הצד האכזרי של המטבע

 

הצד האכזרי של המטבע

פתגם שלאחרונה נשמע יותר ויותר מפי אנשי שלומנו הוא "המרחם על אכזרים סופו שהוא מתאכזר לרחמנים". בהקשר שבו מדי פעם מעלים את הרעיון שהיהודי הוא "רחמן בן רחמנים" מתבקש הקשר בין אמירה זו לנצרות, אשר מחד מצהירה על רחמים כעקרון חובק עולם ומאידך חתומה על מעשי אכזריות מחרידים לאורך כל ההסטוריה שלה – עם דגש מיוחד על העם היהודי שלו העניקה יסורים רבים ומיוחדים שיצרה עבורו, כמו את "מנעמי" האינקוויזיציה הספרדית והגירוש מארץ זו...

צדה השני של מטבע, אפילו אם הוא מנוגד פורמלית לראשון, הוא עדיין צדה השני של אותה מטבע. זהו היחס המתוחכם שבין הצהרת הרחמים של הנצרות לבין העשיה האכזרית שלה בהסטוריה ובין הרוחניות הנוצרית המוצהרת על ידי מסורתה לבין החומרניות (מטריאליזם), שהיא התיאוריה העומדת ביסוד הקומוניזם, היורש המודרני של הרעיון הנוצרי המופיע בספר ה"ברית החדשה", שבה מצווה ישוע על המצטרפים לקהילתו לוותר על רכושם הפרטי לטובת הכלל.

בניה החוקיים של השקפה זו הן האמירות החוזרות והנשנות, הנפוצות בתרבות, על כך שהתורות-אחיות של הנצרות וההומניזם השמאלני האלה – ובמיוחד הקומוניזם – הן נפלאות ונשגבות אך יש להן רק "פגם קטן": הן אינן ישימות. התירוץ שלרוב משתמשים בו מאמיניהן כדי לנמק מחדל זה הוא שהעולם מקולקל, שטבע האדם שלילי ושהמוסרי אינו מעשי בעולמנו.

לצורך התחמקות מהתנגשות זו עם מציאות ה"עולם האכזר" בוחרים הנוצרי והסוציאליסט בבריחה מן העולם הזה דרך מסדרון המילוט של סבלו ומותו של היחיד האנושי, כשהראשון מקווה למצוא בו את הפתח למלכות השמיים והשני את ההבטחה לישועת הדורות הבאים. עפ"י עקרון זה מכוון הנוצרי את חייו אל מה שאחרי המוות במימד הלא-ארצי והסוציאליסט אל דור העתיד שאחרי מותו בעולם הזה. הצד השווה המשותף להם, כפי שניתן לראות, הוא דחיית חיי היחיד בעולם הזה לטובת תכלית שנמצאת מעבר להם. כך או כך יכול זה המשליך את יהבו על הנצרות או הסוציאליזם לשכוח מלחלום על חיים טובים בעולם הזה, כאלה של אושר מעשי, מציאותי ואמיתי.