מוסריותו של אי ציות

מוסריותו של אי ציות

התנאים והמגבלות של מדינת חוק

אי ציות לחוק , בצורותיו השונות – כמו אי תשלום מס, אי מילוי הוראה או סירוב פקודה - מחוייבים מבחינה מוסרית כאשר החוק מנוגד לערכיו של היחיד.

מדינה דמוקרטית אשר בה החוקים אינם פועלים לטובת היחיד מסוכנת, במובן מסויים, לאושרו של היחיד יותר מאשר מדינת עריצות מוצהרת, וזאת מכיוון שבדיקטטורה העריצות חשופה לעין כל וכך גם העבדות ואילו במדינה דמוקרטית מוסווית העריצות מתחת למעטה חופש המאפשר אשלייה שהיחיד אדון לגורלו. אשלייה זו, המתכסה לעתים קרובות באיצטלה של "מחדלים טכניים" בכדי לחסות על מערומיה המוסריים, מסוגלת לסחוט מן האזרח משאבים, מאמץ, זמן ועבודה של חיים שלמים בכדי "לתקן את המחדלים".

הוראה, צו או חוק לא מוסריים הם כאלה המסייעים למעשה לא מוסרי. כל אדם אשר מודע לחלק הלא מוסרי שבפעולותיו ואיננו מיישם ידע זה כדי להימנע מכך, מוסיף חטא לא מוסרי על פשעו ופעולה לא מוסרית נוספת לרשימת חטאיו. יחיד אינו יכול לטעון "לא ידעתי" אם ידע ולא לשקר באותו זמן. בדיוק באותו מובן הוא איננו יכול לומר "אינני השופט" מבלי להיות שופט - וגרוע.

מחוייבותו המטפיסית של כל אדם לשפוט את המתרחש שבו הוא צופה מונעת ממנו להתחמק באמירה כמו "מי אני שאשפוט?" לכל איש יש מחוייבות לפעול בהתאם לידיעתו ולא להעביר את כושר שיפוטו לאחרים (בהקשר זה כדאי לזכור כי גם כשאדם נותן לאחר סמכות - כמו במקרה של פנייתו לאיש מקצוע - להחליט עבורו בתחום מסויים, הרי גם זו פעולת שיפוטו). אם הוא איננו עושה זאת הוא מבצע בגידה בעצמו.

בגידה זו של האדם בעצמיותו היא בגידה בכל ערכיו ובאלה היקרים לו והקרובים אליו מבין בני האדם. בגידה זו דומה לבגידתו העצמית של הדטרמיניסט המאמין שהוא איננו יכול לבחור ולכן הוא, בעצם, בוחר שלא לבחור. כך הוא גם עם אי התנגדותו של אדם לפקודה שאיננה מקובלת עליו; בהקשר של מדינת חוק שאיננה מוסרית, המחשבה שהוא יכול להעביר את השיפוט לאחרים היא אשלייה שהיא וריאציה על נושא חופש הבחירה שראינו לעיל; כפי שהאדם איננו יכול שלא לשפוט, כי גם בחירה מסוג זה מבוססת על שיפוט, אז יש גם מידה של שיפוט – ואי מוסריות - גם בהפקעתו העצמית של אדם את כושר השיפוט מעצמו, וגם בבחירתו את אלה שלדעתו יכולים לשפוט טוב ממנו לגבי חייו.

למעשה, אי מוסריות זו קיימת בחזקתם של כל אזרחיה של מדינה לא צודקת, אשר נמנעים אף מלמתוח ביקורת על פעולות השיפוט והבחירה של מנהיגיה, פקידיה ושליחיה. לרוב אין הם יורדים לעומקה של האמת המכוערת: שבהימנעות זו קיימת התנערות מאחריות מוסרית וכתוצאה ממנה פגיעה בבני אדם רבים אשר מדינה זו פוגעת בהם. במונחים מציאותיים מהווה התעלמות כזו של יחיד מביקורת ו/או סירוב גם סוג של התאבדות רוחנית שאותה מבצע אזרח של מדינה, החושש מלהביע את דעתו נגד פשעיה.

בהקשר זה יש מקום לציין כי אזרח העריצות המדבר נגדה במחתרת מוסרי הרבה יותר מאזרח המדינה הדמוקרטית הלא מוסרית הבוחר לשתוק.