מעמדו של ממלא המקום

 

מעמדו של ממלא המקום

במחזה הנודע "ממלא המקום" מוצג האפיפיור כממלא מקומו של האל וכנציגו עלי אדמות. כך רואה את האיש העולם הנוצרי בכלל והקתולי בפרט. מבחינה זו מחויבות החלטותיו של האפיפיור להיות מותאמות לתפיסת האל וערכיו. מבצע זה אינו פשוט כלל וכלל שכן גם כך הכנסיה נתפסת בעיני רבים – ולא מעטים מהם בני העם היהודי – כאחראית לעוולות הסטוריות רבות שנעשו לו, אם לא לכל הרדיפה בת הדורות שהיתה מנת גורלו של עם זה מאות בשנים.

אך יש תקופות שבהן – כמו במחזה זה – נדרשת הכנסיה להביע עמדה בעלת השלכות כאלה שעלולות לערער את מעמדה הציבורי – ולא בלבד. בעיצומו של העימות שהתקיים בינה לבין גרמניה הנאצית, שהשלטון הפשיסטי האיטלקי שיתף עימו פעולה, עמד הכס הקדוש לפני דילמה שאיימה למוטט את הכנסיה, בשל העימות בין הסלחנות הרשמית של הנצרות והאלימות שנקט המשטר הפשיסטי נגד מתנגדיו.

תדמיתיות ושיפור מעמד

בדורות האחרונים הועמדו לפני הכנסיה מספר אתגרים קשים במיוחד בהקשר של שמירת תדמיתה שוחרת השלום כלפי העולם. הסכנה שבראיית העולם אותה כעוברת את גבולות המותר בתחום זה גדלה במיוחד בתקופת מלחמת העולם השניה בה עוררה מדיניותה של הכנסיה חשד שפייסנותה כלפי המשטר הנאצי הועילה לו ובמובן זה אף סייעה במהלכיו. את הסכנה למעמדה בעיני מאמיניה ולא רק ניסתה הכנסיה לשקם באמצעות מאמצים שעשתה כדי לשקם את מעמדו של האפיפיור שעמד בראשה בעת המלחמה.

משהו מהפולמוס בנושא ניתן ללמוד מדברים שפורסמו בכתבתו של עמירם ברקת ב"הארץ" (30.4.06):

האפיפיור בתקופת השואה עשוי לקבל מעמד של קדוש

"פיוס ה-12, האפיפיור השנוי במחלוקת שעמד בראש הכנסיה הקתולית בתקופת השואה, עשוי לקבל מעמד של קדוש. ...האפיפיור בנדיקטוס ה-16 נמצא בלחץ כבד לקדם את ההליכים..."

"האפיפיור שיבח בשבוע שעבר את פיוס ה-12. באיגרת ששיגר כתב כי פיוס עשה "מאמצים עצומים" למנוע את המלחמה, להפחית את נזקיה ולהביא לסיומה.

דמותו של פיוס ה-12 הפכה לשנויה במחלוקת בעקבות הדרמה "ממלא המקום", שהציגה אותו כמי שפעל בצביעות... הסטוריונים ואנשי ציבור האשימו את פיוס ה-12 כי בחר במדיניות של שתיקה ונמנע לקרוא למאמיני הכנסיה שלא לשתף פעולה עם הנאצים"

מן הדברים ניתן ללמוד עד כמה רגישים אנשי הכנסיה למעמד האפיפיורות – רגישות ההולכת אחורה מאות שנים – ועד כמה הם מודעים לרווחים ולהפסדים של תדמית מוסדם. על רקע זה, יש לראות את יציאתו העכשווית של האפיפיור החדש נגד האלימות שבאה מן האיסלם – על אף שהאפיפיור טרח לציין כי מדובר בפרשנויות מסויימות בלבד של גורמים איסלמיים פרטיים ולא בעקרון המציין את השיטה הדתית עצמה – כחלק מתנועה פוליטית כללית של הכנסיה הנוצרית, המתבצעת היום בתגובה לתנועה ערכית כלל-עולמית.

בימינו מוצא את עצמו האפיפיור נדרש לבטא עמדה ברורה בנושאים הבוערים העומדים על סדר היום העולמי ובכללם נושא המזרח התיכון שמדינת היהודים, המחזיקה במקומות הקדושים לנצרות, תופסת בו מקום מרכזי.

הימנעות מאמירות מפורשות

כשמדובר בנצרות, הפשטה היא שם המשחק. הנצרות – שלא כמו האיסלם – שומרת על בקרת שליטה תרבותית "על אש קטנה". עד כמה שהיא יכולה, אין היא מבטאת במפורש ביקורת מסויימת על ערך כלשהו, אלא מסתפקת באמירות לא מסויימות וכלליות. זו הסיבה להפתעה הגדולה שהתרחשה כאשר נשא האפיפיור בפומבי דברים שמהם ניתן היה להבין כי אין הוא רואה בעין חיובית את האיסלם.

כאמור לעיל, יש לראות את הכנסיה הנוצרית כגורם פעיל בעל השפעה כלל עולמית. הכנסיה הקתולית עוסקת במסיונריות שיטתית במשך שנים רבות, אלא שזו איננה באה לידי ביטוי דווקא בארגונים מסיונריים כלל-עולמיים (על אף שאלה קיימים גם קיימים), אלא בהשלטה של ערכים, הנתפסים היום כערכים אוניברסליים, וביניהם השלום, המקובל כפתרון האולטימטיבי לבעיות הפוליטיקה העולמית.

בנוסף לכך, יש לראות את הכנסיה הנוצרית כארגון העוסק בהשקעות לטווח ארוך. דוגמה לכך היא תשומת הלב שמעניקים אנשי הכנסיה לתדמיתו של האפיפיור שנפטר זה לא מכבר – ויש לראות את ההשקעה בתדמית זו כלא פחותה מההשקעה ביחסי ציבור שאותה מבצעים משרדי פרסום ברצונם להגדיל רווחים מהגדלת הרושם של אישיותו של שחקן או דוגמן, הכלול בצוות המקדם בציבור ערכים מסויימים. במקרה שלח האפיפיור יוחנן פאולוס השני, החליט משרד יחסי הציבור הכנסייתי כי אישיותו תבטא את ערך ה"סבל":

בדרך להפוך לקדוש, יודגש "סבלו" של יוחנן פאולוס ה-2

"הארץ" (3.4.06) מציין כי "מקורביו מנסים כעת להציגו דווקא כאפיפיור הסובל. הם פועלים להעלותו לדרגת קדוש – וקדושים קתוליים אינם יכולים להיות שמחים מדי".

לפי הכתבה, מעורב גם היורש החדש בקמפיין, שהוא, כנראה, חלק מהמדיניות המקיפה החדשה של הכנסיה: "יורשו של יוחנן פאולוס...מדגיש את "סבלו השקט" של יוחנן פאולוס בימיו האחרונים; "האב הקדוש נתן לנו דברים גדולים במילותיו ובמעשיו, אלא שלא פחות חשוב הוא הלקח שנתן לנו בקתדרלת הסבל והשתיקה." אמר יורשו, בנדיקטוס.

כך, בניגוד לאיסלם, שהפוליטיקה של המדינות והארגונים המחזיקים בו היא ישירה, גסה ואלימה, הולכת הכנסיה ובונה תדמית בצורה מתוחכמת, אשר נותנת את הדעת על תדמיתם של אישיה הראשיים ותפקודם כאפיפיורים בפוליטיקה וכקדושים בתחום הערכים. התהליך שבו הופכים אישי הכנסיה לקדושים הוא, למעשה, תהליך הגדלת הפופולריות שלהם בעיני הציבור, הנעשה במטרה לצבור נקודות זכות ותמיכה גדלים והולכים מדור לדור.

בכך בא לידי ביטוי ההבדל שבין האיסלם לנצרות לגבי צבירת אשראי פוליטי: כדי להפוך לדמות פופולרית בעיני הציבור, צריך המנהיג המוסלמי להציג יכולת השפעה של אלימות ושפך דם – והנוצרי משתדל להציג תדמית של איש שלום, המפשר בין נצים. בחישוב לטווח ארוך, אלה וגם אלה יודעים להעריך זה את זה פוליטית, מודעים ליריבות ארוכת השנים ביניהם – ואינם מסוגלים להגיע לפתרון שלם של המחלוקת שביניהם. עם זאת, קל הרבה יותר לאתר את האלימות המוסלמית באשר היא גלויה לאור השמש. המדיניות הנוצרית מתוחכמת, מורכבת ונסתרת בהרבה.

ולא מעט ממדיניות העולם המערבי ביחס לדרך פתרון הסבך של המזרח התיכון מושפעת מההשראה שניתנת על ידי התנהגותו של האפיפיור – ולא מעט מזה ביחס הלגיטימציה שהוא מגלה כלפי אויבי ישראל.