננה אושר והמשבר המוסרי הוא תוצאת הדבר ואחד המקורות לבעיות הפוליטיות שיש למדינת ישראל. כאן משתלבת תפישת הסעד והמס הכפוי עם הגישה נוצרית שאחראית להיזקים עצומים לעם ישראל בעבר. עם הנזקים שהשיטה מביאה לו בהווה, העולם המערבי מפעיל את הערכים שלו בישראל כצורה של הפרד ומשול שאיננה מאפשרת לעם היהודי להתאחד בישראל ולממש את אפשרויותיו. במסגרת זו חונך הציבור להאמין כי מחוץ לשיטה הדמוקרטית קיים רק הפשיזם וכי אין שום אפשרות להסדיר הוצאות ממשל זולת כפייה והתערבות בחיי היחיד ובעיקר - והכי סותר - כי בכדי לשמור על זכויות האדם יש הכרח לפגוע בהם.

הדבר מבוסס, בין היתר, על הכשל המניח כי פעולת היחיד היא פחות יעילה ו/או מוסרית מפעולת הכלל וכי פעולת הכלל, כשהיא מתבצעת באמצעות יחיד נבחר, תהיה יעילה יותר מאשר תהיה מבוצעת על ידי הכלל עצמו באופן ישיר. הציבור סובר כי פעולת הכלל הציבורי היא מעין תנועה המונית של טירוף, אשר בה המונים בורים מצטופפים בכל פעם בנקודה טעונת טיפול ועל כן הוא מעדיף שאדם אחד יטפל בכל הענינים הטעונים טיפול. בכך הוא משלב אמת וטעות, תרכיב שהוא יסוד כל השואות הפוליטיות: האמת היא שהיחיד הוא המסוגל לפתור בעיות ולייצר ערכים והטעות היא שהבורות יכולה להצליח היכן שנדרש הידע. על-כן, הפתרון ההכרחי הוא ציבור המורכב מיחידים שכל אחד מהם מטפל במה שהוא יודע: שוק חפשי.

שוק חפשי מבטא את טבע המציאות ודוחה, באופן טבעי, מכל תחום את מי שאינו יודע לטובת מי שיודע. כך הוא מהווה גם גורם מסנן ביעילות ומתווה לכיוון של פעילות את מי ששואף לעסוק במה שהוא יודע שהוא גם מה שיביא לו רווח והנאה, בניגוד למצב הקיים אשר בו ההמון חש כי הוא מוכרח לטפל בנושאים רבים שהוא איננו מבין בהם, וכי פעילותם של יחידים מבינים פועלת כנגדו כי הם "פועלים למען האינטרסים שלהם" שהוא מאמין שהם מנוגדים לו. הוא סובר כי הדרך לפתור את הענין הוא להציב נציגים יחידים בורים שמשתבחים ב"חוסר אנוכיות" – הוא סובר שיחידים כאלה מאיישים את הממשל - והתוצאות בהתאם...

בישראל התהפך עיקרון הייצוג. במקום שנציגו של האזרח ייצג אותו, מייצג האזרח את השיטה השלטת, כלומר: גם נציג המיעוטים, מכיוון שהוא פועל בהתאם לעקרונות שנקבעו והותוו על ידי הקבוצה השלטת, נמצא שהוא מייצג את הקבוצה השלטת, ומכיוון שהקבוצה השלטת, שהיא הממשל, מכוונת כלפי האזרח, הרי זה שקורא לעצמו נציג האזרח איננו אלא נציג הממשל ובמובן זה מהווה הפרה של החוזה שבינו ובין מי שהוא אמור לייצג אותו. כל זה הוא חלק מפילוסופיית הקאפו או, כפי שזה נהוג להיקרא היום, פסילוסופיית המשת"פיות.

העם איננו שולט לפי השיטה הישראלית. הוא בא פעם ב4 שנים ומטיל פתקה לתוך קופסה והוא בוחר את הפתקה מבין כמה עשרות פתקאות אחרות. הלוגיקה הזו של "10 הפתקים" – המייסדת את האשלייה שהאזרח שולט בחייו - לא תאושר על ידי שום אדם שלמד לוגיקה כמקבילה לשלטון העם. זה נכון שעל פי הפתקאות נקבע מי יישב בכנסת אך זה אומר רק מה יהיו יחסי הכוחות שבין הקבוצות השליטות בבית הנבחרים, אחרי שעקרונות היסוד של מבנה המדינה ובמיוחד תחומי שליטתה בחיי היחיד נקבעו כבר מראש. אין בדברים אלה יסוד מדעי ו/או לוגי שממנו ניתן להראות כי העם שולט בגורלו. העם אינו משתתף בהחלטות הספציפיות ובמיוחד בכאלה שהוא אינו יודע, אינו יכול לדעת ומעולם לא ניתן לו לדעת. לכך שנבחרי העם באים מהעם יש רק משמעות שלילית; זה מראה שהם בורים ובורים אינם יכולים להבין במה שאינם יודעים ולעשות החלטות אמינות ומקצועיות כראוי למי שעליו מוטל לנהל עסק בגודל של מדינה.

אני לא פגעתי באיש ואתם עושים כמיטב יכלתכם להראות שבכל זאת פגעתי אף שאין לכם הוכחה הגיונית ישירה כזו. אתם פוגעים באנשים באופן קבוע וניתן לראות את דמעות קרבנותיכם בכל אתר ואתר. אתם צריכים להוכיח שאינכם פוגעים. אתם צריכים לשכנע שפגיעותיכם הן רק לכאורה ושבעצם אתם מועילים לאנשים. חלק מאנשים אלה, שאתם גורמים לסבלם, מגיעים עד כדי התאבדות. איך יכול ארגון המס להראות שהוא בכל זאת מועיל למי שמת בגינו?

שיעבוד הוא צורה של התחמקות מתשלום, מן התשלום הראשוני: מן ההודאה בעליונות היצרן ובנחיתות המשעבד. במקרה של מדינת הביזה, נמנע דרך קבע המשעבד מלתת תשלום זה לאזרח שבו תלוי קיומו. סביר שהתחמקות זו מתשלום איננה מקרית: במקרים שבהם לא נובע הדבר מרשלנות חינוכית, סביר שאיש השלטון נמנע מלתת הערכה מפורשת לפעלו של האזרח היצרן כדי שלא יצטרך לשנות כלפיו את יחסו, מחמת החשש שמתן כבוד לאדם זה יביא אותו, המשעבד, להעריך מחדש את פעולתו שלו כלפיו.

במיוחד מחמיץ איש השלטון שנמנע מלתת את תשלום ההערכה הזה את ידיעת האמת; האמת היא שאפילו אנשים אין להם ענין לעזור יעזרו בשל אינטרס אישי להרוויח את הקרדיט המעורב, שיקבל כל מי שמעניק ערך לזה הזקוק לו. מערכת מדינית אמורה לאפשר לאזרח דרך מעשית לשנות אותה ולשפר אותה, אך כשאין היא מאפשרת זאת היא איננה מתירה לאזרח שום ברירה. זה מה שקורה בישראל, שאין בה מושכלות יסוד המאפשרים שינוי משמעותי לגבי העברת ערכים בין בעלי רכוש לנזקקים במציאות. סוג העברה כזה, שהיום נדרש להפעלת אלימות על ידי הממשל, לא צריך להיות כזה והוא יכול להתבצע מרצון וללא כפיה, אם התנאים היסודיים שלו הם כאלה של חופש וכיבוד זכויות האדם.

מדינת ישראל של היום פועלת כעיסקת חבילה המכוונת נגד אזרחיה את המוסר הכפייתי המנוגד לעקרונות החופש והיהדות גם יחד. לפיכך, אין לממשלה זו זכות על האנשים כאן

(ובודאי שלא על יסוד יהודי). כל מערכות אכיפת החוק של המשטר המקומי מושחתות ביסודן, כי כל המתפקדים בהן שומרים על מקומות עבודתם בכל מחיר והמערכת כולה מתנוונת ומרקיבה. זו הסיבה לכך שהמנגנון הממשלתי הולך וגדל בהתמדה, כאילו מדובר בתנועה רעיונית שיש לה ענין דמוקרטי להגדיל את כוח ההשפעה של רעיונותיה ולהיות רוב שולט.

בהקשר זה, אני מוכן לקבל את העובדה שאני מיעוט. אם זה נכון, אני מיעוט נרדף וניצוד אשר הרוב מתעלל בו, אבל אני אינני בטוח שאני מיעוט - לא כשמיעוט נבחר מחזיק בידיו את אמצעי השליטה וגם את אפשרויות הבדיקה, הביקורת והצנזורה על כל מידע שיכול להגיע לאזני הציבור. בהקשר זה סביר להניח שזעקתו של רוב גדול פשוט איננה מורשית להישמע בקול רם והיא מדוכאת כפי שעובדתית מדוכא כל אזרח מדינה מתחת למגף הפקידותי העצום של המדינה. זה, אני מניח, גם מה שיקרה לטיעונים שהבאתי ולכל ההליך המשפטי הזה; אלה ייקברו תוך זמן קצר במקום שיהיה רחוק מכדי שהציבור יוכל לזכרו או אף לדעת עליו מלכתחילה.

אני התחלתי את פעילותי בתחום לפני כארבע שנים. בארבע השנים הללו, עם או בלי קשר לפעילותי, שהתבססה בתחילה על מכתבים ופעילות אינטלקטואלית, נעשו על ידי מהלכים רבים שבאמצעותם העברתי חומר רב לאדם החושב שבין האזרחים, כדי לגרום לציבור להשיג בדעתו את מידת רקבון המערכת. זהו מצב ייחודי מכיוון שברור כי הרבה מהאנשים המעורבים בהפעלת מנגנוני המדינה אינם זוממים רע ובכל זאת נוצר על ידם רע. יש לגבי הדבר פתרון אחד מקיף והוא אספקת ידע נכון כי יסוד הבעיה הוא מחסור בידע. אדם בעל רצון טוב איננו מספיק לצורך פעולה טובה. זהו הטיעון שבאמצעותו מגינה התביעה על הפקיד הממשלתי ואני מאשים את הממשל בדיוק בזה: בעודף של רצון טוב ופעולה רעה.

אני מאשים את הממשל בהפרת חוק מציאות ובכך שהוא נותן לאזרחים לשאת במחיר בכל תחום של ניהול המדינה. מה שעושה המדינה מנוגד להגיון, למקצועיות ולמציאות - והידע בתחומים אלה קיים אך אין משתמשים בו, כי אין הממשלה הישראלית עוסקת בלימוד ושיפור אלא בקפיאה על השמרים ובחזרה שוב ושוב על טעויות ומחדלי הדורות שעברו מאז קום המדינה.

מה יחסי לעצם קיום המדינה? ובכן, המדינה היא מעניני במידה ובה היא שומרת על עניני. להשקפתי, הצדקת קיומה של המדינה נובעת מסיבה אחת: שמירתה על עניני. כאשר היא מבצעת תפקיד זה אני יכול לקרוא לה "המדינה שלי" ולפעול למען שמירה על תפקודה התקין כסוכן ברשותי. אם מאשימים אותי בפעולה כנגד המדינה אני מודה: אני פועל כנגד המדינה, וזאת משום שהמדינה פועלת נגדי. אם מאשימים אותי בפעולה כנגד בטחון המדינה אני אינני מודה, ראשית כל מכיוון שהביטוי "בטחון המדינה" איננו מדוייק וכוונתו

לבטחון החברה או האזרחים, מקצתם או כולם. שנית מכיוון שאני רואה את המדינה כמסגרת חוזית המחייבת את הצדדים המסכימים לו, במידה בה הם מסכימים לו, עד שמסיבה כלשהי זה אין חוזה זה תקף: אם, למשל, פקע תקפו, או שאחד הצדדים או שניהם מפירים אותו או, כמו במקרה של מדינת ישראל, מסתבר שהוא איננו מתאים למציאות ופעולתו לא רק שאיננה מביא רווח לצדדים המעורבים בו, אלא גורמת להם נזקים. מדינת ישראל של היום היא חוזה כזה, אשר בכל קנה מידה מציאותי אפשרי איבד את מוסריותו ומעשיותו; החוזה החברתי שנושא את השם "מדינת ישראל" איבד את הלגיטימציה האמורה לעיל. הוא ממשיך להתקיים רק מכיוון שאחד מן הצדדים מתפרנס ממנו חמרית והצד השני, הכפוי, אינו מודע לאפיה החוזי של המסגרת המדינית - אשר דאגה שלא לפרסם ברבים את משמעותה של המדינה כהסכם חברתי.

הצד המפסיד המעורב בחוזה לא מציאותי זה - האזרח או, ליתר דיוק, האזרח היצרני - לא הרים עד היום את קולו הן מחמת מחסור בידע והן מחשש לגורלו - וגם מכיוון שעל ידי הממשל נעשה רבות כדי לשכנעו שהאלטרנטיבות גרועות יותר; בהקשר זה מאמין הישראלי כי אפשרויות הממשל האחרות הן דיקטטורה רשמית שתהיה גרועה יותר מזו הלא רשמית שיש היום, אנרכיה גמורה או מדינת חוקה בנוסח ארה"ב, שהחינוך המקומי בישראל עשה הכל בכדי להוקיע את מגרעותיה המוסריות (ראה דברי הנשיא נגד ה"אמריקניזציה") על אף העובדה שישראל יונקת דרך הממשל האמריקני את כספי משלם

המסים האמריקאי, תוך הסתרה בלתי תמימה של הערך הפרלמנטרי שיש לחוקה חפשית.

זה המקום להעיר שאינני רואה את ארה"ב כדגם מושלם מבחינה משפטית וחוקית, אך סביר להניח שאם הייתי נהנה מהזכויות החוקתיות של אזרח אמריקאי, הייתי חש שיש לי מרחב שינוי משמעותי ביחס לזה המוענק לי כאזרח ישראלי על ידי ממשלת ישראל.

אחד הטיעונים שמועלים חדשים לבקרים הוא טיעון ההכרח הכפייתי שבמצב הבטחוני. על כך יש לומר כי שום צבא עבדים לא ניצח בשום מלחמה. ראש החוד במלחמה כלשהי ולב הענין המלחמתי הם תמיד יחידות ההתנדבות וישראל הוקמה במלחמת מעטים מול רבים על ידי כוחות מתנדבים בתקופה שבה לא היה קיים בישראל חוק גיוס חובה. כוחות הרוע בנו לעצמם מיתוס של אזרח לא מעוניין שיש לחנכו בכדי שיוכלו לשלוט בכל כל הזמן ולגנוב לא רק את כספו ומשאביו החמריים של האדם אלא גם את הרוחניים. זהו טבע שלטונה של ממשלה אשר שריה ופקידיה לוקחים לעצמם התהדרות בדברים שלא הם מייצרים ומציגים עצמם כאצולה ללא בסיס זולת כוחו האלים של החוק המסגיר את האזרחים לידיהם ונותן להם מפתח בלתי מוגבל וכמות אינסופית של כבלים לכבול עוד ועוד את ידי החופש היצרני.

הרעיון של עשייה לפי הרוב לא רק שהוא מצוץ מן האצבע ואין בו ממש מעשי אלא שהוא אלים מיסודו ומנוגד לזכויות האדם. מה הקשר בין רוב וצדק? הלא מספר גדול או קטן של אנשים יכולים להחזיק בעמדה הצודקת בהקשר של סוגייה נתונה ולעתים אף לא אחת מן הדעות צודקת היא. לתת את פסק הצדק בידי הרוב משמעו לתת את פסק הצדק בידי החזק פיזית שכן הדבר היחידי שיש לרוב הוא שהוא הרבה ביחס למיעוט. איך קרה שהגיע הדבר לכך שמדינה שלמה פועלת לפי קריטריון אלים כזה ועוד משוכנעת שהוא נאור ומתקדם? זאת מכיוון שההשקפה השלטת היא שהאלטרנטיבה היא כפיה או כפיית הרוב על ידי המיעוט אך בחוקות הנאורות של עם ישראל בעבר או של אמריקה לפני 200 שנה אין שום כפיה מותרת או מורשית - לא של המעטים על ידי הרבים ולא להיפך. העובדה שמפלצות כמו מסי כפיה הוספו מאוחר יותר והוגדלו איננה אלא אינפלציה של עקרונות הזהב המוסריים החברתיים ופגיעה בהם.

בהקשר זה יש לציין כי לפי עקרונות היהדות ניתן להחרים את זה שאיננו רוצה לשתף פעולה עם הכלל אך אם לא פגע ישירות במישהו אין שום עילה לחייבו.

מתוך נסיון להתחמק מהנושא האינטלקטואלי, שעומד ביסוד הסוגיה, הציגה התביעה נגדי רמזים לגבי קהל "המאמינים" שיש לצדי כביכול. בכך מנסה התביעה, לדעתי, לרמוז לשלילה, על אף שהעיקרון הדמוקרטי תומך בעקרון ש"ככל שירבה כן ייטב ויצדק". האם אין כאן פרדוכס בגישת התביעה? שהרי אם אני בודד בעמדתי מתייחסת היא אלי כאל חוצן (OUTSIDER) חברתי או משוגע ואם אינני לבדי אז אלה שמסכימים עם דעתי הם "מאמינים"?

מדוע לא לראות באלה התומכים בעמדתי אנשים שמעוניינים באמת ובצדק? הרי אם היו באים לכאן כל האנשים אשר חשים שמדינה פוגעת בהם באמצעות המס לא היו כל אולמות המשפט בארץ מספיקים להכילם. מדוע אינם באים? מכיוון שהם אינם חושבים ש"דיבורים" יעזרו. זהו מצב מסוכן כי מי שחושב שדיבורים לא יעזרו יפנה לאלימות - למעשה לשיטה שבה משתמש נגדם הממשל. מי שנוקט בשיטה זו מאבד את היחסים האפשריים בין בני אדם ויוצר מלחמת אזרחים קרה, כמו שקיימת היום בין המדינה לנישומיה-אסיריה.

בהקשר זה, אני מנסה לעשות בדיוק את ההיפך: להראות שאין ברירה אלא להידבר ושהאלימות, פרטית או שלטונית, איננה יכולה להשיג משהו חיובי. העריצות שאנו נמצאים בה היום, הגירסה הישראלית למשטרי החושך, עדיין מרשה מרחב תמרון מסויים לזה החפץ להשיג צדק באמצעות הידברות. אם זה לא היה כך הייתי היום, כמו רבים אחרים מעמיתי, מחפש לעצמי הישרדות בלבד ואז מהגר לארץ אחרת או עושה זאת בישראל על חשבון כספי משלם המסים במשרה ממלכתית כלשהי. בנוסף לדברים אלה יש לשאול: אם הרוב חושב שהמסים צודקים מדוע הוא חייב לדכא את המיעוט ובאיזו זכות? ואם המיעוט חושב שהמסים צודקים באיזו זכות הוא רשאי לכפות את דעתו על הרוב?

המדינה המבוססת על מסי כפיה, אלימות וביזת אזרחיה איננה מבוססת מבחינה מדעית. מתי נבדקה התיזה שלה באופן מדעי? אף-פעם. האם נשמע דיון בנושא או ועדה מדעית שחקרה אותו? לא. המשכנו באינרציה, בהתמדה עיוורת, אחר משטרים שאנו מעריכים כמתקדמים אפילו שמעשית הם נחותים בהרבה. ההסטוריה מלמדת אותנו שאין שום קשר בין רעיון צודק לבין כמות האנשים המחזיקה בו. יתרה מזו: אף כי התביעה, מדינת ישראל, רואה את עצמה כמייצגת את הרוב בענין זה, אני מפקפק בכך; לולא הסבל שראו עיני במשך ימי חיי לא הייתי יוצא למאבק חברתי-עקרוני על הסוגייה. אם הייתי משוכנע שרוב בני האדם החיים בישראל מסכימים מרצונם למסי כפיה בכלל ולמס ההכנסה בפרט לא הייתי מבטא התנגדות כזו, ראשית כל כי אדם המסכים שיקחו ממנו איננו נכפה ושנית אם חברה מסכימה שיקחו ממי שאינו מסכים זוהי חברה עריצה ואין לי חלק בה או רצון לתרום לה.

אבל מספרם של האזרחים המסכימים אינו ידוע ולא יכול להיות ידוע, במצב שבו בני אדם חוששים מלומר את דעתם. רק אם תפסיקו להפחיד, על ידי איומים בביזה ובגרוע מכך, את בני האדם במדינה מלבטא את דעתם, תקבלו את המספר האמיתי של האזרחים התומכים ברעיון זה או אחר. עד אז אינכם יכולים לדבר על תמיכת הרוב ברעיון. גם הבחירות הכלליות אינן ערובה לכך שכן זו בחירה בעיסקת חבילה כוללת במונחים של כן או לא, כאשר בחירת הציבור נעשית בין אפשרויות שהמושל ניסח ולא בין אפשרויות ממשל חופשיות, שבהן גם האפשרות לחיות בחופש.

אם התובעת מניחה שהשכלתה המשפטית מספקת בכדי להציב אנטי תיזה משמעותית להצדקת הגנה על עמדת המס הנוכחית היא צריכה לעשות יותר מאשר לומר ש"יש תיאוריות מנוגדות" לעמדתי. התובעת מניחה שדי להסתמך על פסקי דין בתחום המשפט אך ברור שפסקי דין של משפטנים מסוג זה שיהיו מקובלים עליה יינתנו במסגרת החוק הישראלי תוך כדי שירות מסגרת זו. לדעתי, ההתמחות הנדרשת לצורך טיפול אובייקטיבי ראוי בסוגייה זו היא הפילוסופיה של החוק, ובמיוחד בהיבט החוקתי הישראלי, ההיבט המתייחס לטיפול בערכי יסוד חוקתיים במדינה כמו ישראל שהיא, למעשה, חסרת חוקה.

אם היו מביאים כלכלן שמראה בצורה נחרצת שבכך שאינני משלם אני פוגע במישהו הייתי מתרצה, אך לא היה שום נסיון כזה מצד התביעה. אני, לעומת זאת, הנחתי על שולחן בית המשפט כעדות תומכת בעמדתי את עבודותיהם של אנשי רוח, הוגים רבים וכלכלנים מקצועיים ובעלי שם בכדי להראות שחקירות מדעיות הראו שמס הכנסה פוגע ואי תשלום מס הכנסה מועיל.

אם תגיד התביעה שאי התשלום מועיל ליחיד ולא לחברה אשאל מהי החברה אם לא היחידים המרכיבים אותה. האם אני אינני חלק מהחברה? דבר זה חושף גם נקודה נוספת הנמצאת ביסוד מה שמוביל את השלטון בישראל למדיניות כפייתית: שהשלטון מניח שאין ליחיד רצון לתרום לחברה ולכן, למעשה, אין הוא מאפשר לו לתת מרצונו החופשי. למעשה מקפיד הממשל על כך שתחת שלטון כפייה אין מוחזקת ליחיד שום זכות על מה שהוא משלם ונמחק הערך של מתן מרצון. דבר זה מנוגד לכך שבכל פעם שיש התרמה בהתנדבות למטרה חברתית, העם תורם מרצון והרבה. חלק גדול מתקציב המדינה נסמך על תרומה עצומה של יהודים מחו"ל, אשר החוק הישראלי איננו מכריח אותם, אף שהוא מנצל את מערכות האכיפה בארצם בכדי לשאוב כסף סיוע מדיני מכיסם השני. כל הפשיעה החוקית הזו אפשרית בשל טעויות פילוסופיות ותתוקן רק על ידי תיקון פילוסופי של יסודות המשפט. דבר זה יקרה רק בעקבות שינוי תודעתי.

ברור שכעובר חוק אני איענש. דוקא בשל כך שברור שלא פשעתי מבחינה אובייקטיבית תהיה הענשתי הענשתו של חף מפשע. דבר זה יחשוף את האלימות שבשיטה, את העובדה שהשיטה איננה פועלת על יסוד הסכמה אלא על יסוד כפיה וזה יביא אנשים להפסיק לתמוך בשיטה לא רק בכך שיפסיקו לציית לחוק - כי הרי הם פוחדים – אלא בדברים רבים שהם עושים מתוך רצון ושהשיטה אינה ערוכה כדי להבין ולהעריך תמיכה התנדבותית מסוג זה.

רבים הם האנשים שחושבים שמוצדק לכפות. הם טועים והשיטה מסתמכת על כך. היא זורה חול בעיני האזרחים דרך תכנות פילוסופי מתמיד על ידי שליטה באמצעים כמו מערכת חינוך ממלכתי. עם ישראל מחזיק, פוטנציאלית, את הכוח האינטלקטואלי הגדול ביותר עלי אדמות. כוח זה התפתח במשך דורות של קיום קהילות מתקדמות שלא התבססו על כפיה. הדתיים, אשר אינם נזקקים לשום כפיה באירגוניהם, יכולים לתת למדינה שיעור

במימון ציבורי חסר רסן. לגבי מס ההכנסה במיוחד יש שאלה נוספת לגבי צורת לקיחתו: מדוע מוצדק לקחת יותר מאדם אחד ופחות מאדם אחר אם זה עבור ערך אובייקטיבי, הניתן לשניהם במידה שווה?

הסכמתי לקבל עונש איננה מזוכיזם אלא נסיוני להמחיש שכולנו משועבדים ממילא. כל אזרח שחי במדינת ישראל היום מקבל כל יום ענשים על פשעים שלא ביצע. כל מה שנבזז ממנו אינו אלא קנס על עצם אזרחותו ורבים הם אלה מבין האזרחים שמוענשים בהטלת עוני ממשי עליהם. על יסוד השוואתם עם מי שמסוגל לשמור על חלק מהכנסתו מפיץ פקיד המס בציבור כי "מי שיש לו לקח ממי שאין לו" וזו גם הדרך בה מתייחס אירגון המס אל נישומיו. בהקשר זה, היה ברור שינסו לשפוך עלי גיגית מי שופכין בצורת "רדיפת בצע" בכדי לסתור את עמדתי אך אפילו אם נכון הוא שאני רודף בצע, שמניעי אינם תמימים ושאני מדיף ריח רע, בית המשפט הוא המקום שבו נקבע הצדק ובו חייבים לומר מה צודק ולכן גם מי לצד הצדק. בהקשר זה אני מצפה מבית המשפט לפעול לא רק בהתאם לשאלה באם עברתי על החוק אלא גם בתשובה לשאלה באם החוק בכלל צודק. זו הנקודה בחלל ובזמן שבה אנשים פוסקים צדק לצורך פעולה וזה מה שמאפשר להם להמשיך ולנהל חיים חברתיים. על אף חילוקי הדעות שבינינו, שנינו חלקים של אותה חברה וכל אחד מעימנו מקדם את מה שנראה לו כאינטרסים שלו. מנקודת המבט שלי עמדתי היא הצודקת וככזו היא גם מועילה לאזרחים האחרים במדינה. אם אני צודק יהיה חוק שפועל נגדי באם לא פגעתי באיש בלתי מוסרי.

אני טוען שיש דבר כמו חוק לא מוסרי ואני מוכן לקבל עלי סבל בכדי לשנות אותו. התביעה מחד אינה מוכנה לקבל שום עמדה אחרת ומאידך אומרת שלא ניתן לקבוע מה צודק - שוב סתירה: אם לא ניתן לקבוע מה צודק אז מדוע היא צודקת יותר ממני? ואם ניתן לקבוע, שתראה את הצדק במונחים של צדק, כלומר: של הוכחה הגיונית ולא של אלימות. מטרתי במאבק נגד החוק הלא צודק איננה להשמיד אלא לשפר. ברור שיש צורך

בחוקים, אבל אנחנו יודעים שלכל העריצויות בהסטוריה היו חוקים – ואין זה אומר שחייבים לציית להם. לגבי רבות מן העריצויות נמצא הפתרון בדמות שינוי החוקים ושיפורם לטובת אזרחיהם. לא פחות מכך יש לעשות בישראל.

השאלה היא: חוקים צודקים או לא? אני לא בא ואומר "החוק אינו צודק" באופן שרירותי, ללא נימוק, אלא אומר: "החוק אינו צודק מן הסיבות הבאות" ומביא סיבות. האם מסוגלת התביעה לסתור את הסיבות? מדוע אינה עושה זאת? מדוע להשתמש באלימות מילולית שמשמעה לא להתעמת ישירות עם הסוגיה? אם היא מבינה את עמדתי הרעיונית ורואה בה טעויות עליה להציג את הטעויות לפני בית המשפט ואז אני – כמו כולנו - אצא נשכר. כמי שרואה את עצמו כאיש של אמת אני אינני רוצה להמשיך להחזיק בטעות - ואם התביעה איננה מבינה את עמדתי או שהיא סוברת שאינני צודק עליה לעשות אחת מן השתיים: או לברר באמצעות פילוסוף מקצועי את הנקודות העקרונית הקשורות לפילוסופיה של החוק ולהנחות היסוד שלו - או לבטל את התביעה מכיוון שבית המשפט איננו מקום לתחושות, הרגשות וסברות סובייקטיביות וחסרות בסיס, כלומר כאלה שאינן נתמכות בצורה אובייקטיבית על ידי עובדות ושכל.

באולם בית המשפט חשוב ששום גורם לא ינסה לעשות לי רצח אופי, שמשמעותו כגזר דין מוקדם. על כך יש לשאול: אם אנו בטוחים מראש שהנאשם פושע אז לשם מה המשפט? ויותר מכך: האם זה משפט? האם זה איננו פשוט הליך פקידותי שבו נוקט הממשל כדי לענוש אזרח שאינו מציית לחוק כמו שמלקים את הכבשה שסטתה מן העדר ורק קוראים לכך משפט? במקרה כזה, שיקראו לכך הליך ענישה או קביעת עונש ולא יסתירו את הפעולה האלימה הזו מתחת לכותרת "משפט". במשפט אמיתי יש לצאת מתוך הנחה שיכול הנאשם להיות אשם או לא.

מאז שהתחלתי בפעולת המחאה שלי כל מה שאני שומע מאנשים ברחוב הוא "אתה צודק אבל אין מה לעשות." מה שאני עושה היום הוא הצהרה שתמיד יש מה לעשות. אך דברי אינם מבוססים על הנחה שכוונת אנשי השלטון רעה. בהקשר זה אני אומר שעל אף שהמערכת השלטונית מוציאה מידי אנשים חלקים נכבדים מחייהם בצורה שאיננה מוצדקת מוסרית או כלכלית, אין משמעות הדבר שאנשי המס רעים, אכזריים או ש"אינם מתנהגים יפה"... יותר מכך, אני אף מניח שלרוב הם בני אדם בעלי כוונות טובות, הסוברים כי פעולתם מועילה לחברה. בכך שרוב בני האדם הם בעלי כוונות טובות אני מאמין בכל לב - וכאן אולי המקום לומר שהפקידים הניצבים למולי הם אלה שחוטאים לרוב במחשבה שאנשים הם רעים ועל כן צריך לכפות אותם.

טעות זו מצטרפת לרבות, שהעיקרית שבהן היא אי ההבנה של אנשי השלטון את מהותה האמיתית של פעולתם. לכן אין הם יכולים להסביר אותה. לעומת זאת, להסברת עמדתי הבאתי אני טיעונים, סיבות, אסמכתות, הצהרות, נימוקים – שמפרטים את עמדותי ואת סירובי לשלם. לאור העובדה שאנשי המערכת השלטונית אינם מסוגלים ליזום תגובה הגונה מבחינה אינטלקטואלית יש לשאול: מה יש להם נגד נימוקים? מדוע שלא יביאו נימוקי נגד? האם אינם יכולים לסתור את טענותי? מדוע הם צריכים להשמיץ אותי אישית? מזל שאינם מוציאים עלי חוזה רצח חד וחלק או מוקיעים אותי כגורם שמערער את בטחון המדינה.

אם המערכת איננה יכולה להצדיק את טענותיה הגיונית או לסתור את טענותי אז טענתה מצטמצמת, למעשה, לאמירה "אני שודדת אותך כי יש לי אקדח" ותו לא. ואז אין שום משמעות ומקום למושגים כמו צדק, זכויות, משפט וכו' אם זה כך אז אני צודק בטענתי המקורית - שאין המערכת השלטונית אלא מערכת ביזה, אגרוף עטוף בכפפה משפטית - ואני מניח שהעם בישראל יהיה חכם דיו כדי להסיק את מסקנותיו מכך שהמערכת ששודדת אותו ללא שום הצדקה, ושאותה מערכת גם אחראית לתיכנות הרמה הרוחנית שלו בכדי שלא יוכל להתגונן מושגית.

אם אני רוצה לשנות המקום לשנות הוא בבית משפט. אם אי אפשר לעשות שינויים דרך בית המשפט אז מה שנשאר לאזרח המדוכא הוא אלימות פיזית. האם לא מובע בגישה זו אינטרס נסתר של הסתה אשר מעוניין שמאבקים מן הסוג הזה ייעשו באופן אלים ועל ידי שיבה לימים עברו בהם נאלצו העמלים להגן על פרי לחמם באמצעות התנגדות כוחנית. התנ"ך מספר לנו על גורלו הטראגי של השר שניסה לגבות מסים מוגזמים אחרי מלכות שלמה המלך. כפי שהדבר הביא אז לקריעת ממלכת ישראל, הוא יגרום בישראל של היום למלחמת אזרחים, שבמובן מסוים כבר קיימת.

מערכת המיסוי הישראלית היא רק אחת מאלה שבהן מטפלים בעניניו של האזרח. לגבי כולן ניתן לחשוף את חוסר המקצועיות וההצדקה שביסודן באמצעות שאלות כמו: מי בדק את המספרים? מי בדק את הכישורים? איך מובטחת זכותו של האזרח לבקר? על כל אלה אין היום תשובות מספיקות, והעובדה שהאזרח הישראלי חסר החוקה המגינה על זכויותיו הוא ללא זכות ייצוג אמיתית אל מול החוק הנמצא מעל הכל יש לשאול: מה הטעם בדיונים? אך ללא דיונים יש בין בני אדם רק מלחמה.

אחד מהעקרונות החיוביים שהמדינה נכשלת בקיומו הוא זה של חובת ההוכחה: אין היא מוצאת לנכון להוכיח את הצדק שבפעולותיה והיא מניחה, ביחד עם זה, כי פעולת יחיד למען עצמו היא שלילית מבחינה מוסרית; מרוח דברי התביעה עולה התחושה כי התביעה מניחה שפעולת היחיד למען עצמו - ופעולתי שלי בכלל זה - הם רע מובן מאליו: כה מובן מאליו, שאין צורך להוכיח אותו. לדעתי, פעולתו השלילית של המס הכפוי מובנת מאליה ותרומת המס הזה לאזרח היא זו שצריכה הוכחה - והציבור הממוסה מעולם לא קיבל הוכחה כזו.

ההסתמכות על התיאוריה הפילוסופית של אין ראנד איננה עיוורת; נשמתי לא מכורה לגב' ראנד ואם יוכיחו לי שיש טעות בתיאוריה או יערערוה אין לי שום בעיה "להשתחרר" ממנה פילוסופית. החזקתי בתיאוריה של אין ראנד כתיאוריית הדגל שלי נובעת מכך שע"פי הידע שלי תיאוריה זו היא האמיתית, השלמה, ההרמונית וחסרת הסתירות ביותר ביחס למציאות בכלל ולנושאי הצדק הפוליטי בפרט.

ב"סיכומי התביעה" עשתה התביעה מאמץ ראוי לציון להתעמתות רעיונית והגותית עם העקרונות הרעיוניים שהצגתי כמניעי. לצד פעולה חיובית והטיעונים הפילוסופיים שהצגתי כאמונתי, העומדת ביסוד עבירותי. עם זאת, אני מוצא לנכון להעיר לגבי טעויות והערות עקרוניות הכלולים בעבודת התביעה, שביסודן בורות לגבי ההיבט הפילוסופי של הסוגיה ויש בכך כדי לפגום בהתייחסות רצינית לענין. פילוסופיה היא מקצוע שהיום בחברה אינו נהנה ממעמד יישומי מעשי ונהוג לזלזל במעשיותו, אך הוא מגלם את הדיון היסודי בערכים בכלל ובערכים חברתיים בפרט. בינתיים הוא איננו מקבל מעמד מעשי בשל טעות פילוסופית מבנית שאין לה הצדקה.

ברוח ההתייחסות אלי הייתי יכול גם אני לומר שהמצדדים בעמדת המדינה – החל מפקידי המס וכלה באנשי התביעה - הם רודפי בצע שבראש מעיניהם דאגה למשרותיהם אבל אני אינני בוחר במוצא הקל הזה מכיוון שאין הוא שייך באמת לנושא החשוב שביסוד התנגדותי לממשל. עם זאת, דאגתם של בני אדם למטרות אישיות אינה מהווה, מבחינתי, סימן לאי מוסריות; זה רק טבעי שאדם יפעל למען עצמו (במיוחד על רקע ההבנה שגם כאשר הוא מסייע לאחרים הוא מרוויח מכך אישית) ואין בעובדה זו מן השלילה. למעשה, אם הייתי בוחר בהצבעה על כך כדי להגן על עצמי הייתי נופל במלכודת הרעיונית שבה שבויים רוב בני חברתנו. למעשה, האויבים שבהם אני נלחם רוצים לטשטש בחברתנו את היותו של האדם נדיב בטבעו – והם מצליחים עד כדי כך שרוב האנשים מעוניינים לתרום אבל משוכנעים, עם זאת, שהרוב לא מעוניינים.

התביעה אינה מגלה הבנה בטבעה של אידיאולוגיה ושוכחת שאידיאולוגיה נמצאת ביסודו של כל משטר קיים והשאלה היא רק באיזו מדובר בכל הקשר של ארץ מסוימת. משטר מבוסס על אידיאולוגיה הנתפשת על ידי אנשים כנכונה והשאלות הנשאלות לגבי אידיאולוגיה העומדת ביסוד משטר הן: מה הקריטריון שלפיו נבחרה? על יסוד אילו זכויות? האם זה נעשה בצורה חפשית ואנושית או כפייתית ולא-אנושית?

החופש איננו בעייה ישראלית מקומית אלא בעייה עולמית שדורות רבים – עד היום – נלחמו עליה בכל אתר בעולם. מכיוון שישראל קשורה בעולם דרך המערכת המשפטית שלה, שאינה אלא המשכיות של המשפט התורכי-בריטי, של האימפריות ששלטו בה עד לקומה, יש לנצרות ולאסלם השפעה ישירה על סדרי חייה. אך לנוצרים ולמוסלמים יש יותר מה ללמוד מהיהודים מאשר להיפך, כי בזמן שכל העולם המערבי מסתמך מבחינה משפטית על המשפט העתיק, הרומאי, מחזיקה היהדות האותנטית בתורת משפט מתקדמת שגובשה במשך דורות רבים. העובדה שבישראל הוגבל כוחה של המסורת היהודית מסיבות פוליטיות איננה מאפשרת ליהדות לבוא לידי ביטוי בתחום היחסים בין היחיד לממשל – שהוא תחום חופש היחיד וזכויותיו. עובדה זו מקבעת את עמדתם המקובצת של חוקי ישראל ברמת חוקים לא יהודיים וכך נמנע ממדינת ישראל לפעול ברוח התפישה היהודית המסורתית, המקנה לאזרח חופש ראוי ומגינה על זכויותיו.

הפילוסופיה של אין ראנד מושמצת מזה שנים רבות בציבור על היותה אלימה באופן זדוני ומרושע. כשטענה מסוג זה מתיימרת להיות טיעון משפטי היה מקום להתייחס אליה כאל עיוות של העובדות ובתנאים אחרים אף לשקול תביעת הוצאת דיבה. זה הדבר שראוי היה לעשותו בכל הקשר שבו נדחה חלק מהאידיאולוגיה של אין ראנד על יסוד ההנחה שהיא אנטי-אנושית. אישית, אני רואה בהנחת התביעה שמצהירה כי פעולתי למען עצמי מנוגדת לעניני החברה הודאה בכך שלפי השקפתה אין היחיד יכול להרוויח מאומה מהבאת תועלת לאחרים. כך, אגב, מובנת התיאוריה של ראנד פעמים רבות. כמי שחקר את הפילוסופיה הזו ומחזיק בה כבהשקפת העולם, הריני להצהיר כי בעולמי שלי יש הרבה מקום לרווח שאני יכול להפיק לעצמי ולאחרים אם מתוך פעולה אנוכית ואם מתוך שיתוף עם אחרים. למעשה, בקשת הרווחים משיתופיות היא צורה נפוצה של בקשת רווח, אשר מבוצעת על ידי רוב בני המין האנושי.

התנאי לרווחיות כזו הוא שאם רוצה אדם להשיג רווח על ידי סחר, הוא חייב לתת משהו בעל ערך לאדם נוסף בכדי לממש רצון זה. אין האדם יכול בכלל לעשות למען עצמו בחברה מבלי לעשות גם למען אחרים. כלומר: הפעולה למען העצמיות היא פעולת השיתוף היסודית, האותנטית, של בני האדם והיא גם זו שמביאה רווחים במידה המרובה ביותר. היא מפעילה את העיקרון האנוכי הדינמי של "כטוב בעיניו" הגלום בכל יחיד וזו מנוגדת להתערבות רציפה בחיי היחיד, האופיינית לממשל בוזז. זו שוללת ממנו את זכות הטעות כלולה בתוך פעולת השיפוט של היחיד – ודבר זה מקשה על התפתחותו, אם וכאשר זוכרים שזכות זו היא גם המפתח שלו לשיפור חייו ולהגשמה עצמית. כלומר: אפילו אם אמת הדבר שאדם אחר יודע יותר מהיחיד מה צודק, אסור לו להתערב בשיקול הדעת של היחיד בכפייה. במקרה כזה, גם אם יפתור עבורו בעיה מסויימת בהווה, הוא עלול לדון אותו להנצחת הבעייה.

זהו העקרון המגולם באמירות היהודיות "חנוך לנער על פי דרכו" ו"רצונו של אדם כבודו". אלה, המשלימות זו את זו, גורסות כי: א. על היחיד לפתח את פתרון בעיותיו מתוך עצמיותו, כי זהו ההקשר שרק בו ניתן לפתח וליישם זאת וכך גם ראוי לאדם לעשותו. ב. אין לאדם חכם זכות לכפות את דעתו על מי שאינו יודע, אלא להציג לפניו את הידע להשאיר לבחירתו את יישומו. עקרונות מציאותיים אלה ניתנים לישום פוליטי המגביל את זכותו של השלטון לנהל את חיי היחיד. גם אם נמצאים ברשותו מומחים, חייב השלטון להשאיר בידי האזרח את הזכות לבחור מה יעשה זה בחייו.

בתחום החינוך זה ידוע כי אם, בתירוץ של עזרה, אין מניחים לאדם לעשות את "שיעורי הבית" שלו בעצמו, הוא מעוכב בהתפתחותו. הראייה: מוסדות הסעד הממשלתיים אשר במקום לפתור את בעיות הנחשלות החברתית הם הנציחו אותה ומייצרים היום דורות שניים ושלישיים של אנשים שאינם יודעים לפתור את בעיות הקיום היסודיות שלהם. טעות מסוג זה נובעת מהתשתית הרעיונית הסוציאליסטית שעליה מושתת משטר מדינת ישראל, המנסה להקל על דלי-יכולת לשאת את קשיי הקיום. הדבר חושף, לדעתי, אי הבנה יסודית ביותר לגבי מהות החוק ותפקיד המסגרת המדינית.

גם בפעולתי שלי אני מבקש רווח; הרווח שלי ממאבקי הרעיוני הנוכחי יופק מניצול הסבל שגורם לי הממסד כהשקעה נושאת רווחים. אחד הרווחים שאני צופה הוא שיפור מצב החברה בעתיד. זהו רווח אישי ביותר, אחד מבין הרווחים החשובים לי ביותר, שכן מלחמתי היא אישית - וזה עונה לטיעון התביעה לגבי התרומה לציבור.

החוק אינו מבוסס על דיון ניתוח שיפוט והסכמה אלא על דוגמה, כלומר על סיסמאות ריקות ובלתי מנותחות דיין, המהוות חזרה על מוסכמות רעיוניות שמקורן ברעיונות מוטעים. בהתאמה לכך, המדינה הזו היא מדינה אלימה והמערכת המשפטית שלה איננה אלא אגרוף המכוסה בכפפה דקה המרמה את כולם - כולל, כנראה, את אלה המאיישים את מנגנוניה.

לי אין כוח, סמכות או נשק. מעולם לא פגעתי באיש, אין לי רובים ואינני תומך בפגיעה כלשהי בזכויות האדם באשר הוא. המדינה שאנו חיים בה היא מנגנון משומן המנצל את משאביהם של אזרחיה תוך כפיה אלימה - ומס ההכנסה הוא אחד מהכוחות הפועלים בה נגד זכויות האדם, תוך שימוש בטיעון העזרה לחברה ככלל.

עובדות אלה משמעותן שכולנו קרבנות של בורות מטעם. זו איננה ענין של כמות אלא של איכות, של ברירה לא רציונלית. כל אחד מאיתנו יכול לדעת את האמת ואין עלינו אלא לפקוח את עינינו, אך אנו מוטעים ומרומים. אנו פועלים ע"פי מידע לא נכון שקרי. אני רואה סבל ואי-צדק מיום שבו עמדתי על דעתי ו25 שנה נדרשו לי להגיע למצב שבו אוכל לקרוא לדברים בשמם וזאת מכיוון שהברירה היא גרועה יותר. אני אוהב את החיים, את הארץ הזאת ואני חושב שיש לעם כאן ערכים מיוחדים, המנוגדים ביסודם לדרך שבה מנהלים את חיינו. אני סבור כי כולנו קרבנות של רעיונות שמכריחים אותנו להילחם זה בזה בכדי להחליש אותנו. אם וכאשר תהיה החברה הישראלית צודקת נוכל כולנו לשתף פעולה כאנשים חפשיים ואנו צריכים לעשות זאת. אנו חייבים זאת לעצמנו ולאושר שלנו.