סבל ממוסד

 

Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Table Normal"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-qformat:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt; mso-para-margin-top:0in; mso-para-margin-right:0in; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0in; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin;}

סבל ממוסד

הנצרות וסוציאליזם

המקום המרכזי שתופס הסבל האנושי בנצרות ובסוציאליזם איננו צירוף מקרים גרידא; דרך ההישענות על הסבל הרב הקיים בעולם והשימוש בו כמושא התייחסות יסודי ניתן לראות את הקשר הקיים בין המסורת הדתית לפילוסופיה הפוליטית בכלל – ואת קרבתם הרעייונית-ערכית של הנצרות והסוציאליזם בפרט. שני אלה מייצגים ברית רבת כוח הנלחמת זה זמן רב נגד האנושות, כאשר אדרת הסוציאליזם מסתירה את גברת הנצרות.

את כוח השפעתו הגדול של הסוציאליזם בעולם ניתן להבין מכך שמאחורי האידיאולוגיה הרשמית שלו, הסוציאליזם איננו אלא הביטוי העכשווי של המוסר הנוצרי. התיאוריה הקומוניסטית-מרכסיסטית, שמהווה את תשתיתו ואת מוצאו הרעיוני-ערכי, תואמת את ערכי המוסר הנוצריים בתחומים רבים הנוגעים לכלכלה כמו התנגדות לקנין הפרטי (ובהתאמה לכך, ראיה פוליטית של ערך הקהילה כמהות חשובה יותר מן היחיד). אך לא פחות מההתאמה שיש בין רעיונות הסוציאליזם והנצרות ניכרת בקיומה קרבה רגשית בין השתיים. זו מעידה על כך שהערכים המשותפים לשתיהן – האידיאולוגיה הפוליטית והשיטה הדתית – עברו תהליכי הפנמה ארוכים בהסטוריה האנושית וחלחלו לרבדים נפשיים עמוקים.

אחד העקרונות הערכיים המבטאים את הנצרות בצורה החזקה ביותר, ואשר חלחלו לעומק נפשם של בני אדם במקומות רבים בעולם, הוא זה הרואה זהות בין מעלה מוסרית לבין סבל. עקרון זה הובע דרך הרגשות המעורבים בסיפור מותו של המשיח הנוצרי. סבלו של המשיח, אשר הומת בצליבה, כשהוא מוקרב במטרה לכפר על חטאיה של האנושות, מהווה נכס כה יסודי בתפיסת העולם הנוצרית, עד שהוא מתבטא בכל יצירות האמנות שנוצרו במשך אלפי שנות קיומה של הנצרות. בהשראת החוויה האמנותית הנוצרית הפך הסבל – ולא רק זה של המשיח – לאחד מהמאפיינים הנפוצים של תפיסת העולם המערבי את המציאות, מה שמתבטא בשיטה הסוציאליסטית.

העובדה שהסוציאליזם מעניק מקום של כבוד לסבל מתבטאת קודם כל בתפיסתו הפוליטית-כלכלית, המציגה את הסבל האנושי כסוגיה הראשונה במעלה שעל האדם להתמודד עימה. ברוח המסורת הנוצרית, אשר ספר היסוד שלה, "הברית החדשה", מוקדש לתיאור הנסים שבאמצעותם מסייע המשיח לפגועי גורל, מעוצב גם האידיאל המוסרי הקיים ביסוד הסוציאליזם כפעולה המוקדשת לפתרון בעיותיהם הקיומיות של בני האדם. ברוח זו מתאחדים בתודעת התרבות האנושית דמויות כמו אלברט שוויצר והנזירה תרזה, שחיו במאה ה20 והקדישו את חייהם לעזרה לסובלים, עם האידיאל הנוצרי וזוכות להאצלה והאדרה כדוגמאות לאנושיות מושלמת.

בהקשר ניתן לראות איך ההנחיות הפוליטיות של הסוציאליזם מסתכמות בהצגת תפקידה הראשי של המדינה ככזה של דאגה לפתרון בעיותיהם הכלכליות של אזרחיה ובצד זה דאגה לכל בעיותיהם הקיומיות, החל ממצבם הבריאותי, המשך בסיפוק צרכי הקיום החומרי שלהם וכלה בהקרבתם של כל משאבי החברה לטובת החלשים. למי שמבין את הקשר בין דאגתו של הסוציאליסט של היום לנדכאים לבין הדאגה המקבילה של הנצרות ברור כי שתי אלה מבוססות על תפיסת עולם הרואה את המצב האנושי ככזה שהוא רצוף סבל ואת בעיות הקיום ככאלה שנוגעות לסבל. מכאן קצרה הדרך לראיית המדינה האידיאלית כצורת מיסוד של טיפול בסבל האנושי.

היותו של מטבע הסבל עובר לסוחר הנוצרי-סוציאליסטי קובעת את כל הארגון הפוליטי של הסוציאליזם ככזה העוסק בסבל ולמעשה כמוסד שמוקדש לטיפול בצורות השונות של סבל אנושי. מיקוד רב זה בסבל מכריע בעולמו של האדם החי בחברה מסוג זה את כל ההיבטים האחרים של הקיום האנושי לנקודת המבט של תפיסת הסבל – ושומה על כל שאיפה אנושית שיש בה חיוביות, בריאות,שמחה, עושר, שפע ואושר לדכא ולהמעיט את עצמה ככל האפשר לטובת עיסוק בסבל. לפיכך יש קשר חזק בין המסורת הנוצרית, המבוססת על תפיסת העולם כמקום של סבל ויסורים לבין ראיית הסוציאליזם הסבל כאות למעלה מוסרית ולתביעתו מהפועל יזע ודמעות כדי להוכיח את מוסריותו.

זוהי הסיבה לכך שבניגוד לאמת המידה המקובלת לזכות קנינית בחברה החופשית, אשר מקנה ליוצר זכות כזו ביחס ישר לפעולת היצירה שלו, הרי שבעולם הסוציאליסטי, שולטת אמת המידה של הסבל, שהיא המקנה לאדם העמל זכות קנין בהתאם למאמץ שהשקיע בעבודה, בלי קשר ליצרנותו. ואף כי אין גישה זו מוצהרת בצורה רשמית כלשהי כאידיאולוגיה סדורה, נפוצה בציבור הישראלי אמת מידה זו של סבל כאמצעי להצדקתה של בעלות. בשל כך ניתן לשמוע פעמים רבות בחברה הישראלית את הטענה נגד בעלי רכוש אם אלה השיגו את קנינם שלא באמצעות מאמץ קשה. זו גם הסיבה לכך שהקהל הורגל לראות כזכאים לתמורה על מאמציהם דווקא את אלה שעמלו באופן קשה ולאורך זמן.

אי ההכרה של הסוציאליזם בזכויות הקנין של ה"קפיטליסטים" נובעת ישירות מהפילוסופיה המטריאליסטית, שבה החזיק מרכס. שיטה זו, הרואה את המתרחש בעולם כחומרי, מעולם לא הצליחה לגעת בסוד הרכוש, השייך בתוקף זכות הקנין למי שקנהו באמצעות יצירתו הרוחנית. בישראל הסוציאליסטית, שבה לא מכובדות אמות מידה של הערכת עמל רוחני, כמו זה שמספק השוק החופשי, הפכה המדידה הגופנית-חומרית לאמת המידה המקובלת להערכת עמל. זו הסיבה לכך שבמה שקרוי בפי השמאל "ישראל העובדת" מקובל להצדיק את שכר העמלים תוך התבססות על מדידת זמן עבודתם ותו לא. בשל גישה זו נזרעה ישראל לאורך שנות קיומה במפעלים מסובסדים הפסדיים, שקיומם לא הוצדק על יסוד הרווחיות האובייקטיבית של מה שנוצר בהם אלא על כך שהם מהווים מקומות פרנסה לבני אדם.

גישה זו, שתוך אי הבנתה של הכלכלה האנושית ככזו של יצירה הצדיקה את קיומם של מפעלים בשל מקומות העבודה שהם מספקים, השתלבה עם ההצדקה הסוציאליסטית של תכנון כלכלי למטרות של מניעת אבטלה ו/או רעב. במפעלים כאלה, שבהם היתה היצירה חשובה (ומדידה) פחות ממעמדו התעסוקתי של הפועל, חשוב היה יותר לפתח מערכות יחסים פוליטיות מאשר לדאוג ליצור, מה שהביא לחינוך דורות של מפרנסים לדאוג יותר למצוא חן בעיני ראשי ועדים ומנהיגי איגודים שאינם יצרניים כלל מאשר למידת היעילות שבה הם מבצעים את עבודתם. בעולמו של הפועל הישראלי, אשר אייש את המערכת התעשייתית שנבנתה על ידי הסוציאליזם הישראלי, ואשר, בהתאמה לכך, חונך על ברכי ההשקפה הפועלית-הסתדרותית, לא היה שום קשר הכרחי בין שכר ורווח לייצור ערכים או לתועלת אמיתית - כי די היה לו, לכל צורך של פרנסה וחיים, בהשקעת סבל, יזע ובדמעות, שבהם קנה לו, בעיני החברה, את זכותו למקום עבודתו ולשכרו.

מנקודת המבט של התומכים בגישה זו, שהיו אבותיה המייסדים של תשתית ההתיישבות הישראלית במקומות כמו עיירות הפיתוח, שזכו לארח במחוזותיהם מפעלים הסתדרותיים כושלים מסוג זה, אין זה משנה כלל, לצורך טענת בעלות על רווח, מה ביצע אדם באמת, או אם היתה פעולתו יצרנית אלא באם השקיע מאמץ, הזיע וסבל. לפי עקרון זה מבין הסוציאליזם הישראלי כי את מה שראוי האדם העמל לקבל עבור עבודה יש למדוד לא במה שניתן לקבל על תוצריו בשוק החופשי אלא במידת השעות שהשקיע בעבודתו או שנות הוותק שלו במפעל. בשל כך ניתן להבין גם מדוע נבחרי הציבור של המחנה הסוציאליסטי אינם מבינים כלל את המוסר שקיים בפעולה היצרנית. אדם שחונך על ברכיה של אסכולה זו איננו מסוגל להבין שערכה של פעולת יצירה איננו נמדד בזמן שארך תהליך היצור שלה, אלא בתועלת שהיא מביאה. אפילו בנושא זה בולטת הסתירה שמובנית בשיטה הסוציאליסטית, שכן גם במונחים של פתרון לסבל, הרי תרופה לא יעילה או מזון בלתי אכיל הם חסרי ערך אם ייצורם היה קשה וארוך יותר מאלה של תוצרים שממלאים את תכליתם, אפילו היה זמן ייצורם קצר ביותר.

ואף על פי כן יש רבים המשתמשים בביטוי "מזון מהיר" כשם גנאי המציין לאיכות ירודה של מזון. על יסוד הבנה זו מבסס הסוציאליסט את מכלול היחס בין טוב ורע מוסריים בעולמו: בעולם זה שלו, שבו מתחוללת מלחמת מעמדות עתיקה בין הקפיטליסט המנצל לפרולטר המדוכא, הראשון מחפש וגם עושה רווחים "קלים", ואילו רווחיו של השני עולים לו בסבל רב. למותר לציין כי ברוח ההבנה הדתית-נוצרית באופיה, הקושרת בין סבל למעלה, קלות הרווחים היא הוכחה להיותם בלתי מוסריים והסבל הוא הוכחה ניצחת למוסריות. בדרך זו מצטרף הסבל למשך הזמן כנימוק המצדיק שכר.

היותו של הסבל ערך ראשי בדת הנוצרית וגם אמת מידה להצדקת זכויות קנין בגישה הסוציאליסטית תורמים למיסוד הסבל בתרבות כמסגרת התייחסות פוליטית כללית. בשתי הופעותיו אלה – במסורת הדתית ובמגמה החברתית – מרכז אליו הסבל את התייחסותו התרבותית של העולם כולו, בשל השפעתו של העולם המערבי-נוצרי גם על העולם הלא-נוצרי (כדוגמת מדינת ישראל, שהוקמה על ידי יהודים על יסוד סוציאליסטי). למעשה, העיסוק הרב בסבל כמושא המיקוד הראשי של הדת ושל המדינה הופך אותו לאבן יסוד כה גדולה במודעות הכלל-אנושית עד שסוגיית הסבל הופכת לנושא מרכזי כלל-עולמי התובע פתרונות מדיניים. נושא זה הוא המכוון היסודי של הפוליטיקה העולמית למגמה (הנוצרית ביסודה) של הסיוע המוגש על ידי העולם המערבי למדינות נחשלות.

סיוע בינלאומי זה, המתיימר לפתור את סבלו של העולם השלישי, הוא היום דלת פתוחה הקורצת לגנבי העולם, שמשמעותו המעשית היא זרז של עריצי העולם כולו. אלה, אשר למדו את מפתח הערכים המוסרי שלפיו פועל העולם המערבי, מציגים את עצמם כנציגי עמים סובלים כדי לנצל את משאביו. דוגמה מובהקת למדיניות זו ניתן לראות בסיוע המוענק לכל מי שמוכרז בעולם כ"סובל".

כך, באמצעות מנגנונים כלל-עולמיים מתוחכמים, הכוללים את חבר הלאומים, האיחוד האירופאי ושלל מוסדות וחברות שהוקמו כולם כדי לחלק את משאבי המערב העשיר בין "האומות הנחשלות" (= שם הצופן המחביא מאחוריו את פושעי האנושות הגדולים ביותר), מיושמת בעולם מדיניות הנצרות הסוציאליסטית. בשמם של השאיפה לפתור את בעיית הסבל בעולם מבצע ממסד הנוכלים עצום המימדים הזה ברמה העולמית את מדיניות הפנים שממשלות העולם היצרני מיישמות לגבי אזרחיהן: הוא שודד את נתיניהן של האומות היצרניות ומעניק את משאביהם לאומות ה"סובלות".

בשיתוף פעולה זה למען ה"נזקקים" ברמה העולמית מתבטאת הברית המשותפת של אויבי האדם. במונחים מעשיים, מטרתן המאוחדת של המגמה הנוצרית והמגמה הסוציאליסטית היא בלימת ההתפתחות האנושית. לצורך מימושה של מטרה זו מגוייסת כל אנרגיית האנושות לשרת את האדם הסובל באשר הוא והמיקוד בסבל – במקום באושר – הופך לאבן הנגף הגדולה הבולמת את מסלול התקדמותו של המין האנושי.