פולארד והרחמים הנוצריים

 

פולארד והרחמים הנוצריים

אחת הטעויות הקלאסיות שעושים אלה שמנסים לשחרר את פולארד היא לבסס את מעשיהם על פניה לרגש הרחמים; הם מדברים על מחלתו של פולארד ועל "שחרור על יסוד הומניטרי", וכל אלה נופלים על אזניים ריקות, כי בצד ההוא אין, למעשה, רחמים.

זוהי תוצאתה של התרמית הנוצרית הקבועה, המצליחה לשכנע, יותר מכל, את היהודים, כי הנצרות מבוססת על רחמים, מחילה והזדהות עם סבל, שמקורם, ביסודו של דבר, ביהדות.

זה מדהים איך, פעם אחר פעם, במשך אלפיים שנה, מטיחים היהודים את ראשם בכותל הרחמים הנוצריים, מבלי לצפות בעובדות, המוכיחות כי הפניה לרגש הרחמים רק מגבירה את עקשנותו ואכזריותו של הצד הלא-צודק.

כי כל נושא פולארד טובל באי הצדק של מדיניות ארה"ב – וכנראה גם בפחד של מפעילי מדיניות זו ממה שעלול לקרות אם וכאשר ישתחרר פולארד.

מבחינה זו, יש, כנראה, לאנשים רבים בממשל מה להפסיד מכך שפולארד ייצא חי מהכלא – ולכן, בין השאר, יש סכנה ממשית לחיייו.

מעניין לשים לב לכך שבעת משפטו הביע גם פולארד צער על מעשיו. אף כי הוא הפנה את חרטתו לבני משפחתו, אין ספק שהעובדה שהביע את צערו בפני בית המשפט היתה תוצאת המלצת פרקליטים כלשהי, שכן אין כמו העו"דים לבצע את הטעות של הפניית בקשה לרחמים על ידי הנאשם לבית המשפט.

ואלה המבצעים דרך קבע את הטעות של פניה לרחמי בית הדין אינם מכירים את ההשלכות הפסיכולוגיות שיש לדבר על כך על המבקש, במיוחד כשפנייתו נדחית.

העו"ד הממולח חושב בד"כ בטווח המשפט; הוא איננו רואה מה תעשה בקשה כזו, במיוחד כשאיננה צודקת, למי שמבקש – אפילו במקרים הנדירים שבקשתו נענית.

בענין פולארד, יש להצביע על בגידתה של ארה"ב. יש להפגין על כך שארה"ב בגדה בישראל ופולארד חשף בגידה זו. יש לתבוע את עלבונם של העם היהודי, מדינת ישראל ופולארד ולתת לתביעה זו היבט ממוני כבד ביותר. יש ליידע את העם האמריקני בבגידת ארה"ב בבעלת בריתה ולהציג קבל עם ועולם את מערומיה, בהקשר זה, של מחלקת המדינה.

ובמיוחד יש להשתמש בכל הכרוך בפרשת פולרד כדי להמחיש עד כמה הרעיון של רחמים נוצריים אינו אלא מיתוס חסר בסיס. מעשית, הנוצרים הם אכזריים.

מעשית, על אף ההצהרות החוזרות והנשנות של הנצרות והנוצרים על זיקתם לרחמים, רחמים אינם עובדים אצלם. הנוצרים והמוסלמים מרחמים רק על ילדים – וגם זה בדרך-כלל לאחר שהם כבר מתים.

ואסור לשכוח את שיתוף הפעולה הרב שמקבלים האמריקנים בנושא גם מהתקשורת הישראלית, אשר עד היום מתעקשת לקרוא ליונתן "ג'ונתן", אם מתוך רשלנות ואם מתוך כוונה להרחיק פסיכולוגית את הקשר שלו איתנו – ואולי, תוך כדי כך, גם להדגיש את אשמתנו על כך שלא כמו במקרה של רון ארד, אנו יודעים כולנו בדיוק היכן הוא נמק.