שבכל דור ודור

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 942

שבכל דור ודור

על חובת המלחמה ברע

כולנו מוצאים את עצמנו מפעם לפעם במצבים שבהם אנו עומדים מול מעשי עוול שנעשים לנגד עינינו ושומה עלינו להחליט מה לעשות לגביהם. למעשה, כל אדם בעולם מוצא את עצמו לעתים מזומנות בעיצומו של מאבק שבו הוא נדרש מבחינה מוסרית לבחור בצד הצודק ולפעול למענו. המסורת היהודית מכוונת אותנו, כיהודים, לחשוב על כך שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, אבל גם אדם שאיננו יהודי מוצא את עצמו לעתים מזומנות נדרש לשפוט במצב של עימות או מלחמה, שבו עליו להחליט על צדקתו של צד מסויים - ושמה שיעשה בהווה יקבע את עתידו.

במובן זה מוצאים עצמם בני האדם בכלל והיהודים בפרט ממלאים תפקידים של מתווכים בין מה ש"כאן" ו"עכשיו" למה שהיה ויהיה. היהודי יודע כי חיי ההווה שלו נקבעים במידה רבה על ידי אבותיו וכי למה שיעשה יהיו בחייו השלכות על צאצאיו. כך, למעשה, מהווה כל אדם יחיד גשר בין דורות העבר לדורות העתיד. לפיכך אין הבחירות שעושה היחיד בחייו ניתנות להיות מוצאות מההקשר הכולל של שרשרת הדורות שבה הוא מהווה חוליה אחת מני רבות.

אדם מציאותי חייב לקחת בחשבון את הדרך שבה בחירותיו מתייחסות לחייו – והדבר כולל את העימות שקיים בין כל אדם לבין האויבים שהוא מוצא בכל דור ודור; משמעותו המעשית של הדבר נטועה בכך שמציאות חייו של כל אחד מאיתנו כוללת את מה שהיה בדורות שעברו ואת מה שיהיה בדורות הבאים. ביחס לעבר שומה על אדם לדעת, במונחים יהודיים, מאיפה הוא בא – מיהם אבותיו ומה הערכים שהנחילו לו, המהווים חלק ממהותו. ביחס לעתיד מהווים ילדיו של האדם בכלל ושל היהודי בפרט את ההשקעה החשובה של חייו, בעיקר בשל היות מחצית חייו השניה שלובה בחיי אלה של בני המשפחה שהקים.

במיוחד כשמדובר ביהודים מוכיחה המציאות ההסטורית כי אין האדם היהודי יכול להתחמק מערכי המסורת שלו. גם אם מסיבה כלשהי (כמו אלה שאופייניות לתקופות רדיפת יהודים) ירצה אדם כזה להתנער ממורשתו ולוותר על השתייכותו לעם היהודי, תטפח המציאות על פניו ואם הוא אזרח מדינת ישראל הוא ימצא את עצמו, גם אם אין הוא אדם מאמין, מאויים על ידי אויבי העם היהודי שמבחינתם די במקורו היהודי כדי לשנוא אותו עד מוות. להבדיל – אם מדובר במי שהיה אזרח של אחת ממדינות אירופה בתקופת מלחה"ע השניה – הוא יהיה נרדף עד חורמה בשל מוצאו היהודי גם אם הוריו המירו את דתם.

בכל אחד ממקרים אלה ימצא היהודי את עצמו גם אם הוא חילוני – וקל וחומר אם הוא שומר מצוות – נאלץ להתעמת עם עובדת היותו בעל אויבי נפש, השומרים לו טינה על מה שעשו (לכאורה) אבות אבותיו לפני דורות ו/או על מה שבעיני אויביו נראה כגורמים שליליים הקיימים בטבעו. אך כאשר מדובר בעימות עם רוע המאיים על חייך, היהודי הוא דוגמה אחת מני רבות למלחמה המתחוללת העולם, אשר כל אדם – בכל דור ודור - מוצא את עצמו נדרש להתעמת עימה. מלחמה זו שבמקרה של היהודי לובשת פנים של אנטישמיות ובמקרה של האנושות בכלל היא מופיעה בדמותם של כל נציגי שנאת האדם, המשעבדים ומדכאים את בני האדם הטובים, מחייבת מבחינה מוסרית כל אדם באשר הוא.

החובה המוסרית להתנגד לרוע היא אחד מיסודות חיי האדם בכל מקום וזמן. היא איננה בגדר מותרות שיכול האדם להתעלם מהם. כי יהיו אשר יהיו הדברים שבאמצעותם מצליח האדם להתקיים, הוא חייב לקחת בחשבון שאם מטרתו איננה רק קיום גופו אלא קיומו כאדם – כלומר קיום רוחני – אומר הדבר שעליו לשאול את עצמו שתי שאלות הנוגעות לדורות הקודמים ולורות הבאים – שהאחד הוא מה הוא עושה בחייו שתואם את מאבקיהם של אבותיו ומביא להם כבוד, והשני הוא מה יהיה לו לספר, בערוב חייו, לבניו, ילדיו ונכדיו, על הדרך שבה שמר את חייו אנושיים, כלומר: צודקים.

סיפור ששמעתי מפי שמואל סקט, מראשי "מנהיגות יהודית", נסב על כך שכשהיה נער בארה"ב, לפני שנות דור, הוא השתתף ברבות מהפגנות המחאה שערך הרב מאיר כהנא ז"ל נגד המדיניות השלילית של בריה"מ נגד היהודים הנמצאים בה. הרב כהנא, שהיה אחד הראשונים שמצאו לנכון להעלות על הפרק את הפגיעה בזכויות האדם של היהודים הכלואים בדיקטטורה הסובייטית, מצא לנכון לארגן פעולות מחאה נגד הופעותיהם של אמנים רוסיים בערי ארה"ב, ובשל כך נעצרו על ידי המשטרה האמריקנית צעירים שהשתתפו בהן וביניהם היה גם הנער סקט.

בשל העובדה שמחאות מסוג זה לא התקבלו תמיד בחיוב על ידי אזרחיה היהודיים של ארה"ב, חשש שמואל הצעיר כי יקבל "מנה" מאביו, כשיבוא זה לשחרר את בנו מידי המשטרה. אך להפתעתו הנעימה, כשהוציא אותו אביו מידי המשטרה, קרה דבר שונה ממה שציפה לו: במקום להתלונן על מה שעשה הבן פנה אליו אביו ואמר לו: "אני גאה בך. הלוואי שהיה לי אומץ לעשות מה שעשית כשהייתי בגילך" הסביר.

דור לפני כן, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, יצאו חלק מיהודי ארה"ב להביע את מחאתם ולהפגין בנסיון להניע את הממשל האמריקני לפעולת הצלתם של יהודי אירופה מן השואה הנאצית. החלק האחר סבר שיש בפעולה מסוג זה כדי להביא נזק יותר מאשר תועלת, כי היו לא מעט גורמים, וביניהם המעורבים בממשל האמריקני, שסברו שיש לשמור על "פרופיל נמוך" כי זוהי מדיניות הפעולה הנכונה בהקשר זה. בהוקרתו של האב את מעשה בנו הוא ביטא, למעשה, את המסקנה שהגיע אליה אחרי דור שלם: שהיה עדיף לצאת ולמחות.

דבר זה ממחיש את הדילמה הראשית הניצבת לפני עם ישראל בכלל ולפני כל ישראלי יחיד בפרט, שאויבים בכל דור ודור עומדים עליהם לכלותם: מה עדיף לעשות? האם לנקוט בפעולה, תהיה אשר תהיה, גם אם אין דבר שיכול להבטיח את הצלחתה – או להימנע מפעולה? למעשה, דילמה מסוג זה מתעוררת וניצבת לפני כל אדם באשר הוא, כאשר הוא עומד אל מול פני שתי אפשרויות: להביע את דעתו במחאה אל מול עוול או לשתוק ולשבת בחיבוק ידיים. דילמה זו קשה במיוחד כאשר ברור שאין די במחאה כדי לנצח – והיא קשה ביותר כאשר יש המאמינים שיש בשתיקה ואי פעולה כדי לסייע יותר מאשר בפעולה.

בישראל של היום מתעצמת ברירה זו כאשר שוב ושוב מרימה את ראשה האפשרות למחות על עוול ואי צדק ברורים, הנעשים כנגדנו בתחומים רבים ושונים זה מזה, החל מבעיות הפנים הפוליטיות והכלכליות של הדרך שבה נוהגת הממשלה באזרחיה וכלה באיום החיצוני הגדול והמוצהר של אויבינו עלינו השכם והערב. איום זה מעורר בנו באופן טבעי את הרצון להתגונן – ואם לא תוך מלחמה ישירה נגדם הרי לפחות תוך ביטויה של מחאה יסודית. אך כנגד הדבר קמים לנו מתנגדים רבים - ולא רק מבין אויבינו החפצים להשמידנו, אלא גם מאנשי שלומנו. אלה האחרונים מצהירים כי אי העשיה מועילה יותר ממחאה שאין בה תועלת, במיוחד כשאין בידינו לנצח את האויב.

בהצהרה זו לגבי "מחאה שאין בה תועלת" מאשימים אותנו רבות, שכן לעתים קרובות נראה שאין בפעולות מחאה משום תועלת ולפיכך רבים הם הדוחים על הסף פעולות התנגדות המבוססות על ההנחה שיש בהן תועלת, אך אין, בהכרח, שכר בצידן. למעשה, כמעט בכל דור ודור שבו קמים עלינו אויבינו החזקים מאיתנו מוצאים אנו את עצמנו צריכים לבחור בין הבעת מחאה נגד פעולה של אי הצדק לבין שתיקה ואי פעולה.

חייבים אנו, בהקשר זה, לקחת בחשבון את היות קיומנו כזה של גשר בין הדורות. עלינו לדאוג לחיינו הן באיכות המימוש של יכולותינו בהווה והן בלקיחה בחשבון של הדורות שלפנינו ואחרינו, גם אם וכאשר אין הבטחה של הצלחה ויעילות לפעולה מסוג זה. בישראל של ימינו מוצאים אנו פעמים רבות את עצמנו מעורבים בפעולות מחאה נגד עוול ברור. כמו מקרה של ההפגנה שבה לקח חלק שמואל סקט בנעוריו, יש בזמננו הזדמנויות שבהן מוצאים אנו את עצמנו משתתפים במשך זמן ארוך בפעולות מחאה שבמונחים פרגמטיים אינן מצליחות.

דוגמה מובהקת לפעולה מסוג זה היא ההשתדלות שעשו יהודים רבים בדור האחרון למען שחרורו של יונתן פולארד, שלא עלתה בהצלחה. זוכר אני שלפני שנים התייצבתי ביחד עם קבוצת בני אדם שכללה את משה פייגלין והלל וייס, כשאנו כבולי ידיים, לפני שערי שגרירות ארה"ב בהפגנה ותביעה לשחרר את השבוי היהודי. לאורך השנים שעברו מאד התקיימו הרבה פעולות מסוג זה אשר – כפי שיודע כל ישראלי – לא הועילו לשחרור פולארד.

פעולות מחאה מסוג זה נתפסות בציבור כבלתי מוצלחות וכבלתי מעשיות – אך תהיה זו טעות לראותן ככאלה. קודם כל הטעות קיימת במחשבה שאין רווח גדול מובטח למשתתף בהפגנה, ושנית במחשבה שהאסיר אינו מרוויח דבר ממחאה זו למען שחרורו. בשני המקרים הרווח למעורבים הוא עצום – הן בתחושת הגאווה, הכבוד והרווח האישי שמשיגים מבצעי הפעולה – והן בסיפוק הרב שהם מעניקים לפולארד בשל פעולתם.

ויש סוד יקר, בעל פנים רבות, הנחשף לתודעת כל מי שנוקט בפעולת מחאה; הוא מתבטא בתחושת הסיפוק שחש האדם שעומד על דעתו ונלחם על צדקתו, גם בלי קשר כלשהו למידת הצלחתה המעשית של פעולתו. בנושא זה – מתגלה לאדם הנוקט במחאה – גוברת הפסיכולוגיה על הפוליטיקה. קודם כל בחוויית איכות החיים האנושית המתווספת לאלה שלוקחים את המחאה על עצמם: תחושה זו נובעת קודם כל מכך שהמחאה תואמת את טבע האדם; האדם בכלל והיהודי בפרט איננו יכול לשתוק אל מול עוול.

האדם, שהוא החי המדבר, מותאם להצהרה על עמדותיו בדיבור, והוא חש חי הרבה יותר חי כשהוא מצהיר על עמדתו מאשר אם הוא שותק. האדם המצהיר על הדרך שבה הוא רואה את הדברים מבטא בצורה חזקה יותר את אנושיותו ובכך הוא מממש את הכוחות הגלומים בו הרבה יותר מאשר אם הוא אינו פועל. וכדאי שיחשוב האדם על הדורות הבאים – ובמיוחד על זה של ילדיו, אשר ישאלוהו מה עשה במצבים שבהם היה עליו למחות על עוול ולתבוע צדק.

 

נתונים נוספים